חודש: פברואר 2020

החלק העסקי של הנסיעה כבר כמעט בסיומו ואני כבר רואה בעיניים חופשששש. נכון, אז היתה לי תקווה שאגיע-אחתום-אסע וכך זה אמור להיות, וזה עדיין לא קרה. מישהי שם למעלה החליטה שעלי להמשיך וללמוד לשחרר את השליטה על אירועים בחיי, להכיל ולתפקד בתוך ים של אי וודאות, להרחיב את גבולות האמונה בטוב ולהרחיק ציפיות, כי בכל רגע הגלגל מתגלגל והכל מתהפך והכל לטובה…

העסקה לרכישת הבית שלא מצליחה להיסגר, היא לא הדבר היחיד שמעמיד את האמונה שלי במבחן. לפני שאני מצליחה לעזוב את אלבמה, נראה כאילו כל מה שיכול להשתבש – משתבש וכאילו מטרת כל הנסיעה הזו היא לבדוק איך אני מתפקדת במצבי לחץ – בלי לחץ. כך נראה אחר הצהריים האחרון שלי, כשאני מנסה לסיים באופטימיות את הביקור בטוסקלוסה, ואין לי ברירה אלא לנשום עמוק פעם ועוד פעם, להזכיר לעצמי שכל מה שקורה לי היום מדוייק לחלוטין ולטובתי העליונה והגבוהה ביותר. גם כשנדמה לי לרגע שהכל בשליטה, מיד העניינים מתהפכים שוב… גלגל מתגלגל – פעם למעלה פעם למטה:

• בעוד אני נוהגת לכיוון שדה התעופה בבירמינגהם, מרוצה מעצמי, מהיכולת שלי לנהוג בארץ זה, ומתחממת במחשבה על החופשה הקרבה, הטלפון שלי מצפצף במייל מג’רמי המוכר. אני בנהיגה, לא יכולה לקרוא אז מתקשרת לפרטנרית בארץ ומבקשת ממנה להקריא לי מה קורה. הבחור סופסוף החליט להגיב ולתקשר איתנו. מתברר שעכשיו הוא מסכים להמשיך בעסקת המכירה (בוקר טוב אליהו…) אבל מבקש תוספת די רצינית למחיר. רק לרגע הנשימה נעתקת לנו ואז אני מנתקת את השיחה ומתקשרת לפיט הנאמן, שמנסה בכל כוחו להבין מה קורה ולהרגיע אותי.
• בעוד השיחה עם פיט נמשכת ללא פתרון נראה לעין, אני רואה את השלט לתחנת הדלק. אני צריכה להחזיר את הרכב עם מיכל מלא. רק המחשבה על למלא דלק ברכב באמריקה (את זה עוד לא עשיתי) מלחיצה אותי מצד אחר. מנתקת וגולשת די בקלילות לפניה ימינה ולתחנת הדלק, אלא שהראש גועש וסוער והעיניים לא רואות עמוד קטן לבן שנדחף בחוצפתו לעמוד בדרכי למשאבת הדלק. קחחחחחחח ואני יודעת שהאוטו השחור החדש דנדש כבר לא חדש… עכשיו יש לו כתם לבן על הטמבון. הכי מרגיז שאני 5 דקות לפני החזרתו!!
• מרגיעה את עצמי. מה כבר יכול להיות? מקסימום… נושמת עמוק, ממלאה דלק ונכנסת לשדה התעופה, שם בחור חביב סורק את היונדאי השחורה, מפנה את תשומת ליבי לשריטה (כאילו אפשר לא לראות אותה?!) ואחרי שממלא לי דו”ח, הוא בודק ואומר לי שאני מבוטחת וכל העניין יסודר על חשבון חברת ההשכרה. יופי! אני מזכירה לעצמי להמשיך לנשום
• רגועה יותר אני פוסעת לתוך הטרמינל, גוררת אחרי את המזוודה הנאמנה, מפקידה אותה בידיהם של פקידי התעופה ומחכה בכליון עיניים למנוחה+קפה+שיחה עם פיט ועם ישראל. בעוד שעה וחצי אעלה על המטוס של דלתה לאטלנטה ומשם בטיסת המשך קצרה לצפון קרוליינה לביקור משפחתי שאני מתכננת בראש כבר שנתיים… הלילה אני ישנה בבית על האגם!
• האמנם??? אלוהימה לא חשבה ככה
• הקפה נרכש ואני מתיישבת בנחת בכורסה נוחה לשיחה עם פיט ועם השותפה מישראל, מנסה למצוא פתרון להעלאה במחיר ומחליטים להתמקח קצת. השיחה קצת לחוצה והטונים עולים. הסטרס מגלגל המזל המסתובב הזה כבר נותן אותותיו בכולנו. יאללה מתמקחים, אולי אלת הבתים תחליט סופסוף להרגיע את העניינים.
• עוד לא מספיקה לסיים את המייל שמציע למוכר ומסך הטלפון מהבהב. הטיסה לאטלנטה מתעכבת… נו אלוהימה מה עכשיו? הקונקשן שלי ממש קצר, איך אספיק לטיסה הבאה? בנוסף, אני מגלה במקרה שהגייט לטיסה הוחלף ומתחילה לרוץ עוד 20 גייטים קדימה כדי להבין מה צופן לי הלילה הזה…
• בגייט החדש מוסרים לי ש 40 דקות קונקשן שנשארו לי – מספיקים כדי לעלות לטיסה הבאה. תרגיעי גברת וחכי בסבלנות… בסדר. נרגעת
• רבע שעה שוב המסך זוהר ויש עוד עיכוב בטיסה. הפעם האיש בגייט כבר לא כל כך אופטימי. ליתר בטחון הוא מזמין לי טיסה למחר בבוקר ומעדכן אותי שבמקרה כזה אקבל מלון ללילה באטלנטה. טוב…
• אני כבר עייפה לגמרי. השעה כבר מאוחרת. הטיסה ממריאה, נוחתת, 24 דקות להמראה הבאה… אני פותחת בריצה מטורפת. עוקפת נוסעים אחרים. נוסעת ברכבת המקשרת לשער הטיסה הבאה. רצה שוב. מזהה את השער. 11 דקות נותרו… הספקתי??
• לא. השער סגור. אין מה לעשות. פונה לדלפק העזרה, מקבלת שובר למלון ותיק קטן עם מברשת שיניים, מסרק ודיאודורנט. את המזוודה אקבל מחר כשאגיע… ושוב מסע רגלי + רכבת בתוך השדה הענק של אטלנטה. הנה האוטובוסים למלונות. שלי מגיע אחרון… עוד תור אחרון בדלפק הקבלה של הולידיי אין בשדה. חצות. אני קורסת למיטה. איזה לילה…

• בוקר מוקדם, לא רוצה להסתכן. עולה על השאטל המוקדם לשדה ושוב יש לי זמן לארוחה קלה וקפה בזמן שהמייל מהבהב לו סירוב מג’רמי המוכר. תודה רבה על ההצעה אבל אני רוצה הכל. לא מספיק לי… ושוב, שיחות קדחתניות עם הארץ. אנחנו מתלבטות אם להציב אולטימטום, ולא תתבטל העסקה. שיחה עם רואה החשבון היותר מנוסה שלנו, מעלה שאלות חשובות – האם כשעושים עסקים יש מקום לכבוד? לכעס? לרגש בכלל? הוא מזכיר לי שמה שחשוב זה האם עדיין אפשר להרוויח כאן. כבר הושקעה כאן עבודה, נסיעה וכסף. האם באמת שווה להפיל הכל בשביל “שלא ייסחטו אותנו”? הרי העסקה עם המוכר הזה היא חד פעמית. נלמד את השיעור (השיעורים הרבים) ובפעם הבאה… נתפקד טוב יותר. נרוויח יותר. אנחנו מחליטות להענות למוכר. לשחרר לחלוטין. מזל טוב! כולם מסכימים על הכל. עוד קצת ניירת וסגרנו!
• האמנם???
• רגע. השיעור שלי עדיין לא הסתיים. אלוהימה קשוחה איתי הפעם…
• הטיסה נוחתת. צפון קרוליינה. אתמול ירד פה שלג והנוף באמת קסום מטורף. חיבוק של הקלה לסוזי שמחכה לי כבר בשדה. אני חושבת שהחופשה שלי מתחילה עכשיו…

• האמנם??
• כשמגיעות לטירת הקסם של סוזי ואדי על שפת האגם, נשימתי נעתקת. לכמה דקות או שעות (מי יודע?? בטח שלא אני כי מחול השעות האחרונות כבר נתן בי אותותיו) ואז הגלגל חוזר להתגלגל בעוצמה מתגברת: החוזה לא מתאים, צריך לחדש! מתקשרת, מקבלת חוזה חדש, מדפיסה, חותמת, שולחת. מתבוננת על האגם ומתכוונת להרים רגליים…
• פיט צריך ייפוי כוח! מקבלת טופס מדפיסה חותמת שולחת. נושמת..
• רגע, הייפוי כוח לא מספיק. חברת ההלוואות צריכה חתימה אישית שלנו על טופס ההלוואה! מתקשרת לרואה החשבון – HELP!! בזמן שהוא מנסה להרגיע אותי…
• טלפון מעורכת הדין של העסקה קוטע את הדיון הקודם והופך אותו בשניה ללא רלוונטי. כי שטר המכר שהמוכר הביא לא תקין. משהו בעניין צווי ירושה ואישורים. כך אי אפשר למכור את הבית… כמובן שאפשר למצוא פתרון אך כבר יום שישי בשעה 5 וכולם אוטוטו יוצאים לויקאנד…
• בשניה אני מרגישה איך כל המתח יורד. אין עוד מה להדפיס. אין על מה לחתום. אין צורך בשיחות טלפון טרנס אטלנטיות. זהו. זה השיעור החותם את בית הספר של אלוהימה. עכשיו הדבר כבר לא בידי לחלוטין. מה שיהיה יהיה ובכל מקרה זה יהיה אחרי הויקאנד…
• סוזי מדווחת לי שהצבע חזר לי לפנים. זהו. ברוכה הבאה לצפון קרוליינה. הטירה על האגם מחכה לי לסופשבוע של קסם מנוחה חברות ושיחות נפש אל תוך הלילה. אלוהימה, אני מודה לך בכל ליבי על השיעור. התנינה יוצאת להפסקה. לילה טוב וסופשבוע קסום!

בואו נדבר על גירפות, תנינים וחיות אחרות. למה? כי המטפורה החייתית הזו עשויה לשפוך אור על דרכי החשיבה, ההתנהגות והפעולה שלנו ואולי נלמד משהו…

בימים האחרונים קיבלתי הרבה תגובות על האומץ שלי. זה כמובן מחמיא, ועם זאת אני לא מרגישה אמיצה במיוחד. אז אם אומץ לא במשחק, מה בכל זאת מאפשר לי לעשות את המסע הזה, שהוציא אותי בגדול מאזור הנוחות והביא אותי למקום הזר הזה, איזה כלים חשיבתיים איפשרו לי לדלג על הפחד ולעבור את משוכת ההתמודדות עם הבלתי נודע? בבלוג הראשון של “ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות” שיתפתי מספר חידות מספרו של רוברט שמין. הגיע הזמן לבדוק את הפתרונות ואולי ללמוד מהן משהו עלי וגם עליכם…

• איך מכניסים ג’ירף למקרר? אם התחלתם ישר לדמיין מחזות זוועה על קיפול וחיתוך גופות אתם לא בכיוון הנכון. תחשבו הכי פשוט שאפשר, כי החיים פשוטים והמחשבות שלנו רק מסבכות אותנו. כדי להגיע מנקודה א’ לנקודה ב’ – צריך למתוח קו ישר. זהו. כדי להכניס ג’ירף למקרר – צריך לפתוח את דלת המקרר, להכניס את הג’ירף ולסגור את הדלת. כך זה עבד אצלי. במקום לחשוב יותר מדי – מה יהיה ואיך לעשות את זה ואם לא אצליח ואם לא אמצא ואם אחמיץ ואם אפסיד, פשוט עשיתי זאת. זה לא עניין של אומץ. מי שמפחד יקרא לזה טפשות. אין לי בעיה עם זה. שכשאנחנו בונים בראש תסריטים מתוך פחד – אלו תסריטי אימה שמונעים מאיתנו לפעול. אנחנו בונים טיעונים ועוד טיעוני נגד ומוצאים אינספור הצדקות ותירוצים למה לא לעשות. לפעמים תוך כדי בדיקת כל הזוויות האפשריות אנחנו שוכחים את העיקר – כדי שמשהו ייקרה צריך פשוט לעשות אותו. אז כן. אולי אני טיפשה. אבל אני כאן… תפסיקו למדוד סנטימטרים, לעשות תסריטים, להתלבט ולתת לפחד לנצח. פשוט תעשו. פשוט.
• איך מכניסים פיל למקרר? כן. זה דומה. באמת צריך לפתוח, להכניס וכ’ו…. אלא מה, המקרר מלא עכשיו. יש בו ג’ירף. אז מה עושים?? שוב פעולה פשוטה. הכי פשוטה – מוציאים את הג’ירף! אז יש מקום להכניס את הפיל ולסגור את הדלת. והנה התוספת המרעננת לענייננו – לפני שמכניסים ומאמצים דבר חדש צריך לפנות מקום. כדי להכניס לחיי את פיל הנדל”ן הייתי צריכה לפנות טונות של חששות ופחדים וטענות של אי אפשר. בגלל זה, זה לקח שנה וחצי… אבל אין ברירה. הגי’רף צריך לצאת לפני שהפיל יכול להכנס…
• כל החיות בכנס מלבד חיה אחת. מי? נראה לי ששער הגמישות נפתח גם אצלכם. נכון. הפיל במקרר אז הוא לא מגיע לכנס. אם אזכור זאת לא אבזבז זמן ומאמץ לחפש אותו שם ואתרכז במי שנמצא שם ובמה שיש. באמריקה כמו באמריקה. זו לא ישראל ואת זה אני זוכרת לאורך כל הדרך. לכן באתי מצויידת מהבית בסקרנות בפתיחות וגמישות כדי לקבל צורת חשיבה ודרך חיים אחרת. אני לא מחפשת פה את מה שמוכר לי. כי הוא לא נמצא פה ואם אנסה לכפות את הידע שלי על המציאות, מן הסתם אנחל אכזבה. אז תזכרו מה יש ומה אין ותהיו גמישים! לדברים יש את הדרך שלהם להסתדר וזה לא תמיד בדרך שאנחנו מכירים
• עליכם לחצות נהר שורץ תנינים מסוכנים. אין סירה. איך תסתדרו? בלי להתחכם. נו באמת. מי זוכר איפה כל החיות?? נכון, הן בכנס. אז המים בטוחים. אין בהם שום דבר והשחייה תהיה נעימה. לא בטוח מה מחכה בגדה השניה… זו הרפתקה. אוהבים הרפתקאות? אני קפצתי…
• ומלבד זאת – אני בעצמי תנינה! ידעתם שכשתנין סוגר את הפה שלו על משהו (נקווה שלא עלי…) הוא לא יפתח אותו בחיים? גם אצלי זה כך. מרגע שסגרתי עם עצמי כיוון, יעד, מטרה אני לא עוזבת. לא משנה מה יקרה. לא משנה אם ינסו לרפות את ידי. לא משנה אם אפול. אני נופלת עם המטרה בין השיניים ולא עוזבת… עקשנית… עד שהצלחתי! אם לא הצליח בדרך הזו, יצליח בדרך אחרת. אין גבול ליצירתיות שלי כשסגרתי מלתעות… אין דבר שירתיע אותי מלהשיג ולהגשים. ממליצה לכם לנסות בבית… מקסימום תצליחו.

היום האחרון באלבמה. אני מתכוננת לשלב הבא במסע. הבוקר היתה מתוכננת שוב סגירת העסקה שנסעתי לחתום. שוב עיכובים. לא כל המסמכים עברו ועורכת הדין מודיעה לנו שזה לא יקרה היום. אני לא נותנת לאכזבה לחלחל ולא עוזבת. אני יודעת שזה עוד יקרה. בעוד כמה ימים, או שבועות, אולי עסקה אחרת. זה יקרה. חכי אמריקה. את לא יודעת איזו תנינה נכנסה לשטחך!

לפני שפיט ואני יוצאים לדרך לעוד בוקר של ציד-בתים, אני צריכה להפרד מהמשפחה החביבה שאירחה אותי בלב מלא אהבה. אני יודעת שעכשיו באמת יש לי בית פה. בית אמיתי. לא רק בית לשיפוץ. חיבוקים אחרונים ותמונות עם המארחים. אני יודעת בלב, מסמנת מטרה, נועצת שיניים בידיעה שאחזור לכאן שוב. ואם החלטתי – זה יקרה.

יוצאים לדרך. השמים בוכים. טוסקלוסה לא שמחה שאני עוזבת. גם אני ברגשות מעורבים. שמחה להוריד את חליפת העסקים לטובת התיירת ומצד שני עצובה להיפרד מפיט ומצד שלישי גורל העסקה והבית שרצינו לקנות – אינו ידוע עדיין. המוכר לא ממש הגיב בינתיים ועורכת הדין עוד לא נתנה את ברכתה. אני קצת מודאגת שאני עוזבת ומשאירה אחרי קצוות פתוחים. זה מרגיש לא נוח… אבל באמונה שהדברים תמיד יסתדרו בצורה הכי טובה עבורי, אני יודעת שבניתי יסודות חזקים ועכשיו צריך לשחרר. אין לי מושג איך יסתיים הסיפור וצריך להכיל את חוסר הידיעה הזו… היות ואני יודעת שבכל מקרה אין ביכולתי להישאר יותר אני משאירה את ההכרעה בידיה של אלוהימה ומתמסרת למסע האנתרופולוגי בתוך הבתים הקטנים החבויים בסבך העצים של טוסקלוסה, פוסעת אחרי פיט הנאמן שדואג לי למטריה, לומדת על דרכים לשיפוץ, ומה עושים כשרוצים למכור ומה הדרך הטובה ביותר להשיג שוכרים. מבקרת שוב את מייקל הקבלן באתר שיפוצים. רואה שאפשר לסמוך עליו. נרגעת לאט מהמתח של הימים האחרונים.

ועדיין לא יודעת מה מצפה לי ביומיים הבאים – שיעור מיוחד שאלוהימה בכבודה ובעצמה הכינה לי. ואחרי השיעור הזה, כשאלמד באמת ובתמים לשחרר את הציפיה שלי לשלוט בדרכי היקום – רק אז אוכל להנות באמת מהמשך המסע…

ואז, ממש לפני שאעלה על הרכב השחור שלי בפעם האחרונה ואסע לשדה התעופה לפרק הבא במסע, פיט קורא לי הצידה, בתוך בית קטן שאולי נרצה לשפץ, ומצביע על פתק קטן שמוצמד לאחד הקירות. אני קוראת ולא מאמינה.

מנצחים אינם אנשים שלא נופלים. הם אנשים שלא מוותרים.

עכשיו אני כבר בטוחה שהשיעור לא נגמר. כדי להבין את המשפט הזה, מחכים לי עוד יום וחצי של בית הספר של החיים והעסקים. בהצלחה לי!

מה קובע את עוצמת ההצלחה כשמגשימים חלום, חזון או מטרה? האם זה כוח הרצון, החריצות בעבודה, יכולת הניהול? עמידה בלוחות זמנים? האמונה? הרבה גורמים שותפים להצלחה הזו. והחזק מכולם, זה שבלעדיו גם אם נצליח, זו תהיה הצלחה מאומצת, מעייפת,שנקנתה בעבודה קשה ובמרוץ מסביב לשעון. לגורם הזה קוראים “אנשים טובים באמצע הדרך” או “שיתוף פעולה” או “שכל אחד יעשה את מה שהוא טוב בו” או “האצלת סמכויות” ועוד שמות שונים שכולם מתארים את הרשת האנושית שמתגייסת לתמוך בך כשאת נחושה בדעתך להגיע להצליח להגשים לעשות את הבלתי אפשרי. הנחישות הזו מזמנת לחיי במסע הזה (אבל לא רק בו) אנשים מדהימים שנראה לי כאילו כל ייעודם בחיים הוא להיות כאן ועכשיו בשבילי. והייעוד שלי הוא להכיר בהם וביכולת שלהם להשלים את המסע שלי באיכויות ויכולות שאינן קיימות כי, לפתוח את ידי ולקבל אותם, לאפשר להם לעשות למעני ולמענם.

האם זה קל? אולי רק בתיאוריה. במעשה, גם אני כמו רובינו מעדיפה “להיות בצד הנותן”, הצד החזק, הצד שנמצא בשליטה. מה שכן, בתרגול מאומץ למדתי שהחיים יותר קלים ומתגמלים אם לומדים גם לקבל. שהרי כל קבלה היא בעצם נתינה – אני נותנת למישהו לתת לי. והאמת? ברגע שאת מתרגלת… את הופכת למלכה. כלומר, את נותנת לאחרים להתנהג אלייך כמו למלכה. וכשאת מלכה – העולם לרגלייך והכל אפשרי!

היום הוא יום חשוב במסע שלי. יש לי כמה מבחני אומץ שכוללים יציאה חדה מאזור הנוחות. כבר אתמול ידעתי שזה מה שעומד לקרות ולכן עיגלתי מראש כמה פינות כדי להקל על עצמי. למשל, החלטתי שלא משנה מה – אני נשארת לישון הלילה כאן – בפנסיון הקסום הזה. גם אם זה אומר לנסוע ולחזור. לא אכפת. מרגישה בבית ורוצה להשאר כאן. היום אני יוצאת מהעיירה הקטנה טוסקלוסה לטובת סדרת פגישות בבירמינגהם הסמוכה – העיר הגדולה ביותר באלבמה. יותר נכון ב”גוש דן” של בירמינגהם שכולל 69 ערים סמוכות זו לזו. בתחילת דרכי כמחפשת עסקאות ובתים, חיפשתי באזור הזה ויצרתי לא מעט קשרים. עכשיו, הגיע הזמן לממש, לפגוש את האנשים שמעבר לטלפון, שמעבר למייל. לרקום מחדש מערכות יחסים ועסקים חדשים וישנים. לטובת העניין החשוב הזה יהיה עלי לנהוג לבדי בנבכי גוש דן של בירמינגהם ולנווט את עצמי במה שהתברר כשלוש פגישות חשובות אך בכל קצווי העיר. היום אני משאירה מאחורי את פיט הנאמן ויוצאת למתוח עוד קצת את הגבולות של עצמי.

ארוחת הבוקר בבית במה (זה כבר ממש הבית שלי) סוערת במיוחד כשדנים בענייני פוליטיקה אמריקאית וישראלית, טראמפ וביבי. מה שמשותף זה שכולנו לא מסכימים עם מי שלמעלה. עוד קצת סיפורים דת, לאום, יהדות. קצת מוזר איך הם לא ממש יודעים עלינו כאן, בקצה העולם, אבל מצד שני אימצו אותי לגמרי לבת משפחה והשקיעו מאמצים לאין ספור להציל את העסקה לרכישת הבית, שגורלה עדיין לא ידוע ועשו כל שביכלתם לרווחתי והנאתי האישית כולל התאמה מדוייקת של טעמי ארוחת הבוקר וכמובן – לשבת איתי, להתעניין, לשוחח. אני כבר יודעת שהמשפחה הזאת היא נכס לחיים. ביזנס ופלז’ר. חברים ואולי גם שותפים לדרך. מי יודע…

כמה שיחות טלפון קדחתניות לפני הנסיעה. המוכר שלנו עדיין לא יצר קשר לאשר את הדחיה בסגירת העסקה. הוא איש מוזר ותמהוני ואני לא מצליחה לקרוא אותו. בינתיים הכל רץ כמתוכנן כאילו הכל טוב. סוגרת כמה פינות, מזינה כמה כתובות ויוצאת אל כבישי אמריקה, מצוידת בוייז הנצחי ובהרבה אומץ וסבלנות לעצמי.

בעצירה הראשונה אני פוגשת את כריס. איש נדל”ן צעיר וקלאסי. ידו בכל ויד כל בו. מלווה כספים, בונה בתים, מחפש נכסים, מייצר רהיטים, עוסק בביטוח, עורך דין ומה לא… שתי עיניים כחולות זורחות בגוף עגלגל וקצת ביישני. קבענו בסוג של קפיטריה ענקית בכביש 11 בכניסה לטראסוויל. אני מתרכזת ממש בנסיעה ובפניות. לא רואה ממטר. כשוייז אומר לי לעצור אני חונה במקום ורק אז יוצאת לברר איפה הפגישה. מתברר שמעבר לכביש הסואן. כריס כבר עומד שם ומנופף לי בידו. כשמבין שאני לא מתכוונת לנסוע עם האוטו לצד השני של הכביש, הוא יוצא בריצה לכיווני, אוחז בידי ומעביר אותי את הכביש… אם זה לא נקרא לשחרר מה כן…

איש נחמד כריס והשיחה שלנו זורמת מיד. את האנגלית שלו אני מבינה די בקלות אבל את הסיפורים והמונחים ומה מצחיק פה – לא תמיד… אבל גם אני מחייכת ומוסיפה סיפורים משלי והופ… עברו שעתיים (!!) באמצע הדרך בערך קיבלתי הצעה שאי אפשר לסרב לה, לחבר בין משקיעים ישראלים שרוצים לקבל על כספם תשואה באמריקאית, לבין החברה של כריס שתקנה תשפץ תשכיר ותנהל עבורם ותשלח להם צ’קים כל חודש… הרעיון מלהיב את כריס ואותי וממש כמו בערב הקודם עם פיט, אנחנו יושבים בעיניים נוצצות זה מול זו ורוקמים את החלום. קסמים קורים כשפותחים להם דלת…

צריך להמשיך לפגישה הבאה, לא לפני שכריס יחזיר אותי בבטחה למגרש החניה מעבר לכביש הסואן וייפרד ממני בהבטחה לעסקים חדשים וטובים לכולנו.

מכוונת את הוייז לפגישה הבאה עם סטיבן. החבר הראשון שלי בעולם הנדל”ן האמריקאי. אי שם לפני שנה וחצי כשהתחלתי לגשש אחר קשרים פה, בבירמינגהם אלבמה, קיבלתי טלפון לילי למספר האמריקאי שלי. סוכן חלקלק תיחקר אותי אם אני מחפשת בית ואיפה והציע לשדך לי מתווך שיעזור לי לשביעות רצוני. אמרתי אוקי. מסכימה. וכך הגיע אלי סטיבן. בחור רציני ויסודי שניסה לעשות את כל שביכולתו כדי שאצליח. למעני הוא ישב לחפש רשימות של בתים והלך לראות אותם. הגיש בשמי הצעות מחיר וחיבר אותי לקבלנים. עזר לי לפענח הצעות מחיר והערכות ופעם אחת, כשהיינו ממש קרובים לקפוץ למים, הוא אפילו הציע לי לוותר על שכר הטרחה שלו כמתווך כדי שאוכל להתחיל להתקדם… אז למרות שבסופו של דבר לא עשינו עסקים, נשארה לי בלב פינה חמה לאיש הזה שהיה מתקשר אלי בשעות הלילה שלו כדי שיהיה לי נוח לדבר בשעות שלי. שמעולם לא החמיץ מייל אחד ותמיד ענה על כל שאלותי בסבלנות מרובה ובפירוט. ועכשיו כשנוסעת בכבישי גוש דן של בירמינגהם אני אפילו מתרגשת מהפגישה הצפויה ואולי בגלל זה טועה פעמיים בדרך, עושה טיול בין ההרים ובסוך נוחתת במשרד של סטיבן הנבוך שלא ממש יודע איך לאכול את האורחת הישראלית הצבעונית הזו. מהר מאד הוא מתעשת ופותח בשיחה על ביתו שבלב היער (כמו כל הבתים פה), מראה תמונות של הבמבי, הרקון והאופוזום שנכנסים לעיתים קרובות. מספר לי איך בנה בשתי ידיו את הבריכה בחצר, חטב את עצי היער שמאחרי הבית והקים גדר ובזמן אחר בנה גשר מעל הנחל שבקצה בשביל שהציף את הדרך לביתו… מה אגיד… אמריקה. או אלבמה? בתום הסיפור המרתק אנחנו מסכמים “נהיה בקשר, נחפש בתים, נעשה עסקים…” ויודעת שהאיש הזה יהיה שם בשבילי כשאצטרך אותו. הרגשה טובה שמחממת את הלב. עשיתי משהו טוב…

עוד פגישה קצרה עם סוכן הביטוח האמריקאי שלנו, ישראלי עם סיפור מרתק שהגיע לאלבמה לפני 30 שנה, למד באוניברסיטה בטוסקלוסה ונשאר… איש נחמד ונכון לעזור, שכבר בשיחה הטרנס אטלנטית הראשונה שלנו, בלי כל מחוייבות, הסביר לי את נבכי הביטוח האמריקאי וחסך לי אולי כמה כאבי לב והפסדים. ושוב, אני לומדת, שלעסקים אין ערך ממשי ללא האנשים שמרכיבים אותם.

איש גדול אחד, במסעותי בהודו, אמר לי פעם:

I don’t earn money, I earn people

צודק.

בסוף היום, אני טופחת לעצמי על הכתף. על האומץ לצאת מאזור הנוחות, על ההצלחה לפגוש, לגעת ולהתחבר לנשמות אחרות במקום שאינו רגיל בשבילי. על היכולת החדשה שגיליתי בי לחבר בין עסקים ומערכות יחסים, גם בתחומים שלא דמיינתי שאגיע אליהם.

בדרך הביתה, נוהגת בזמן הפקקים של גוש דן של בירמינגהם, פיט הזקן והטוב מתקשר מטוסקלוסה לשאול מה שלומי, איך עבר היום ואם אכלתי משהו היום. אני כולי נרגשת מהאיש הזה, שהכרתי לפני שלושה ימים, שהוא לא בגיל שלי, לא בתרבות שלי ובכל זאת יש לי הרגשה שילך באש ובמים בשבילי. כמו במשפחה. עסקים לחוד ויחסים לחוד… או שלא?

בכל אופן מזל שיש ג’קוזי בבית במה, לתת לגוף לנוח, לראש לעכל וללב להרגיש…

גשום באלבמה הבוקר. השמים שחורים והטיפות גדולות ויורדות במהירות כאילו רוצות להספיק הכל לפני שהחורף יסתיים. כל הלילה שמעתי את הגשם בחלוני משתלב בחלומות על בתים, כספים, מוכרים, עורכי דין חמורי סבר, וכל מיני פתרונות יצירתיים לסיטואציה שנוצרה אתמול שיכולים לעלות רק בלילה כשהמוח נכנס לתרדמת לא מודעת.

ישנתי רק שעות ספורות, מלווה במשק כנפי המלאכים שנחלצו לעזרתי אתמול. בחלומי יכולתי להרגיש ממש איך גלגלי היקום נחלצים לפתור את בעיית עורך הדין שפרש ומחפשים לי בנרות מישהו אחר. ואכן, כשהבוקר האיר, הטלפון שלי הבהב עם שלוש הצעות למשרדים שצריך ליצור איתם קשר. המצב לא אבוד… המוכר התעניין במייל מה הצעד הבא והבוקר פורח בתקווה חדשה.

אני מתיישבת במיטה. השעה 5 בבוקר אצלי. בישראל השעה 13. זמן טוב לשיחות. עם המאסטר הפרטי שלי, עם השותפה העסקית, עם רואה החשבון. המיטה שלי סוערת מעסקים בפיג’מה… בסופו של דבר, אין ברירה. צריך לקום. בבית שבו אני מתארחת יש שעה לארוחת הבוקר וצריך לרדת נקיים ולבושים ומוכנים ומחייכים ולהכיר את האורחים הנוספים ולאכול ארוחת בוקר אמריקאית דרומית עם הרבה חמאה, בייקון ועוד אלמנטים שמנמנים ולא ממש מוכרים לי.

אחרי יום האתמול הארוך והמלא תהפוכות, הבוקר הזה איטי לגמרי… בארוחת הבוקר יושבת לשיחה עם זוג נוצרים אדוקים מדאלאס, שעושים טיול מקיף בדרום. רק שמות המקומות שהם יבקרו בהם מדליקים לי נורות של חשק להצטרף לו יכולתי – ג’ורג’יה, מיסיסיפי… ישר מהספרים של מארק טווין ותום סוייר.

אין מה למהר. מחכים שאחד מעורכי הדין ברשימה יאשר שהוא מוכן לסגור את העסקה. בינתיים, אני מבקשת מפיט שיתחיל בוקר רגוע (במהלך היום אני מבינה שאין אצלו דבר כזה) וניפגש מאוחר יותר. בינתיים אני מחליפה תחנה במוח והופכת לכמה שעות לתיירת. הבית שאני מתארחת בו נמצא מרחק דקות הליכה מהאוניברסיטה של אלבמה – שטח עצום, שהוא עיר בפני עצמה, של מבנים ויקטוריאנים, שדרות רחבות והמון עצים. אז מתעטפת לי בצעיף גדול ויוצאת לדרך לסיבוב רגלי שיפיג לי את המתח…

החיים בסרט… מרחבים ירוקים, סטודנטים חמושים באזניות אלחוטיות ותיקי גב צועדים בנחת בין הבניינים. יש רחוב שלם שמכיל בתי אחווה – כולם עם שמות של אותיות לאטיניות – אלפא, בתא, גמא, אפסילון… ממש מהסרטים. בנייני האחווה מפוארים מאד. רק 1500 דולר לחודש שאמא ואבא ישלמו ואתה תתפנק במלון 5 כוכבים עם ארוחות, מנקות ופינוקים וכמובן חיי חברה וגאוות יחידה. ממש לא מעונות הסטודנטים המוכרים לנו…

כשהגשם מתחיל להיות טורדני אני ממהרת חזרה הביתה. לפיט הלך המצבר ועכשיו קיבלתי עוד זמן איכות עצמי. יושבת לי במרפסת הסגורה של בית האחוזה שאני מתארחת בו, מתפנקת על טיפות המים שזורמות בחוץ ומחפשת לי בנחת עוד בתים למכירה שאוכל לראות אחר כך. כאילו אין מחר…

כשפיט מגיע אחרי שעתיים, כולו ג’נטלמן דרומי שופע התנצלויות, מגיע הרגע גם לקבל את התשובה השלילית מעורך הדין הראשון. גם הוא לחוץ מהאינטרנשיונליות של העסקה. שיעור מוחשי על חרדת הזרים האמריקאית. בניגוד למה שחשבתי, אמריקה היא מקום מאד שמרני וצר אופקים. אני מבינה שרוב העבודה כאן תהיה למצוא אנשי קשר שלא מפחדים לפרוץ גבולות ומסגרות… וכמו שאפשר לצפות, הישועה מהכיוון ששובר את תקרת הזכוכית הוא משרד של שתי נשים, השם הבא ברשימה שלנו. ה”גירל פאואר” מעלה לי את רמת האדרנלין. כמובן הן כבר שמעו עלינו (עיירה קטנה…) ובטח. בואו ניפגש. בבית ציורי לגמרי נמצא המשרד החדש והמעוצב שלהן. טואלה וניקי. שתי פורצות דרך, בעלות חזון וחסרות פחד שסוגרות פה עסקאות על ימין ועל שמאל ולא רואות ממטר… בלשונן – צריך להאכיל את הילדים אז עושים מה שצריך! לא יותר מרבע שעה של פגישה ויש לה את כל הנתונים ולנו את כל הפרטים. אפשר לחתום בימים הקרובים. כל צד יעשה את עבודתו ויאללה סוגרים עסקה!

ביציאה מהמשרד פיט ואני נראים כמו שני חתולים שהצליחו ללקק את כל השמנת. החיוך שלנו נמרח מאוזן לאוזן וזה בדיוק הזמן לשבת באיזה פאב אירי לארוחת צהריים וכוס בירה ולשתות לחיינו. פיט בדיוק בגיל של אבא שלי וגם בדור שלו ואחרי יומיים אינטנסיבים ביחד אנחנו כבר כמעט משפחה. בשולחן שבפאב מתחילים לרוץ סיפורי חיים חובקי עולם, על המשפחה, הבעל והאישה, וכמובן נשלפות תמונות לתפארת הילדים והנכדים. אחוות אמריקה-ישראל, שעדיין בחיתוליה, אבל מתחילה להתרומם על רגליה בבינזנס שמשולב גם בפלז’ר.

בלב שקט יותר ובטן מלאה יותר, אפשר להקדיש את כל אחר הצהריים למה שקרוי “ציד בתים”. פיט לוקח אותי לסיור רכוב ברחבי טוסקלוסה במסע לאיתור נכסים שיכולים לעניין אותי כמשקיעה. אני המומה לגמרי. מרחובות העיר שנראים לי כמו שבילי כפר, מהבתים שנראים כמו ציורים ממאות קודמות, מהחומרים שהבתים עשויים מהם (בערב אתקשר הביתה לספר למשפחה שכל הבתים פה עשויים מקרטון ובשיפוץ מדביקים את הנייר הקרוע וצובעים בגואש… מה שלא ממש רחוק מהאמת…), מהמכוניות שחונות בחניה ונראות כאילו הגיעו ישירות משנות ה 70. פיט מספר לי על הדרכים שלו לאיתור אינפורמציה על בתים שנראים לו נטושים. הוא אחד האנשים הכי חברותיים שאני מכירה. כל מי שפוגש אותנו, כולל סטודנטיות מלצריות, אנשים ברחוב ובעלי מקצוע בתחום – כולם זוכים להתעניינות ויחס חם מצידו וכולם משתפים פעולה בחיוך ופותחים לו את הדלת. וזו דרכו. הוא מטייל ברחובות משוחח עם שכנים, שואל שאלות ומחייך חיוכים וכך, ללא כל התנגדות, מגלה עובדות נסתרות ומאתר אנשים עלומים שאולי יירצו למכור את ביתם למשקיעה שכמוני. אני רק צופה ומקשיבה לשיעור המדהים הזה ביחסי אנוש מעולים ושכרם שבצידם.

היום מחשיך והגשם מתחזק עד כדי מבול, אנחנו נוסעים בחושך “לצוד” עוד כמה בתים אבל בשלב מסוים זה מרגיש כמו ללכת לאיבוד בג’ונגל. חשוך, גשום, בוץ, לא רואים כלום. תם היום. הגיע הזמן לארוחת ערב אמריקאית טיפוסית: צלחת גדולה, מלאה פריטים שלא קשורים זה לזה (סטייק, שרימפס ותפוח עץ עם קינמון…) אבל הכל טעים. המלצרית השחרחורת מדברת איתי אנגלית דרומית מהירה ומלאה סלנג… אני מהנהנת אבל לא מבינה אף מילה. אלבמה…

עכשיו הזמן לחזק את הבונדינג החדש שנוצר, לתפוס את המומנטום ולתת לחלומות לעוף בגדול. זה מול זו בשולחן בדיינר הענקי, פיט בולדוג שאוחז ולא מרפה, אני תנינה שלא עוזבת שם דבר שתפסה – יושבים לארגן לעצמנו את המחשבות והרצונות, לתאם ציפיות ולעוף על החיים. פיט בפנים רציניות פורש לפני את משנתו וחלומו – איך יבנה לנו רשת סוכנים, רשת ספקים, רשת קבלנים שכולם יעסקו רק בדבר אחד – למצוא ולבצע עסקאות טובות. לטובתי. הוא יודע בדיוק איך לעשות את זה. הוא לא צעיר. כבר הקים וניהל בחייו עסקים גדולים והעסיק מאות עובדים. עכשיו כשפרש מכל זה, הוא רוצה להמשיך ולממש את היצירתיות שלו. לחבר פאזלים, לתפור עסקאות. לעשות. לחיות. ומה, שאומר לו – לא? בטח. עוף על זה פיט. אתה ואני כבר רואים מזמן בעיניים את אימפריית הנדל”ן הזאת. יאללה…

זה היה היום שהיה… שיעור חשוב בענייני תנינות שלא מרפות ושחרור של שליטה מדומה לידיה של אלוהימה הנאמנה ושלל מלאכים שפגשתי בדרך…

לפעמים את מתחילה את היום בידיעה שהכל מסודר. לכל אדם יש תפקיד שאותו הוא ימלא היום במשחק הקטן שלך, את תמשכי בחוטים וההצגה תימשך בדיוק לפי התכנית. האמנם?? אז זהו, שלא. שום דבר בארוחת הבוקר הקסומה שנחתה על שולחני לא רמז להמשך המפתיע של היום. כבר אמרו את זה קודם לפני, לא משנה…

אתמול בלילה, הוזמנתי לארוחת הבוקר שנערכת כאן בשעה קבועה וכל האורחים יושבים יחד לשולחן דרומי חמים, מברכים את ברכת המזון של בית קטן בערבה ונהנים ממטעמי המטבח של הדרום. הבוקר אכלנו לחמניות מרוחות בשכבה עבה של חמאה וטובלות ברוטב שוקולד בתוכו טובלים גם ענבים ובייקון… נפלא.

לאחר מכן, הענקתי לעצמי מדליה שניה על נהיגה בכבישי טוסקלוסה, שם הפניה ימינה באור אדום והפניה שמאלה על בסיס מקום פנוי… חניתי ליד משרד עורך הדין המקומי שאמור לסגור את עסקת המכירה של הבית. עוד פגישה מרגשת ומחובקת עם נביקה ומליסה ההולסלרים – זוג נשוי אפריקאי-אמריקאי, אנשי נשמה מהכנסיות המזמרות, שעוסק בחיפוש בתים למכירה ומשדך בין המוכרים למשקיעים כמוני תמורת עמלה. אין לי מושג למה ההתרגשות והחיבור הזה, אבל בשלבים מאוחרים של הבוקר כשהתרוממות הרוח נהפכה על פיה, מליסה אחזה בשתי ידיי, חיבקה אותי ולחשה לי – “הכל כמו שצריך להיות וכל עקבה לטובה”…

מה שקרה בהמשכה של אותה פגישה, הוא כנראה הקטר ברכבת ההרים המטורפת של עסקי הנדל”ן, בה הכל אפשרי וגם צפוי לקרות בכל שלב של העסקה. כי שום דבר לא נגמר עד שזה לא נגמר… כי הרי רק התחלתי את המסע וצריך כנראה להכיר גם את הפסגות וגם את העמקים…

לקצר את הסיפור, התכנסנו 4 אנשים לחתימה על חוזה אחד ואז התברר שחסרים מסמכים ועדיין אי אפשר לחתום… זה כשלעצמו לא מרגש כל כך כי עוד יום יומיים לא ישנו הרבה לאף אחד. אבל כשאחר הצהריים עורך הדין שלח מייל מתנצל שהוא לא יכול לטפל בעסקה ובמילים אחרות “מה הפלתם עלי את הישראלית הזו שהגיעה עם מלא מסמכים שאני לא מכיר” והוא פורש… בום! רעם ביום בהיר. ופנינו לאן?

פיט ואני, אמריקאי מנוסה ולבן שיער וישראלית קצת מבולבלת בשיער פסים, יושבים ביונדאי השחורה של פיט ומנסים להחליט מה עושים. מחלקים משימות וכל אחד יוצא לטלפונים שלו בפנים רציניות. חוזרים ונפגשים עם שתי מסקנות: צריך למצוא עורך דין חדש ולשכנע את המוכר להישאר בעסקה. הראש סחרחר מהתהפוכות ועוסק ללא הרף בשאלת ה”איפה טעינו” והעיניים כבר עייפות מלהבין את המקום החדש הזה… אבל הלב, דווקא הוא לא מיואש בכלל. הוא יודע שמחר יאיר את הכל מחדש בשמש בהירה. ג’יימס המוכר יתרצה למכור ועורך דין חדש ישוב לעבוד והכל יהיה טוב. הלב מבין שיש כאן רק שיעור נוסף בשחרור השליטה והתמסרות למציאות כפי שהיא. אני מוכנה…

אז מה עוד אומרת התשדורת היקומית של היום? היא אומרת להסתכל על מה שיש. על אוסף הספק אנשים ספק מלאכים שהתכנסו כולם לכבודי בעיירה טוסקלוסה, כאילו מהות קיומם לסייע לי בהצלחת העסקה הראשונה שלי:

פיט, בן 75 עם התלהבות וברק בעיניים של ילד. לב זהב שלא חושב לרגע על עצמו. ממגנט בטובו עוד ועוד אנשים טובים באמצע הדרך שרוצים לעזור.

מליסה שיודעת שהכל זה מלמעלה. באה במיוחד כדי לחזק אותי באמונתה

מייקל הקבלן – שטרם הוזכר פה עקב מהומת היום. צעיר, חייכן, חרוץ והגון שהולך עם האמת שלו עד הסוף ובעיניו הבורקות הפך את הבית המוזנח והעמוס לעייפה שראיתי לארמון מנצנץ.

קים – “במקרה” בחרתי להתארח בביתה כאן והערב היא בחרה לבלות בשיחות עם חברים מתחום הנדל”ן כדי לעזור לי לפתור את העניין.

מדהים.

היום מסתיים. אני לא ישנה. הג’טלג שולט בי ואני מתמסרת. מלאת הכרת תודה ליום הזה, לאנשים האלה, לאלוהימה שמנווטת אותי כאן.

כי עסקאות הולכות ובאות אבל האנשים שנשארים בלב… נשארים.

ומה ילד יום? את זה נראה מחר…

ללא ספק אחת ההרפתקאות היותר משובחות בחיי. בפעם הראשונה יצאתי למסע לבד. מאחורי אין קבוצה של נשים צוהלות מחפשות לגלות בעצמן רוח חדשה. לצידי אין בנזוג שינהג אותי בדרכים הפתלתלות וישתתף בהחלטות, בשמחה או באתגרים שבדרך. תחת כנפי לא חוסים ילדי, קטנים או גדולים, מחכים להנהגתי, תומכים בי ומצחיקים אותי. רק אני, הטלפון הנייד והלפטופ הנאמן, יוצאים יחד למסע מאתגר של קרבה לעצמי. של בחינת כל הכישורים שיש לי וגם אלה שטרם גיליתי בי. מסע לבד לארץ לא נודעת, אל אנשים שהכרתי רק דרך המייל או בטלפון, לתחום חדש שמעולם לא עסקתי בו. בקיצור… הרפתקאה.

והרפתקאות… אני אוהבת. פאזלים חדשים שצריך לחדד את המוח ולמצוא פתרונות יצירתיים – מעוררים את התנינה שבי, זו שמתחילה ולא מרפה עד שהאתגר נפתר. התנינה הזו הכניסה אותי היום לכמה אתגרים שעדיין לא ברור איך ייפתרו… אבל על כך – בהמשך הדרך…

אלבמה ממעוף ציפור, נראית כמו ג’ונגל סבוך, שחוצים אותו נהרות כחולי עין. מדי פעם קבוצות בתים סדורות בסדר הנדסי, מתוכנן מאד. מדי פעם גגות מציצים מסבך העצים, רומזים לי שכל מה שידעתי עד היום על ערים ורחובות מוטל בספק. כאן אמריקה בייב. אי שם בדרום. יס מאאם…

יצאתי למסע עסקים אל ארץ הנדל”ן של טוסקלוסה אלבמה. כבר השם עושה לי בלב פרפורים של סרטי המערב הפרוע מעורבים עם טום סוייר. המבטא הדרומי של שיחות הטלפון המקדימות כבר הצליח מזמן להכניס אותי לסרט. אני רוצה כבר לפגוש אותם. את כולם. להבין את המקום הזה. דרום ארצות הברית. הכי רחוק שיכול להיות. באופן מוזר, הדבר היחיד שמצליח להלחיץ אותי ביום הזה, של שלוש טיסות ועסקת נדל”ן אחת שמחכה להיסגר, הוא… האוטו. לטוס כמעט 24 שעות למקום לא מוכר – קטן עלי. לנהל את עצמי בעצמי 14 יום בין שלוש מדינות – אין בעיה בכלל. להיפגש 10 שעות ביום, לדבר ולחשוב באנגלית, לשמוע ולעשות את עצמי מבינה בענייני בתים נטושים ושכוחי אל, שיפוצים, קבלנים, חוזים… – הכל בסדר אני אסתדר. לשכור לבד רכב ולנהוג בעצמי במדינה חדשה לא מוכרת… יוסטון וי הב א פרובלם. אני מבטיחה לעצמי שזו פריצת הגבולות הכי נועזת שלי. שאם אעמוד בה – אסכים לקבל על עצמי תואר של גיבורה ואמיצה. לוחמת האש מטוסקלוסה…

ואכן, כשגלגלי המטוס השלישי נוגעות סופסוף באדמת אלבמה והמזוודה העמוסה לעייפה בגדי חורף ומתנות חוזרת לידי, אני פוסעת בצד מהוסס אך מלא גאווה לחברת ההשכרה ופוגשת בשמחה מהולה בחשש ביונדאי השחורה שתתלווה אלי מעכשיו לטוב ולרע. תותחית אני!

והנה הגיע הרגע להבין שהגעתי לכאן. גם אם לא אעשה את זה, כבר עשיתי המון. שנה וחצי מול מחשב ושיחות טלפון חובקות עולם, מתנקזות עכשיו לכמה ימים של הכרות אישית לוחצת, אתגרים מעולם אחר ואופציה מהבהבת להצליח. לסגור. להרוויח. אני נושמת עמוק. משחררת קצת לחץ. יודעת שאני יכולה. עולה על האוטו. נוסעת… לא יודעת לאן אבל הכתובת כבר בוייז. פני ימינה, שמאלה, ישר. אוטוסטרדה מנומנמת ויאללה טוסקלוסה הי איי קאם.

לפני שהיום הזה ייגמר, אני מגיעה אל גן עדן בלתי צפוי שלא זימנתי לי. כי כשיוצאים למסע עסקים וישנים במלונות של גדולים, את לא מצפה להגיע למקום אירוח שהוא באמת בית. עם חיבוק גדול בכניסה, קפה וכיבודים אחר הצהריים וברכות במעגל בארוחת הבוקר. אם לא הייתי מכירה את אלוהימה ואת דרכה המופלאה לתת לי את מה שאני אוהבת גם בלי שאבקש, הייתי עלולה להיות בהלם מכל הטוב והיופי הבלתי צפוי הזה שנחת עלי… בית ישן משנת 1825, נושק לאוניברסיטה של אלבמה ולאצטדיון הפוטבול המפורסם. ריהוט קולוניאלי וקירות שנודפים מריח של סיפורי מתיישבים של פעם. מדשאות רחבות ידיים כמו בסדרות הטלויזיה האהובות עלי והרגשה של בית – home away from home… היות ואלוהימה ואני מכרות ותיקות, כל שנותר לי הוא לברך ולומר תודה.

ובטרם לילה יורד עלי, לכסות בשמיכת עייפות את תלאות היום שחלף, עוד מתרחשת פגישה מרגשת אחת עם פיט, שועל נדל”ן ותיק בן 75, חייכן ונמרץ שרוצה לעבוד איתי! כבר חודש שלם שהוא מתרוצץ בעיירה, סביב הבית שאנו אמורים לרכוש ולשפץ. מביא קבלנים, אנשי מקצוע, טכנאים. רוקם איתי מרחוק את החלום האמריקאי. על ארוחת ערב קלה, אנחנו טווים פרטים חדשים לחלום האימפריה הנדל”נית ומרימים עוד כוס לחיי השפע. כי מחר היום הגדול שיחתום את העסקה ואין איש יודע מה ילד יום…