אני מודה שכשחשבתי על “גואה” בהקשר של החופשה המשפחתית, לא ידעתי למה לצפות. המילים שריחפו שם היו יותר מתחומי מסיבות, ירח מלא, צעירים עם רסטות ועוד דברים שעכשיו, בסוף החופשה, נראה לי שאין צורך להזכיר אותם כאן. מן הסתם גם הם נמצאים כאן אבל, כמו בכל מקום במיקרוקוסמוס ההודי המטורף, זה לא רק זה. מקסימום גם. גם וגם היא המילה המתאימה יותר. תלוי מאיזה צד באת ולאן אתה הולך.
נחתנו בחוף פטנם שבמדינת גואה לפני כמה ימים (מי יכול לספור?). אחרי צעדה קצרה עם התיקים והמזוודה בחול הגענו, דרך שמשיות וכסאות צבעוניים ל Sea Land. הביתה.
תוך מספר דקות מהרגע שזרקנו את חפצינו בחדרים הכי מפנקים במקום (כי מגיע לנו…) והתיישבנו באחד השולחנות הפונים לים, התחיל פה המופע היומי הקבוע של שקיעת החמה. זוגות זוגות ומשפחות משפחות וילדים שמתרוצצים על קו החוף, הם ישבו או עמדו כדי לצפות בה והצוות החביב התרוצץ בין השולחנות כדי לחלק נרות לתאורה. שבו, תרגישו חופשי. תהנו מהים, מהשמש, מהשקיעה. תרצו תזמינו לכם איזה דג או דאל ואם לא תרצו – גם טוב. תחושה של הכל כלול כשבעצם הכל לא כלול.
כמה דקות אחרי שהתיישבנו כבר התוודענו למלכה הבלתי מעורערת של החוף – גבריאלה. גרמניה החיה באנגליה ובאה לכאן, כבר 7 שנים, בכל עונה לחצי שנה. זו היתה רק פתיחה למסע מופלא ומקוצר בחייה של האישה הכי ציורית שיכולנו לפגוש – בת 73 נוצריה אדוקה עם לב רחב, שמכירה את כל החוף, עושה כל בוקר יוגה בג’ונגל והולכת בכל יום ראשון לכנסיה בכפר. לידה פגשנו את נורה וריצ’רד – היא אנגליה, גם היא בשנות ה 70 (לאחר מכן הגדירה את עצמה באזני כאקס היפית) שמגיעה גם לחוף פטנם בכל שנה. בערבים יוצאת לבלות בין הבארים השונים – לפעמים זה לרקוד ולפעמים סתם להקשיב למוסיקה החיה המנוגנת פה. הוא אנגלי בן גילה של נורה והחבר הכי טוב שלה כבר 40 שנה לפחות שהגיע לכאן לחודש של הנאה וקצת כתיבה/ עבודה. בימים הבאים ראיתי אותו משוטט בחופים ומידי פעם מתיישב לכמה שעות במסעדה מול הים עם הלפטופ הקטן שלו וכותב את אשר על ליבו…
חוף פטנם, חוף קטן יחסית שגובל בחוף פאלולם הגדול והרועש. כאן נמצאות משפחות לא מעטות עם ילדיהן הקטנים. ישראלים אנגליים גרמנים הולנדים. גם הודים. ממלאים את החלק הצפוני של החוף בצהלות שימחה וחופש שיש רק לילדים שאין להם מושג על עמים צבעים וגבולות.
מגבריאלה, היודעת כל, למדתי שיש כאן גם גן ילדים שמנוהל על ידי גרמניה. כל הילדים ששוהים בגואה תקופה ארוכה, בלי קשר למוצאם, מבלים כל בוקר בשמחה בגן הבינלאומי ואחר הצהריים – בחוף עם המשפחה. החיים טובים…
בוקר אחד היכרתי את חבורת הנשים הגרמניות שגרות כאן בעונה עם ילדיהן הקטנים: קארול שהיא תאומה שמגשימה את רצונותיה ומספרת בחמלה על אחותה התאומה (שאינה כאן כמובן) שעסוקה בריצוי אחרים וחיה חיים אומללים. לקארול יש ילד בן 3, בלונדיני מלא חיים, בשם… יונתן. היא מגדלת אותו לבדה לאחר שגילתה שהיא בהריון אחרי פרידה מאביו. חלמה בלילה את שמו ואין לה מושג למה… גם היא מגיעה לכאן כבר שבע שנים בכל עונה וכל הקבועים עוקבים בעניין ואהבה אחרי ההריון הלידה וגדילתו של יונתן.
מירי מגרמניה גם היא מגיעה כל שנה עם שני בניה הקטנים ומתפרנסת מלימוד כיתת פילאטיס במעלה החוף.
אני מוקסמת מהסיפורים האלו. בכל יום אני פוגשת עוד נשים והסיפור הגדול הולך ומתגלה. וזה כל מה שבא לי לעשות. לכתוב אותו. ואני יודעת שזה עוד יקרה…
מסתכלת על הענקים שלי באהבה. הם ממש מבוגרים. הם לא ילדי ים שגדלו בגואה על החוף. ובכל זאת הם מלאי סקרנות לכל מה שקורה סביבם, גם כאן בחוף. אנחנו יושבים שעות בשלל שולחנות, מיטות שיזוף ומסעדות ומפענחים את מה שקורה כאן, בגואה, ובהודו בכלל.
בחלק המרכזי והדרומי של חוף פטנם, שורה של מסעדות שכל אחת מהן מכילה גם בונגלוס וחדרי אירוח ברמות שונות. לכולן יש שולחנות על החוף ומיטות שיזוף מכוסות במגבות חוף צבעוניות. תשכב איפה שתרצה. יקבלו אותך באהבה ויסדרו לך את השמשיה שיהיה לך צל. הכל באהבת חינם, אם כי כשתרצה להזמין אצלם שתיה או אוכל יביאו לך גם בשמחה. וגם אם לא תזמין, עדיין הכל טוב.
ערב ערב לקראת שקיעה עורמים את המיטות בערימות, מסדרים את השולחנות בשורות אל מול הים והם מתמלאים לאט לאט בשוכני החדרים. פנסיונרים אנגלים צמאי שמש או זוגות משוועים לרומנטיקה או משפחות עם ילדים שכבר התעייפו. כשהשמש שוקעת, מפזרים בשקדנות 2 נרות עטופים בכיסוי זכוכית בכל שולחן ופותחים את ארגזי הדגים שהגיעו ישר מהים וערב חדש מתחיל – מואר בנרות ומלווה באוכל טוב.
הענקים שלי מרגישים קצת מוזר כאן. בשלב הזה של “הטיול” כבר אין באמת טיול. אין סדר יום ואין חובות. רק חופש. חופשה. ותארו לעצמכם שזה לא פשוט פתאום. גם הגעגועים עושים את שלהם ואני מרגישה איך בתוך כל הטוב הזה, הם רוצים בעצם לחזור הביתה.
וכך את הימים האחרונים אנחנו ממלאים במשיכת חבל דמיונית – אני מושכת עוד קצת לכיוון החופשה והחופש והם מושכים כבר חזרה לכיוון הבית.
הענק הכי גדול כבר מרבה לשבת עם המחשב שלו בענייני עבודה ומבטו טרוד.
הבכור – מחפש עניינים ומצהיר על שיעמום.
ילד דבש מתגעגע לקומונה ולשנת שירות.
הכי קטן התינוק של אמא – הכי מבסוט כי יש פה וייפיי טוב ולא צריך להתאמץ, אבל גם הוא כבר רוצה הביתה…
ובכל מקרה, הכל אפשרי ומצד שני אין דבר היכול לעצור את הזמן. הטיול הזה תוכנן במשך זמן רב – אבל את מה שקרה בו אי אפשר היה לתכנן. פתאום הוא הגיע וככה הוא זרם והיה טוב וטוב שעוד מעט חוזרים. כי החיים ממשיכים וההרפתקה הבאה כבר מעבר לפינה…
