חצי ששון באי הירוק – חלק 7 וסוף דבר – עיר וטבע הם לא באותו צבע

עד עכשיו טיילנו לרוב בטבע האירי המרשים. ירוק, אפור, צהוב, רוח, שמש, גשם, בהיר, מעונן, חם או קר. כל מחזור השנה חורף-קיץ-סתיו-אביב בשבוע אחד. פגשנו אנשים רחבי לב וחיוך. ראינו כרי דשא רחבים עד האופק וצוקים חדים. טיפסנו וטיילנו וישבנו לפיקניקים על שפת הים ובאמצע שומקום. עכשיו הגיע הרגע להתחיל לחזור לכאן ועכשיו… כשאספור אחורה מ 5 עד 1 נוכל לנשום נשימות עמוקות ולאט לאט להתעורר למציאות ולהבין שהמסע כבר בסופו… לפקוח עיניים אל הבוקר האחרון באמצע nowhere כי בערב, בדבלין הבירה, זה כבר לא יהיה אותו דבר…

וכמו כל פרידה ארוכה, היא מתחילה בפרידה קטנה מהבית השופע שהתארחנו בו לרגע קט בקליינברידג’, אצל ג’ון וברני. בסויטה הענקית שלנו יש מקום לארוז בנחת ולרדת לארוחת הבוקר המושקעת של ברני – קערת הפירות החתוכים קטן-קטן לוקחת בגדול. ברני שוב חצויה בינינו לבין הנכדה תכולת העין בחדר השני ומנהלת איתנו סמול-טוק שממנו היא יוצאת מדי פעם לחטוף איזה ביס מיד או רגל שמנמנה ובסוף היא נכנעת לעצמה ומביאה את הבובה עצמה לתצוגה של מותק. יאמייי…

יוצאים לדרך – הכיוון הכללי – דבלין. בערב מזומנת לנו ארוחת ערב חגיגית עם מכר וותיק מבית הספר התיכון של שלגיה. יונתן הוא הבן של המורה האהוב שלי לאנגלית. אצלו למדנו את המבטא האנגלי וזכרו שמור בלב. הוא חי בדבלין כבר יותר מעשור, נשוי באושר לאירית מקומית ועוסק בתרגום. בליבו יש מקום חם לחברים מהתיכון בישראל וכשמישהו מגיע – זוכה להתארח ולפגוש את יונתן. גם אנחנו זכינו. אבל לא נקדים את המאוחר…

אז מודה ומתוודה שלמאסטר ולילד של אמא כבר הספיק לראות ירוק וטבע. פניהם כבר מועדות לרחובות סואנים והלב שלהם פועם בקצב פאב-פאב פאב-פאב (כאילו שלא ישבנו בפאבים כל יום ויום בטיול הזה). לשלגיה רשום בתכנית לנסוע לביקור בהרי ויקלואו שדרומית לדבלין והיא ממש עקשנית. אגמים, הרים, טירה (ובקתה עם 7 גמדים לנופש מהענקים) נשמעים לה ממש טוב. היא גם לא ממש מחוברת לחוקי הזמן והנסיעה בכבישים. המאסטר נוהג ושלגיה מחשבת את הזמנים.

אז בוקר שמשי ומהנה במיוחד מקדם את פנינו – ביקור בטירה אדירה רחבת ידיים בפאוארסקוט, עם סיפור טלנובלה רב-דורי, נסיעה לגלנדלוק, פיקניק בין הדשאים וטיול רגלי לאגם. ממש צעצוע של יום. הדבר היחיד שהפר את האידיליה היה מבצע מסובך של חילוץ מטייל שכנראה נתקע באחד המסלולים הרבים של הפארק וחולץ באמצעות מסוק.

לפני שנגיע לדבלין עוד נצטרך להחזיר את האוטו בשדה התעופה, מה שגורם לנו להסתובב סביב השדה כמה סיבובים עד שאיזה אירי טוב לב מציע לנו לנסוע אחריו אל נקודת ההחזר של המכוניות… ובא לציון גואל. המזוודות חוזרות להתגלגל ואנחנו כבר באוטובוס קומותיים בדרך לדבלין!

כבר שבוע הם חופרים לי, הגמד והענק, על הפגישה המתקרבת עם יונתן. כל אחד והמחשבות שלו לגבי המפגש. המאסטר אולי חושב שזה מפגש עם אהוב נעורים שבעקבותיו שלגיה תתעופף לעבר האופק של אירלנד והילד של אמא משתף פעולה בסיפור. כבר שבוע הם שואלים, חוקרים וצוחקים. ורק שלגיה יודעת את האמת…

אז אחרי התמקמות בבית החדש שלנו, ליומיים – בית העוגן (או בשמו המקורי Anchor House) מתגלה כמקום נעים ומטופח, אולי הוא קצת ב wrong side of town עבור ילידי דבלין, אבל עבורנו הוא ממוקם ברחוב שקט וקרוב מרחק הליכה לכל מקום שצריך. דיינו. יש חדר גדול. דיינו. מקלחת שעובדת טוב. דיינו. ארוחת בוקר… טוב את זה עוד נראה.,

ההתרגשות מהמפגש המיועד בערב במסעדה סינית שיונתן הזמין לה מקום מראש, שוברת כל שיא. לא ברור אם זה מהמפגש המיועד עם הבחור הלא מוכר, או מהרעב לאוכל אוריינטלי שהמאסטר הנחיל לילד הענק. אין לדעת. ובכל אופן, בשעה היעודה כולם רחוצים ומסורקים ויוצאים לדרך אל המסעדה הסינית הקרובה. כאן פוגשים בפעם הראשונה במחט הענקית שמנקבת את שמי דבלין – הספיר. יש האומרים שזוהי המחט המסמלת את צרכני הסמים באזור הזה של העיר ובאופן כללי לא ממש אוהבים אותה. היא זכתה לאינספור כינויים לא ממש מחמיאים שמתייחסים לאופיה הפאלי כגון: The Pole in the Hole, Erection in direction, Stick in the sick, ועוד ועוד…

המתח יורד אחרי המפגש עם יונתן. הענקים מזהים שיש כאן חבר ונרגעים. עכשיו יש להם זמן וסבלנות לדבר האמיתי שלשמו באנו – האוכל הסיני. המלצרים קצת עסוקים ולכן המאסטר והילד עוסקים בלבחון את שלל המנות שעל השולחנות ולבחור לעצמם מטעמים. יונתן מוסיף את הטעמים החביבים עליו, שלגיה בוחנת שאין שם גלוטן מיותר והארוחה זורמת אל תוך הלילה בשיחה מקפצת מנושא לנושא – קצת נוסטלגיה מימי התיכון הירושלמי, קצת סיפורי אקטואליה אירית והרבה חיוכים ואוכל באמת משובח. צר לי אירלנד אבל בקרב על האוכל – סין לקחה בגדול.

דבלין. כמה חיכינו להגיע לכאן..אז מה עוד היה לנו כאן? סיור בוקר מצחיק בחלק הדרומי של נהר הליפי. המדריך של הפרי תור כרגיל צעיר ומשקיען ויש לו ידע עצום לא רק בהסטוריה של העיר אלא גם בהסטוריה של השטויות של העיר. על הגשר הגדול על הנהר, לוחית זיכרון לזכרו של האב פאטנוי שנפל לנהר במלחמת העצמאות – אבל לא באמת… סתם מתיחה, והלוחית זיכרון במקומה עומדת… או אולי זו גם מתיחה?

סיבוב במרכז העיר שחוברה לה יחדיו משתי גדות הנהר – צפון ודרום – כמו בכל מקום – יש את הצד הטוב וה wrong side of town אבל זה לא ממש מוחלט כאן ואפשר להתפלסף על זה במשך חצי סיור…

בערב, מופע מרגש של מחול אירי. River Dance. קבוצה ענקית של רקדנים ורקדניות שמקישים בנעליהם על הרצפה הממורקת והתפאורה המתחלפת, מספרים סיפור כלשהו ממחזמר שאנחנו לא מכירים ולא מבינים אבל רמת הכישרון והדיוק בצעדים ממש מדהימים. מסיבה כלשהי המאסטר מתרגש עד מאד ולא מפסיק למלמל – זה-לא-אמיתי זה-לא-מציאותי…

ומה לסיום? איך לא, ביקור במזקקה של גיניס, הבירה האירית המפורסמת. כאן אין קוקה קולה ילד – רוצה שחור? תשתה גיניס! שעתיים של סיור כאילו מדעי בתוך מוזיאון מהוקצע והסברים על כשות ושמרים ועוד כאלה מפחידים – שמסתיימים, איך לא, בכוס בירה אירית משובחת בתצפית על העיר שנוצרה מתוך “בור מים מכוער” (כך הסביר המדריך).

להתראות לך אירלנד, להתראות דבלין, להתראות מאד הרוח הטובה, המוסיקה, הבירה, הנופים. עוד אשוב לכאן. ובגדול!

חצי ששון באי הירוק – חלק 6 – הצוקים של מוהר

יום ירוק מעורפל הציץ אלי מהחלון כשפתחתי את הוילון בביתם הפיצפון של ליאם ואגנס.

ההתרגשות של הביקור באטרקציה מספר 1 באירלנד נמהלה בחשש קל בשל טיפות מים קטנטנות שזרמו על הזגוגית.

החלטתי שבינתיים אתרכז בתפקוד בבית הגמדים הזה ושיחות עם אלוהימה בקשר למזג האוויר אפשר לעשות תמיד וגם בסוף היא ממילא תדע מה לעשות וזה יהיה בהתאם לתוכניתה ומדוייק. אז שחררתי.

ביקור קצר בשרותים ובמקלחת לווה בכמה היתקלויות בקיר ובמשקופי הדלת. המאסטר שנכנס אחרי כמעט ולא יכול היה לצאת החוצה. לליאם ואגנס יש עוד שני חדרים כאלה וחדר אוכל למטיילים שבו אם את מרימה רגל כדי לשלב אותה מעל הברך השניה, את עלולה לפגוע במדף דגני הבוקר שלידך. ואם את מתכופפת למזוג קפה תיזהרי שהיד שלך לא תעיף את הקפה של האמא והבת בשולחן ליד כי הן לא כל כך נחמדות. שלא לדבר על ללכת בין השולחנות לשולחן הבופה, מה שמצריך כישורי כיפוף ולוליינות מיוחדים…

בכל אופן אגנס בת ה 80 טרחה סביבנו בנחמדות יתרה ותוך כדי השקעה בפרטים הקטנים. סחטה מיץ תפוזים, טיגנה חביתות, הגישה קפה… במהירות ויעילות כאילו היתה בת 20.

למרות הקושי האמיתי להתרומם מן השולחן, בסופו של דבר הארוחה הסתיימה והצלחנו לארוז את חפצנו בליליפוט חדרנו ולצאת לאוטו לאחר פרידה מרגשת.

הבוקר בתוכנית – צוקי מוהר – צוקים נישאים מעל הים האירי הסוער בשלל צורות של ארוזיה נפלאה. אחד האתרים המטויילים ביותר בעולם התיירות האירי. לשם כך השכמנו והזדרזנו – מה שהוכיח את עצמו בהמשך.

לפני שנגיע לאתר של צוקי מוהר במזג אוויר סוער במיוחד, כמה מילים על הדינמיקה המיוחדת של חצי משפחה, שהולכת ומתגבשת במהלך הימים האחרונים, בתנאי החדרים ההולכים ומתכווצים, ומביאים איתם בהכרח מגע פיזי, מנטלי ורגשי רב יותר. כידוע, יצאנו לדרך רק שלגיה ושני ענקים – הילד של אמא בן 14 וחצי שלא ממש סגור אם זה בסדר או לא לצאת לטיול עם אמא ואבא ובאופן עקרוני הוא מנסה לחפש את העצמאות שלו מול החיבור המשפחתי המוזר,  ועם המאסטר בן 52 שלא אוהב טיולים מאחורי ויטרינת זכוכית ולא אוהב שמחליטים עליו באופן כללי. שלגיה מוצאת את עצמה לא פעם בין הפטיש לסדן בין זה לזה.

וכך הולכת ונוצרת מערכת מורכבת של בריתות זוגיות בתוך המשולש הזה.

לפעמים זה הזוג אבא אמא שעומדים מול הילד של אמא, הוא כועס עלינו או על העולם או על השד יודע מה. הוא לא רוצה (מה? לא ברור) ואמא-אבא עומדים כחומה בצורה ומנסים למצוא דרך לליבו או להציב לו גבולות.

לפעמים זה המאסטר והילד מול שלגיה. יש להם מין ברית גברית סודית כזו, מלאה בהומור ובדיחות פנימיות ששלגיה לא מבינה ו/ או לא מעוניינת להבין. הם מדברים בציניות ומשלבים חיקויים ומערכונים מעולמם הגברי ושלגיה שרק רוצה לעוף עם הפרחים והאהבה אל הרוח, לא מתחברת…

והצלע השלישית, אתם שואלים? היא לא קיימת. לפחות לא באופן רשמי. כמו שרשמתי קודם, המאסטר לא אוהב שמחליטים עליו. אז לפעמים יש התלחששויות אמא-בן קטנות. קיטורים קטנים. עושים תכניות – אבל נותנים למאסטר את הכבוד להחליט 🙂

וחוזרים לצוקים של מוהר. שוב נסיעה מתפתלת בין השדות עד למגרש חניה עצום בגודלו שכרגע נראה די ריק. מרוב התרגשות שלגיה מגלה בחצי הדרך לצוקים כי הטלפון נשאר באוטו, וכך היא זוכה לבוקר קסום ומפנק בצוקים, של צילומים מידי המאסטר בעצמו.

הדרך מתחילה עם גשר דריזל מטפטף שהולך ומתחזק ככל שמתקרבים למרכז המבקרים של צוקי מוהר. את המטרים האחרונים עושים בריצה מטורפת לקבלת מחסה בבניין הקטן המכיל חנות שרותים מידע ומסעדה.

מוקדם בבוקר ועדיין יש מקום להסתובב שם.  מחכים כמה דקות. שלגיה תוהה על מכירת שכמיות גשם ואז מגלה שכמיית-שקית-זבל ב 3 יורו ומיד מנכסת אותה לעצמה.

הגשם נחלש או פסק, מי יודע, ויוצאים לשביל המוביל אל הצוקים והמגדל שלמעלה…

צבעוניות המעילים מנקדת בעליזות את השבילים ואנחנו צועדים… הרוח מנסה להעיף אותנו לים. טוב ששמו גדרות. את הילד של אמא מעניינות בעיקר הפרות שמסתובבות בכרי הדשא מסביב. ברגע מסויים המאסטר מנסה לצלם אותו איתן ואופססס מחליק בבוץ ו…דם בברך. מזל שהשומר האירי לא מניח לנו עד שמוליך אותנו למגדל שמעל הצוק ושם פותח ערכה ענקית של עזרה ראשונה ומעניק לנו חמרי חבישה לרגל הפצועה.

המאסטר בסדר. לגברים לא כואב ולא קר והרוח לא מעיפה אותם וככה בדיוק שלגיה צריכה אותו. אז צועדים יחד בשבילים מעל הנוף הנהדר של צוקי מוהר. בכל עיקול דרך הנוף משתנה והסלעים, נפתחים, נסגרים, יוצאים מהים בצורות משונות. מדהים.

בינתיים המשחק עם מזג האוויר ממשיך. רגע הרוח מטורפת מאיימת להעיף אותנו למטה, רגע הגשם מרטיב אותנו ושלגיה לובשת בגאווה את השקית-פונצ’ו החדשה. ופתאום הענים נבקעים וחם. מתפשטים לחולצה קצרה… וחוזר חלילה.

כשירדנו למטה הבנו שזה היה יום רגיל בצוקי מוהר. מגרש המשחקים של אלי מזג האוויר האיריים.

מה שעוד הבנו כשירדנו חזרה למרכז המבקרים, הוא שהרווחנו בענק! השעה 11 וחצי ובשביל המוביל למטה יש דוחק ועומס כמו לפני דוחן הסלטים של מעדני צדקיהו בשוק מחניודה ביום שישי בצהריים..  ממש עומדים בפקק אנשים מעל הים… הזוי.

כשהפקק משתחרר אנחנו כבר בדרך חזרה לאוטו. באנו ראינו צילמנו זה שלנו. ממשיכים.

עוד שעה קלה בכפר דולין הציורי (זוכרים מאתמול?) וממשיכים בנסיעה. היעד – גולווי. עיר ציורית בהמשך צפונה. נוסעים בנוף ציורי עם שדות מצד אחד וים פרא מצד שני. וגשם.

והנה חוף הים ממש. גשם שוטף. הורים וילדים שיצאו מקורס סאפ או גלישת גלים, עומדים בחליפות צלילה רטובות ואני לא יודעת אם הן רטובות מהים, מהגשם או מהמקלחת שאליה הם נכנסים להישטף. ואט דה פא…?

בעודי עומדת במעיל פוך צעיף וכובע וצופה באנשים הנשטפים במי ברז בגשם, המאסטר מזכיר לי שזו חופשת הקיץ שלהם, אז הם מבלים בים… אם כך זה הגיוני :)))

השעון מראה כבר אחת או שתיים והבטן של הענקים מתחילה להטריד. שקית הפיקניק בבגאז’ אבל איפה נמצא מקום לשבת בלי גשם? עוד לפני שנפתח המשא ומתן עם אלהימה וכבר היא מתרצה לי. הגשם נפסק ברגע ועל החוף הפראי מתגלים שני שולחנות עם ספסלים. הרוח נעימה לא קרה ועד שפורסים את המעדנים הספסל יבש כמו בהזמנה.

מיותר לציין שהגשם נמשך כשסיימנו לאכול.

ועכשיו להתלבטות השניה של היום. אחרי הלילה שעבר בביתם הגמדי של ליאם ואגנס, אני חוששת מהלילה הקרוב. שוב ארוח ביתי כזה. שוב לא ממש במרכז. בפרבר של גולווי. ומה יהיה אם שוב נגיע למשהו קטנטן כזה? אני שוקלת לבטל. לוותר. לחפש מלון קטן חדש ומרכזי ובלי חשבון… אבל בזמן שהמחשבות האלה מתרוצצות בראש, האוטו ממשיך לנסוע והנה הוא פונה ימינה לשכונה של העשירים והנה הכתובת הרשומה. בית ענק ומטופח ומרשים. החדר שלנו עצום מימדים עם אמבטיה של ענקים וסלון עם חדר שמש מרשים רק בשבילנו. חבל שרק לילה אחד…

ככה זה בטיול. תמיד קיים המתח בין החלק המתכנן והמתוכנן שרוצה להרגיש בטוח לבין החלק שרוצה להיות ספונטני ולהחליט ברגע האחרון מה בא לו. האמת, שאם החלטת כבר, כנראה עדיף להתמסר להחלטה ולתוצאותיה. בדרך כלל יוצא לי טוב…

אנחנו לוקחים לעצמנו זמן להתפעלות מהבית, מהחדר, מהסלון, מהמארחים הנדיבים והמקסימים ג’ון וברני. ג’ון בעל חברת מוניות תכול עיניים וחייכן וברני אישתו מטפלת בעינייני הצימרים. יש להם 3 יחידות מרווחות בקומה השניה שכרגע ריקות. לג’ון וברני 3 בנים ממש כמו לנו ונכדה אחת בת 8 חדשים שנראית כמו בובת כרוב צחקנית, שבדיוק הגיעה לביקור מדובאי ולכן ברני קרועה בין הרצון לכווצ’ץ’ אותה לבין הרצון לארח אותנו.

אנחנו מנצלים את ההזדמנות ונוסעים לבלות את שארית אחר הצהריים בגולווי העיר הקרובה. קצת שוטטות ברחובות ששוב מזילים גשם, נשנוש בפיש אנד צ’יפס המפורסם מקדונאט וסיום מוחץ במסעדה שהומלצה לנו באופן ספונטני ברגע האמת בעודנו מחפשים ברחוב. המסעדה Mcswigans הזו היא באמת משהו מיוחד ויוקרתי. תיזכר לטובה מנת טבעות הבצל האימתניות שהגיעה לשולחננו. כל בצל – גלגל (ענק)…

יאמי לערב זה ולילה טוב…

חצי ששון באי הירוק – חלק 5 – החוף של קלייר

בוקר אחרון בקילרני. הפעם ישנו טוב אחרי האלכוהול של הסיידר בלילה הקודם.

ארוחת בוקר מוקדמת עם מארי וסטפן שחיכו לנו בקוצר רוח. סופסוף יש להם עם מי לדבר ולהחליף דעות, לספר סיפורי חיים והסטוריה מקומית. הזוג הזה, מעל גיל 75, חזרו לקילרני אחרי 10 שנות גלות בלונדון. אירלנד היא הבית ולכן חזרו. קצת מזכיר סיפורים ישראליים ציונים כאלה…

בסוף אין ברירה, אנחנו קוטעים את הזוג הטוב הזה ויוצאים לדרכנו בברכת הדרך.

היום נוסעים צפונה דרך מצוקי קו החוף של מחוז קלייר. המטרה – להגיע הערב קרוב לצוקי מוהר המפורסמים ולבקר בהם מחר.

בינתיים, תחנה ראשונה למעבורת של טרבט, שמשיטה אותנו באצבע ים דקיקה המפרידה בין שתי אצבעות יבשה וחוסכת לנו כמה שעות נהיגה. גם היום הזה צפוי להיות לא צפוי. הבוקר, שהתחיל שמשי ונחמד, הופך בדרך למעורפל ומטפטף. בהגעה למעבורת כבר שוטף הגשם ופוסק כבמטה קסם אחרי שהמכוניות מועמסות לבטן המעבורת.

אני כבר מבינה שיש מקום במקום הזה, לשיחות ומשא ומתן עם אלוהימה על כמויות המים הדרושות לצמיחתנו. הכוונה שלה טובה ואכן כל ממטר מצמיח בנו חיים, אבל נראה לי שאפשר לקצץ בכמויות אם נוכיח אחוז צמיחה גבוה מספיק…

וכך, יוצאים לדרך על גבי המעבורת עם ערב רב של נהגים ונוסעים אחרים, לבושים בשלל מחלצות של חורף באמצע הקיץ. אולי כאן המקום לעצור ולספר בהדגשה, שאנחנו מצויים בעיצומו של הקיץ. חודש אוגוסט גם כאן הוא שיא הקיץ. אז אנשים לובשים קצר. אבל בחוץ קר וגשום (כמו אצלנו בשיא החורף) אז לובשים מעיל מעל הסנדלים, כפפות וצעיף עם חולצה דקה, חליפות סערה מדוגמות או שמלה פרחונית מתנפנפת עם סנדלי עקב ולמעלה מעיל דובון. יפה…

הענקים שלי בבגדים קצרים, לפעמים מואילים להוסיף סווטשירט. ואני, בשיא החורף כולל סרט פלנל בסגנון נינג’ה לראש – שלא יהיה קר לאזניים.

עומדים על הסיפון ברוח הקרירה. מישהי אמרה שיהיו דולפינים. אז אמרה… אלינו הם לא התקרבו.

כשהמעבורת מתחילה להתקרב ליבשת, מתחיל להתקרב גם סוף השובע הקצר שלנו מארוחת הבוקר של מארי וסטפן. כששלגיה וענקים נתקפים רעב אין ברירה ויוצאים לציד…

תוך 4 דקות מרגע ההתראה על התקרבות לחוף, כולם ברכבים, המעבורת מגיעה בשלום והגוגל מאפס כבר מכוון לסופרמרקט הקרוב. היום – פיקניק!

(לרגע שכחנו שנדרש כאן תיאום מדוייק עם אלת המטר והרוח…)

אז ככה. חצי משפחת ששון נכנסת לסופרמרקט מקומי באירלנד. לא חשוב שרק חצי – זה החצי הנכון. הילד של אמא והמאסטר מתבייתים תוך שניה על איזור הלחמים והלחמניות, הנקניקים והגבינות. והריבות. והירקות. והחמאה. והשוקולד למריחה.

תוך 10 דקות העגלה מלאה. בזמן ששלגיה החנונית מחפשת לעצמה לחם ללא גלוטן שיהיה בינתיים…

הכל באוטו יוצאים לדרך מדהימה ביופיה לאורך החוף במטרה להגיע למגדלור שבקצה אצבע היבשה. אבל הגוגל מאפס מכוון לחיפוש מקום לפיקניק ולשם אנחנו דוהרים. בינתיים השמש בשמים והנסיעה בין שדות ירוקים נעימה לנו על אף הבטן הלוחצת (השעה 11 וחצי בבוקר…). בסופו של דבר, לאחר הנחיה מדוייקת נמצא המקום המושלם לפיקניק בשולחן ציורי על שפת הים ברוח מטורפת. הבטן המקרקרת לא מאפשרת נסיגה וכל האוצרות נפרשים על השולחן. לחמים יוגורטים ירקות גבינות עוגות שוקולד נקניקים ועוד ועוד… כלום לא נשאר בצד. יאמייייי

העננים כבר מתחילים להתקבץ כשאנחנו, ממש קרובים למגדלור, מגלים שלט לגשרים של רוס. בלי היסוס אנחנו פונים לדרך ומוצאים את עצמנו באופן ספונטני בגן עדן של סלעים מפוסלים ביד האמן של הטבע על חוף הים.

טיול קצר לאורך החוף מגלה עוד ועוד הפתעות אבל העננים למעלה כבר שחורים ומתחילים לטפטף. מגיעים למכונית והנסיעה למגדלור שנמצא ב loop head היא כבר בגשם סוחף.  גם בהגעה הגשם לא נפסק. מחכים קצת באוטו ואז יוצאים באומץ החוצה. המגדלור לא נראה אטרקטיבי והחוף, למרות הצוקים המרשימים, טובע בערפל.

אז חזרה לאוטו. ונוסעים. בדרך מנסים לתפוס עוד כמה צוקים ועוצרים בעיירת חוף בשם kilkee. המאסטר כבר עייף מהנהיגה ומבקש לצאת לשוטט בעיירה שעתידה הנדל”ני לא נראה מבטיח. בתים שרופים, בלויים, בשיפוצים, סחופי רוחות… ואף על פי כן היא שוקקת חיים ורחוב אחד של בתי קפה וחנויות. על החוף ישנם דוכנים למכירת שבלולי ים שנאכלים בעזרת סיכה. זה מה שהמאסטר רוצה ומקבל…

עוד קצת שוקו חם בבית קפה המקומי שבו מצאנו את השלט הבא:

וממשיכים הלאה. ללא הצוקים. המאסטר מבקש הביתה – ליעד הבא. הלילה נישן בכפר Lahinch ונבלה בכפר Doolin. אז קדימה להינצ’ – גשם או לא אנחנו מגיעים!

אחרי שעה של נסיעה יפהפיה בין שדות, פרות, כבשים ובתי כפר מיוחדים, מגיעים ללהינצ’ לביתנו החדש – ממש בלב השדות. בית קטן בערבה.

בגשם סוחף שלגיה יורדת באומץ רב ומתפרצת לדלתו הפתוחה של הבית – ישר לזרועותיו של ליאם – הבעלבית ואימו האלמנה אגנס – שלפני שתשאל מי אנחנו ומה שלומנו – מיד שואלת מתי ומה נרצה מחר לארוחת בוקר ומציעה ביצה מקושקשת… אחרי רגע של מבוכה וצחוק, מסכימים על חביתה ומקבלים את החדר שהפעם, לא רק שהוא קטן אלא גם יש בו מקלחת בגודל מקרר בינוני. צחוק צחוק אבל לא כיף. לעומת זאת, ליאם ואגנס מקסימים באמת ושלגיה יושבת לקפה של בנות עם אגנס בת ה 80 ומקבלת טיפים לחיים.

ליאם יוצא מגדרו, באנגלית אירית מהירה ולא ברורה הוא מסביר לנו איך כדאי לנסוע לכפר המרכזי doolin, איפה לחנות ובאיזה פאב לאכול ולשמוח.

קטע מטורף חיי הפאב כאן. כולם מבלים בפאב. כל הזמן. ילדים, צעירים, מבוגרים, זקנים, גברים, נשים. יש הופעות של מוסיקה אירית מסורתית ומשמחת כל יום ולפעמים פעמיים ביום. ראינו כבר משפחות עם ילדים קטנים שמגיעות לפאב להעביר אחר צהריים עם הופעה. אוכלים כאן ארוחת צהריים וערב. וכל הזמן… שותים. בעיקר גיניס שחורה אבל לא רק. וכל הזמן הומה ושמח.

אז יצאנו מהכפר שלנו לכפר ההוא. לא היינו מודעים לגוגל מאפס שהחליט לקחת אותנו בדרך יפהפיה אבל מתפתלת וצרה ביותר, דרך שדות בירוק זרחני. הכביש צר כל כך, שאם מגיעה מכונית ממול – מישהו צריך לקחת רוורס. לפעמים ארוךךךך. בשולי הכבישים הצרים יש לפעמים נקודות עצירה מסומנות שבהן אתה מוזמן לחכות לרכב הבא ממול. לפעמים לא ואז באופן יצירתי נחפש איזה פתח מילוט לכביש אחר, כניסה לאסם, או פשוט ניסע אחורה…

מגיעים לדולין. עדיין לא חושך (כי החושך יורד פה בארץ הפלאות סביב 22:00) אבל הגשם לא חוסך שבטו. אנחנו רואים המון אנשים הולכים ונבלעים בפתחי הפאבים, יוצאים והולכים בגשם. למה? למדנו מיד. כשבפאב הראשון לא היה אפילו איפה לעמוד מרוב צפיפות ונרשמנו למספר 5 ברשימת המתנה, יצאנו לגשם ולפאב השני ואותו סיפור, הלכנו לפאב השלישי וחוזר חלילה. בכל הפאבים שמחה וששון ומוזיקה חיה וכל שאת רוצה זה להישאר. כן וגם לאכול משהו לא היה מזיק בשעה זו…

בסופו של דבר המאסטר החליט לחזור לפאב הראשון לחכות. וכך היה. הילד של אמא ואני נתנו לו את הכבוד ועמדנו בצפיפות ובלחץ קל עד שהתפנה מקום ממש מול הנגנים ויכולנו לשבת בנחת.

קטע הנגנים פה. מנגנים מוסיקה אירית שמחה ומהירה בכלים שונים. גיטרה, חליל, כינור וגם כלי נגינה איריים מוזרים. הכל הולך. הם יושבים בפינת הפאב במבטים עמומים, לפעמים משועממים, לפעמים ממש סובלים. בוהים באוויר לא יוצרים קשר עם הקהל. יכול להיות שאנחנו כל כך משעממים אותם? הם שחוקים? היו רוצים שינוי בקריירה? נמאס להם לנגן בפאבים ולהביא שמחה? מוזר…

לשמחתנו הערב יש כאן שתי להקות. הפאב מפוצץ מלא מפה לפה בחוגגים. הפעם רובם תיירים כך נראה לי. הלהקה הראשונה העגמומית ביותר מסיימת את תפקידה והולכים הביתה בלי לעשות חשבון. או להגיד שלום. בינתיים מתיישבת איתנו לשולחן חבורה של שלוש מורות קנדיות בחופשה. מלאות התלהבות אך מעט עייפות. אחרי חילופי דברים קצרים והחלפת לאומים (אנחנו חשבנו שהם אמריקאיות השם יישמור והן לא הצליחו לנחש מאיפה אנחנו) ישבנו כל אחד על כוסו או על כוסה ושמענו מוסיקה משובחת של הלהקה השניה שניגנה על חמת חלילים, כינור וגיטרה. תוך כדי שעשרות האנשים שלא מצאו שולחן משובח כמו שלנו, עמדו עם המשקה ביד ומילאו כל פיסת רצפה בפאב, מנהיג הלהקה הזמין אותנו לרקוד… איפה? על הראש שלו??

לצערנו איפשהו בין חיוך ללגימה התעייפנו מאד, אולי זה עניין של גיל? :)) ועזבנו את הפאב ההומה לחשיכה הזולגת דמעות גשם שבחוץ ויצאנו בחזרה לדרך המתפתלת לכפר שלנו, להינצ’, אל ביתם הנעים אך קטנטן של ליאם ואגנס.

לילה טוב ושיחת לילה עם אלוהימה על מצב הגשם מחר...

חצי ששון באי הירוק – חלק 4 – הטבעת של קרי

שני ענקים מרעישים בחדר אחד עם שלגיה זה כנראה קשה מדי… למרות המיטה המאד נוחה, היא לא ישנה כל הלילה ועכשיו מצפה לה יום ארוך של הרפתקה שבסופה אולי תקבל סופסוף את הטבעת מהנסיך. לסיבוב היום קוראים – הטבעת של קרי – שם יצירתי המתאר כביש ארוך (כ 180 ק”מ) ועגול מסביב לחצי האי הירוק-ירוק הזה.

קמנו באיחור. רק ב 9 וחצי ירדנו למטבח של מארי עם ציפיות גבוהות. מצאנו קורנפלקס וחלב, לחם בטוסטר עם חמאה רכה, ריבה וקצת לחם אירי שנקנה לפני כמה ימים.. אז היו ציפיות. פעם למעלה פעם למטה.. הגעגועים למטבח החם והפעיל של פגי וג’ון היו מוחשיים הבוקר אך כאמור, כגודל הציפיה כך האכזבה… מארי וסטפן לעומת זאת, לא איכזבו. נראה כאילו כל חייהם הצטמצמו לנקודה זו של הביקור שלנו. ישבנו לשיחה ערנית על הבוקר, שמענו על החיים, על פוליטיקה ועל הטיול שלנו. הכל בעשרים דקות לחוצות של לפני היציאה.

תחנה ראשונה במפלי טורצ’. ואווו כמה מים זורמים פה! אלוהימה ראתה את רמת ההתלהבות שלנו והוסיפה עוד שפע של מים מים משמים. גשם זלעפות כזה שמרטיב לך את כל הגוף. אני עם מעיל ומטריה המאסטר עם מעיל רוח והילד של אמא עם סווטשירט קפושון… כי גברים לא מתעניינים בקור וגשם. קטן עליהם…

אחרי המפל שורה של מדרגות מובילה למעלה ההר. אנחנו מתחילים לטפס בגשם השוטף. לאן? אלוהימה יודעת. אחרי כמה דקות שהשכל חוזר אלינו, עוצרים לשאול מישהו לאן זה? ואז מבינים שהמדרגות האלה הן רק תחילתו של “המעלה הקרדיולוגי” – תלול כל כך עד שלא מומלץ לבעלי לב חלש… תודה רבה. ירדנו.

הגשם נחלש כרגע וממשיכים לנקודת “תצפית הנשים” – ladies view. לפני אי אלו מאות שנים הגיעו לכאן בנות הלוויה של מלכת אנגליה ומאד נהנו… יופי 🙂 אכן תצפית משובחת. הכי שווה היה השוקו-חם בבית קפה ממול שצופה גם על הנוף הירוק והביצתי.

משם ממשיכים במסלול. אני קצת בלחץ שהיום לא יספיק לנו ולכן כשהמסטר האלוף (בסוף היום הוכיח את אליפותו סופית! עוד תראו…) עוצר לסיבוב בעיירה קסומה בשם קנמארה, שלגיה אומרת יאללה בוא נמשיך. יש עוד המון עיירות בדרך… טעות! יש עוד המון עיירות. לא כאלו. מזל שחוזרת לכאן בעוד שנה…

הגשם פסק ואנחנו בבלק ווטר ברידג’. מקום ציורי לגמרי על הדרך הראשית. צבע המים? תנחשו לבד. הילד הקטן של אמא כבר התעייף ולא יורד מהאוטו. זבש”ו.

התחנה הבאה – סנים. עוד עיירה ציורית. הגשם חזר לשטוף. בכלל גילינו היום שאלוהימה מזדהה עם טראומת הבצורת שלנו כישראלים ממדינת מדבר, ולכן כל עצירה ממטירה עלינו מבול. לפחות בהתחלה.

הבטן מתחילה לקרקר והענקים כבר עצבנים. אז אין ברירה אלא להידחף למסעדה ידידותית ולהתכבד במטעמיה. הפעם הענקים בעניין פיצה ושלגיה הצנועה מזמינה דג מקומי במחבת, מה שמתגלה כמציאה ממש לא טובה. לא נורא תמיד יש גם ארוחת ערב…

הגשם לא פוסק אבל ממשיכים הלאה. מנסים למצוא נקודות עצירה בתוך ים הערפל שסובב אותנו. הנקודה הידידותית היחידה היא בחוף סלעי ופראי שמתאים לצילום תמונות הורסות!

עברנו מחצית מהטבעת והענק המאסטר האוחז בהגה כבר עייף. בהחלטה זריזה מחליטים לעצור להתרעננות בעיירה קהרסיווין, בירת המחוז. אחרי התחלה רטובה שהובילה אותנו, איך לא, ישירות לפאב הומה ולתחילת הופעה מוסיקלית של אחר הצהריים. קפה שוקו וגם אייריש קופי. אכן התרעננות לעניין. כשאדי האייריש קופי (ממש חזק! בכלל כל אלכוהול בתחפושת פה ממש חזק) עלו לראש של שלגיה, והנגנים האירים אמרו את דברם, יצאנו לשיטוט קצר בין השלוליות. הגשם פסק לגמרי והפאבים חייכו אלינו מכל צד של הרחוב. אני יודעת שעוד אשוב לכאן.

התחנה הבאה גלנבלי. הספר של שלגיה, שמלא תמונות יפות והמון מילים אבל בעצם לא כתוב בו כלום, המליץ על חוויה במוזיאון כפר בקתות הבוץ כדי לראות את החיים של פעם. נו טוב. הרגשנו כמו בחצר תל חי פחות או יותר. מה שהציל קצת את החוויה היה, איך לא, הפאב המקומי בו ניגנו כעת 3 עלמות חמד, ישבו לשתות שני אופנוענים אנגלים סחופי רוחות ואינספור מגנטים עם תפיסת העולם האירית פיארו אותו.

ולתחנה האחרונה להיום – מעבר דאנלו – dunlou gap בלב פארק האגמים של קילרני. השבת אבידה מיום אתמול כאשר ביטלנו תוכניות. נסיעה קצרה הביאה אותנו לבית קפה שהגוגל מאפס קרא לו dublou gap. תחנה אחרונה לאוטובוסים. מכאן שביל צר ומפותל בנוף מדהים מוביל לכיוון הגאפ – מעבר ההרים. היות ואנחנו לא באוטובוס והיות והמאסטר הנהג הוא באמת אחד שיודע, לא עצרנו לרגע והמשכנו לנסוע בשביל המתתפתל בין הצועדים הרבים לכיוון הגאפ שנמצא בעמק השחור. איזה יופי!

שם, במקום הכי גבוה השקפנו הצטלמנו ובעיקר היינו מרוצים על הסיום המושלם לסיבוב היומי.

בחזרה לביתם של מארי וסטפן עלינו בשקט כדי לא להכנס לשיחה ערבית עם המארחים אוהבי השיח שלנו. הבטן מצפצפת אז התקלחנו מהר ותוך דקות יצאנו שוב לדרך, הפעם ברגל, למרכז קילרני.

בארוחת הערב הזמנתי סיידר. תמים. ומלא אלכוהול כמובן! בלב שמח ורגליים מתנודדות יצאנו לקינוח בגלידריית מרפיס המפורסמת שכלל תפריט של גלידת מלח ים וויסקי ובאטרסקוטש.

אהו!!!

חצי ששון לאי הירוק – חלק 3 – ארוכה הדרך לקילרני (אבל שווה…)

בוקר חמים במיטת הפוך הנעימה של גברת פגי בקילקני. קשה לפקוח עין אבל המסטר כבר מזמן שותה קפה במטבח וארוחת הבוקר תוזמנה ל 8.

אני מנסה בחצי עין לכתוב את הבלוג של אתמול אבל מסיבה השמורה עם אלוהי הטכנולוגיה, אחרי 10 דקות הכל נמחק. אז אפשר לקום לחדר האוכל המזמין של ה B&B. הפתעה.  ארוחת בוקר כל כך מושקעת לפתיחת הטיול היא סיכון שהרף יהיה גבוה מדי. הבנים עוד לא מבינים את זה אבל בהמשך הם ילמדו.

פגי וג’ון עמלו וטרחו לחתוך פירות מסוגים שונים אותם הגישו כמנה ראשונה בצד מגוון יוגורטים ודגני בוקר. המנה העיקרית הגיעה עם לחם הסודה האירי המפורסם שנאפה זה עתה בידי ג’ון וחביתה אישית שהוזמנה מראש עם בייקון/ נקניקיות או סלמון. תענוג…

אחרי הארוחה אין ברירה אלא לצאת מהבית הכיפי אל הגשם הקל שבחוץ. מתבקר שיום אתמול שטוף השמש, ממש לא אופייני לקיץ האירי. לנו זה דוקא היה שינוי מרענן…


קילקני, עיירה בת כ 8000 תושבים, חיכתה לנו במלוא הדרה. בטירה המתנשאת מעל אחו עצום (כן! בדיוק כמו האחו של פטר והזאב) וברחובותיה הצבעוניים והפרחוניים. חבל שבאנו לזמן כל כך קצר… הייתי נשארת פה עוד שבוע…

הדרך ממשיכה ומתפתלת. שלושה יושבים באוטו מביטים בפה פעור בירוק שבחוץ. וייז מוביל אותנו בבטחה ליעד הבא – rock of Cashel. גבעה הררית וציורית שנשלטת לחלוטין בידי טירה ענקית. כדי להשלים את השכלתנו יצאנו לסיור מודרך ברחבי הטירה. מדריך אירי נאה ובעל מבטא בלתי מובן בעליל, הסביר בהתלהבות משהו לפני קבוצה של 50 איש לפחות. חלקם המועט ניסו להבין את הדברים שנישאו ברוח, ללא מקרופון. חלקם עשו את עצמם מבינים והשאר, בעלי הפרעת קשב והבנה לאנגלית קלטית, יצאו לצדדים בנסיון לצלם ולברוח. לקח לנו כמה דקות להבין שאין צורך לברוח. אפשר פשוט ללכת משם…

יצאנו לסיבוב בתוך ומחוץ לטירת קשל. מתברר שבתוך הירוק המסנוור שבחוץ שוכן בית קברות ענקי עם חלקות קבר משפחתיות וצלבי ענק. הרב ששון הצעיר של אמא לא התחבר לקטע הנוצרי, אך לצבע הירוק התחבר בהחלט. בלי היסוס שלף מתיקו צעיף מכבי חיפה ירקרק לצילומי פוזה לחבר’ה.

ואחרי שפע הנוף, הבטן כבר רמזה לנו שהגיע הזמן לפאב אירי נוסף, והובילה אותנו במורד הגבעה לעיירה הציורית שלרגליה ולפאב המקומי ששקק אנשים וחוגגים. שולחן נמצא והמנות שהגיעו גם הפעם לא הכזיבו. יודעים לאכול האירים – ממש כאילו הכינו אותם כל החיים לארח את משפחת ששון 🙂

מפה לשם הזמן עובר מהר כשנהנים והשעה כבר 3 אחר הצהריים. העיירה הבאה, קילרני, מחכה לנו לחגיגות סטרדיי נייט במרחק שעתיים וחצי נסיעה.

המסטר הנהג כבר עייף והוא מבקש לבטל תוכניות נוספות ולנסוע ישר הביתה. ביקשת – קיבלת. ככה זה אצלנו. מיד נדחות כל התכניות ויוצאים לדרך הארוכה לקילרני. והיא ארוכה הפעם.

מגיעים לפרבר המטופח של העיר ומחפשים את B&B הבא. מארי וסטפן העלו בנו תקוות כשקראנו את הביקורת עליהם. הבית יפה ומטופח מבחוץ והלב דופק מהתרגשות לקראת המפגש הבא… בפנים מחכה לנו מארי במידת פטיט ושער צהוב. היא לא כל כך יודעת מה לעשות איתנו ומובילה אותנו לחדר קצת קלסטרופובי ועם מקלחת ממול. ממש ממש ממול חדר השינה שלה ושל סטפן שהיגרו מכאן ל 10 שנים ללונדון וכשחזרו קנו את הבית הזה והחליטו להשכיר בו חדר.

הבית מזכיר כל כך בית של סבתא. כולל ריחות הבישולים. אני מורשית להכין קפה אבל לא מוזמנת ליותר מכך.

בערב מתלבשים יפה ונוסעים דקה למרכז קילרני ההומה מאות אנשים לכבוד ליל שבת. הפאבים מפוצצים ועשרות הופעות מוזיקליות. אנחנו כל כך המומים מהמוסיקה האירית האופפת אותנו שלוקח לנו זמן להיזכר ברעב שלנו. אני פותחת את רשימת ההמלצות שהכינותי מראש מבעוד מועד, אבל המסעדות עמוסות לעייפה. וכך אנחנו מסיימים את הערב בפאב-מסעדה של דאני עם הופעה חיה של שלושת המוסקטרים שקמו לתחיה רק לכבוד ההופעה ועומדים לצנוח בכל רגע שוב מפאת גילם המבוגר….

הי הו למי שנשאר עד כה…

חצי ששון באי הירוק – חלק 2 – משמעות הזמן

יום של טיסה הוא יום מתוח בבית ששון. שלגיה, למודת נסיון, יודעת בודאות שאף קסם לא יעצור את הזמן. יש צורך להקדים, לצאת בזמן, לא לאחר את הטיסה.

העזר שכנגד, לעומת זאת, לא ייתן לזמן לנצח. הוא ה מסטר של כל הזמנים. אצלו, המציאות והזמן עומדים בדום מתוח ונמתחים רק מתוך כבוד למסטר.

לכן, למרות הלחץ של שלגיה, חצי ששון יוצאים מהבית 3 שעות לפני ההמראה, באוגוסט – אם כל חדשי הנסיעות! באופן לא מפתיע, המציאות והזמן עושים את כל שביכלתם לרצות את המסטר ולמרות שהשדה עמוס כמו קן נמלים ביום הולדת בגן, דלפקי חברת “תורקיש אייר” הממקומים בקומת הקרקע, מאווררים וריקים. תוך דקות אנו גולשים בצינור המשומן היטב של תהליך הבידוק ועוד יושבים להמתין כשעה ליציאת הטיסה. ככה זה לטייל עם המסטר של הזמנים…

תורקיש אייר ליין. מה לא נאמר עליהם? מקום לרגליים? יש (לפחות בטיסה הראשונה). מסכי בידור אישיים? יש (לפחות בטיסה השניה) אוכל טעים?… ובכן כאן אין תשובה מוחלטת. מה שבטוח שהאוכל אינו תואם לדרישות המורכבות של שלגיה.

גולת הכותרת של הטיסה – קונקשן בשדה התעופה החדש של איסטנבול. גדול מרווח ומנצנץ – הוא מעלה תיקווה גם אצל הענקים וגם אצל שלגיה הרעבה. הענקים חולמים על KFC ושלגיה על יוגורט וקפה. מה שקורה בסוף הוא, שיושבים בשעה 10 בבוקר לאכול שווארמה וצ’יפס בדוכן מפואר…

הטיסה לדבלין צפופה קצת יותר וארוכה פי שתיים. אנחנו צופים בחצי עין בסרטים שמספקת לנו חברת התעופה התורכית ובחצי השני מנמנמים ללא הרף ומדי פעם מתעוררים בבהלה לבדוק אם הגענו. הדינמיקה אמא-אבא-ילד גדול כבר מתחילה להיווצר בבריתות שנוצרות מתחת לפני השטח. במשולש הכוחות תמיד זה 2 מול 1. שלגיה מקווה לכוח נשי מנצח שיעזור לה לצלוח בריתות גבריות סמויות שממשיכות לפנטז על ערימות של בשר בעוד היא חולמת על תמונות רומנטיות של כבשים בשדה ירוק.

בהגעה לדבלין – הפתעה אמיתית. אמנם אירלנד מדינה קטנה של חמישה מליון תושבים בלבד, אבל כניסה כזו נוגדת פנטזיות בצורה מחפירה. הירידה מהמטוס בגרם המדרגות האחורי וכניסה לטרמינל במדרגות מהוהות בין ערימות של מטענים. הליכה בין מסדרונות אפלים מובילה לתור ביקורת דרכונים כמו שהיה אצלנו בשנות ה 50 של המאה הקודמת… הפקיד דווקא חמוד. מתעניין לאן נוסעים ומאחל לנו בהצלחה ובכיף.

ברוכים הבאים לאירלנד!

תהליך קבלת הרכב השכור רצוף שורה של בחורות צעירות ונחמדות שמקשקשות במהירות באנגלית לא מובנת ומגלגלות אותנו בעדינות לסיאט איביזה ידנית נטולת מזגן אבל עם תא מטען גדול. נו טוב… מזל ששלגיה לקחה רק את המזוודה הבינונית עם 5 זוגות נעליים…

יוצאים לדרך, נוהגים בצד שמאל. המסטר כבר מיומן אבל גוגל מאפס לא משתף פעולה והאוויר מתוח עד שנהיגה הופכת לרגועה. אנחנו בדרך לקילקני Kilkeni – אומרים שעיירה קסומה מלאה פאבים ומוסיקה.

בדרך, הכל ירוק ותנועה זורמת. אפילו פקק קטן ולא מובן בדרך לא מצליח להרגיז. יאללה שאנטייייייי.

החלטנו שישנים בלינה ביתית הקרויה פה B&B. מגיעים לבית לבן ופורח, נוקשים על הדלת ונופלים לזרועותיה של האישה המבוגרת שפותחת. Peggie? איזה כיף! גם הבעל John קופץ להגיד שלום. בית ויקטוריאני חמים ופשוט. אנשים טובים. כולנו יחד בחדר קטן אבל חמים… מעניין מה יקרה פה…

רעבים אך מקולחים יצאנו לדרך אל מרכז העיירה לארוחת ערב ראשונה בפאב אירי הקרוי Matt the millers. פנינת חן בלב העיירה, מיד אחרי הגשר הציורי על הנהר.

הפאב מלא באוכלוסיה מגוונת של משפחות, חברים ואפילו חבורת גברברים צחקניים וקולניים. המוסיקה ברקע מרמזת על המשך הערב הנעים הצפוי. Friday night…

לאחר קינוח מקומי יוצאים לרחוב האירי הגדוש בפאבים מלאים חוגגים והופעות חיות של נגנים. תענוג אמיתי!

אבל העייפות גוברת… אחרי יום ארוך והופעה קצרצרה אנחנו צועדים חזרה לביתם של פגי וג’ון ונופלים שדודים.

ומה מזמן המחר?

חצי ששון באי הירוק – חלק 1 – איך הטיול להודו שלח אותנו לאירלנד

אז בעצם הכל התחיל מהטיול שלא יצא. כי אני, אתם מבינים, תיכננתי לבלות את הקיץ שלי על פסגות ההימליה ההודית. מתוך ערפילי הלחות של הקיץ הישראלי ראיתי את עצמי קרוב לפסגות המושלגות והגבוהות… מסע נשי רוחני… קרוב לאלוהימה.

ואז היא החליטה שלא מתאים לה. בשיח ביני לאלוהימה אני מאד החלטית. והיא גם. הבעיה שבנקודות המחלוקת – היא קצת יותר חזקה ממני. אז כלום לא עזר וכמו שקורה הרבה פעמים – תכניות ומעשים לחוד. העניין איתי שאני כבר מסתכלת מראש שנה קדימה ורואה איך בקיץ הבא אני אצטרך לחזור לשולחן הדיונים עם אלוהימה ושוב להכנס לשכנוע המייגע הזה – יש הודו אין הודו…

ולא בא לי! לא בא לי הדיון ולא בא לי שהיא תחליט עלי… אז החלטתי לשנות כיוון – משנה מקום משנה מזל לא? וכך מצאתי את עצמי מחפשת לאן כדאי לנסוע בקיץ הבא, בעוד שנה. סרקתי מפות, אתרים, גלובוסים וגוגל. עד שחזרתי לעשות את הדבר היחיד שעדיין לא עשיתי והוא – להקשיב ללב. שם התשובה.

ואכן בדיוק כך היה. אינסטינקט חייתי שנחת עלי כמכת ברק רמז על מקום עתיר מים וירוק, מקום עם מיתולוגיה ואלות רבות כוח (כמו שאני אוהבת), מקום עם חיבור לאנרגיות של מעלה. מקום שאלוהימה בעצמה תרצה להצטרף אלי לטיול.

וכך הלב דפק איר-לנד איר-לנד והידיים כבר תקתקו על המקלדת לסקר מטיילות קצר שהוכיח שאכן זה היעד לכיבוש.

וכך, בלי היסוס ובספונטניות של טיילנים מכורים, חצי משפחת ששון נרתמה למשימה – לשלוח אותי לטיול הכנה.

הילד של אמא, כמעט בן 15, הסכים לוותר על הכבוד ועל החוסר של אחיו הבוגרים (שפזורים כרגע בכל מקום ואתר – רק לא בבית) ולהצטרף לאמא ואבא בטיול אל ארץ הבירה והפאבים. וגם הגדול, בן ה 52, הסכים להקריב את עצמו וכמה ימי עבודה לטובת המשימה הלא-בלתי-נעימה הזו.

הידיים תקתקו עוד קצת, קנו כרטיסי טיסה, וסידרו לינות ומסלול. העיניים המשיכו לבלוע את הצוקים הירוקים שבתמונות והראש כבר מזמן המריא לשם.

אז זהו. שמחר גם הרגליים והגוף כולו מצטרפים לחגיגה – חצי ששון ממריאים לאירלנד. ומה שם יקרה? סבלנות היא מצרך יקר. נחכה ונראה…

אהו!