שלגיה וארבעת הענקים – פרה היסטוריה
הכל התחיל לפני ממש המון זמן…
ב- 2013 התחלתי להדריך טיולים בהודו. יום אחד באתי הביתה ואמרתי להם בעיניים בורקות – זהו. הטיול יוצא. 13 נשים נרשמו. בעוד חודש אני שם! התגובות היו מאד מגוונות וכללו בעיקר מגוון פרצופים שתכליתם אחת – מה יש לך לחפש שם?? כי עבור ארבעת הגברברים דאז, נסיעה לחלק הזה של העולם הייתה משהו שאין לתאר בכלל ומיותר לחלוטין.
כשחזרתי משבועיים בהרי ההימליה עם הראש בעננים והלב שכבר ידע שזה מה שאני רוצה לעשות, ישר התחלתי לרקום חלומות על המסע המשפחתי הבא. “רוצים לנסוע איתי להודו?” ואלו היו התגובות:
הכי גדול, שנמצא איתי כבר כמעט 30 שנה, אמר – בסדר, אם את רוצה אני אבוא איתך, אבל אני ממש לא מבין מה יש לעשות במקום הזה…
הבכור, אי שם בשלהי התיכון אמר – מה פתאום, להודו אני לא נוסע עם ההורים שלי!
מספר 2 ילד דבש לא ממש ענה כי הוא תמיד מסכים עם אמא, אבל הפרצוף שלו אמר שהוא לא מבין על מה ההתלהבות פה.
הכי קטן הכי שמח – יש!! ניסע להודו? אז כמה זמן אני לא אהיה בביצפר??
וכך, בקול ענות חלושה, חלום המשפחה להודו פרח לו אי שם אל מרחבי התכניות הבלתי מתממשות בעליל שיש בכל משפחה.
חמש שנים של נסיעות. פעמים-שלוש בשנה אני נעלמת להם לשבועיים וחוזרת עם המבט הזה בעיניים. עם סיפורים ותמונות. לפני כל נסיעה הבית סוער משיחות טלפון בהן אני מתארת למטיילות שלי את כל מה שיקרה בטיול. בהודו. לאט לאט זה חילחל…
לפני שנתיים כשנסעתי עם החברות לטיול גיל 50 כבר ראיתי יותר הבנה בעיניים. והרעיון התחיל להבשיל מחדש. בכולנו. טיול משפחתי לארץ הדוסה והצ’פאטי. כולם ביחד בסרט הודי ללא עריכה.
הכי גדול – כבר נסע להודו בעצמו לכבוד חגיגות גיל 52 והאופנוע
הבכור, כבר השתחרר מהצבא והרעיון להיות עוד קצת ילד במשפחה, לפני הקפיצה הגדולה לחיים, דווקא קסם לו.
מספר 2 ילד דבש באמצע שנת שרות – קיבל אישור מיוחד ותמיכה מהקומונה. ילד טבע מדריך טיולים, הכין סנדלים ותרמיל וקיבל עליו את האתגר.
והכי קטן? הוא בינתיים לא השתנה. רק התבגר. עדיין מתרגש בעיקר על החופש מביצפר ועל הבילוי המשפחתי ביחד.
והנה זה הגיע, הטיסה למומבאי כבר היום. פגישת קבוצה משפחתית כבר היתה (אפילו שתיים)
אכלנו מספיק בשר כדי שלא יחסר לנו כלום בארץ הפרות הקדושות
והנה יוצאים לדרך. ששון בהודו, אל הדרום הרחוק, שלגיה וארבעת הענקים. הלב פועם בהתרגשות. כבר מתחילים…