כשאתה מתכנן מראש מסע, יש לך מספיק זמן לחשוב ולהתרגש. לבדוק כל פרט בשבע עיניים. למדוד מרחקים ולהעריך זמנים. לשוחח אל תוך הלילה עם חו”ל, לחלום, ושוב להתרגש.
בחודשים שקדמו למסע, הקומנדנט חי ונשם אותו. הוא חשב שהוא יודע מה עומד לקרות בכל דקה ודקה… התברר שהמציאות יכולה ועולה על כל הציפיות. גם בחלומות הכי טובים שלנו, אנחנו לא מסוגלים להאמין עד כמה הכל אפשרי.
נפרדים מבית לוקרציה. בצער רב. בחלק האחרון של המסע, עוזבים את הכפר ואמה, עם כל הזכרונות ומתחילים לחזור לציוויליזציה. חזרה לעיר יאשי, וממנה כעבור יום, חזרה הביתה.
הקומנדנט שקט. מהורהר. אחרי ימים רבים של חלימה ותכנון, לימוד הפרטים, שמחת ההגשמה, החלק החשוב מאחוריו. “טיול השורשים הסתיים”, הוא אומר לכולם, ולא ברור מהבעת פניו אם היא רווחה או צער על הסיום.
הגנרלית מרוגשת מהפרידה מקוקיצה, המארחת, מהבית, מהנופים. מצד שני, היא אסירת תודה על המולת הילדים והנכדים שעדיין לא נפסקת, ועל עוד יום וחצי של בילוי משפחתי שעוד צפוי לנו.
הקומנדנט והגנרלית, כיאות למפקדי המסע, סוגרים חשבונות ופרטים אחרונים והשיירה שוב יוצאת לדרך.
הששון הגדול, מתרגש בעצמו בלי להודות בכך, מסדר את כל החבורה למסדר תמונה אחרונה ואחר כך נואם מעמקי הלב את הערכתו הכנה לצוות המארחות הרומניות, שלא מבינות אף מילה אבל את הכוונה הן מבינות. ומתרגשות. חבורת הנכדים-הענקים+חתיכי כבר מתחילים להריח את האורווה (הבית) וסבלנותם קצרה להתחיל את המסע חזרה. הקטנות הבלונדיות מצטערות לשחרר את הלילות הכלל-משפחתיים עם משחקי הבננות – צריך למצוא דרך להמשיך אותם במקום אחר.
קן וברבי סופרים שוב ושוב תיקים וילדות. בודקים שהכל ארוז ושלא יחסר לדרך.
שלגיה מבקשת עוד רגע קט של אוויר הרים צלול ונופים ירוקים, לפני שעולים בפעם האחרונה למיקרובוס המשפחתי.
יום וחצי אחרונים ברומניה. אכן המסע אל השורש הסתיים ועכשיו צריך לחזק את השתיל הרך שנוצר כאן, בשבעה ימים של סיר בישול רומני יום ולילה. תבשיל משפחתי רווי צחוק, דמע, התרגשות, שירים, סיפורים ומשחקים אל תוך הלילה. קשרים חדשים וקשרים שהתחדשו בתוך החבורה.
עוד יום וחצי יישמר האיזון העדין בין ההרמוניה המשפחתית והכבוד למבוגרים לבין הרצון לפרוץ בריצת מרתון אל החופש החוץ-משפחתי של כל משפחה לעצמה וכל אחד לרשות היחיד שלו.
כי המסע לגילוי השורש, אינו רק מסע לגילוי העבר, אלא גם מקום לצמיחה משפחתית חדשה, שונה ובוגרת יותר.
עד כאן הגענו, נאבקנו, שרדנו.
מכאן ואילך נוקיר את הגזע המשפחתי הישן-חדש-מחודש שנוצר ונמשיך בגאווה לטפח אותו.
הללויה!
מיכל
קראתי בשקיקה וגמעתי כל מילה ותאור
התרגשתי איתכם
אימי ז”ל מאותו אזור.. המעיטה לדבר והדחיקה את העבר ואת שעברה בשואה.. אך את המקומות רדאודץ ובוקובינה הזכירה במעט האינפורמציה שכן שיתפה..
ובכלל את כותבת נפלא וכיףףף לקרוא..
תודה
ורדה יקרה
רק עכשיו ראיתי את תגובתך… מודה לך על ההתייחסות. ואכן, היה מסע מרתק ומרגש בו גיליתי ממש את ההסטוריה המשפחתית שגם לא הכרתי קודם.
ושוב תודה!