ששון בהודו – חלק 11 – גואה – אלף לילה ולילה וסיכום

אני מודה שכשחשבתי על “גואה” בהקשר של החופשה המשפחתית, לא ידעתי למה לצפות. המילים שריחפו שם היו יותר מתחומי מסיבות, ירח מלא, צעירים עם רסטות ועוד דברים שעכשיו, בסוף החופשה, נראה לי שאין צורך להזכיר אותם כאן. מן הסתם גם הם נמצאים כאן אבל, כמו בכל מקום במיקרוקוסמוס ההודי המטורף, זה לא רק זה. מקסימום גם. גם וגם היא המילה המתאימה יותר. תלוי מאיזה צד באת ולאן אתה הולך.

נחתנו בחוף פטנם שבמדינת גואה לפני כמה ימים (מי יכול לספור?). אחרי צעדה קצרה עם התיקים והמזוודה בחול הגענו, דרך שמשיות וכסאות צבעוניים ל Sea Land. הביתה.

תוך מספר דקות מהרגע שזרקנו את חפצינו בחדרים הכי מפנקים במקום (כי מגיע לנו…) והתיישבנו באחד השולחנות הפונים לים, התחיל פה המופע היומי הקבוע של שקיעת החמה. זוגות זוגות ומשפחות משפחות וילדים שמתרוצצים על קו החוף, הם ישבו או עמדו כדי לצפות בה והצוות החביב התרוצץ בין השולחנות כדי לחלק נרות לתאורה. שבו, תרגישו חופשי. תהנו מהים, מהשמש, מהשקיעה. תרצו תזמינו לכם איזה דג או דאל ואם לא תרצו – גם טוב. תחושה של הכל כלול כשבעצם הכל לא כלול.

כמה דקות אחרי שהתיישבנו כבר התוודענו למלכה הבלתי מעורערת של החוף – גבריאלה. גרמניה החיה באנגליה ובאה לכאן, כבר 7 שנים, בכל עונה לחצי שנה. זו היתה רק פתיחה למסע מופלא ומקוצר בחייה של האישה הכי ציורית שיכולנו לפגוש – בת 73 נוצריה אדוקה עם לב רחב, שמכירה את כל החוף, עושה כל בוקר יוגה בג’ונגל והולכת בכל יום ראשון לכנסיה בכפר. לידה פגשנו את נורה וריצ’רד – היא אנגליה, גם היא בשנות ה 70 (לאחר מכן הגדירה את עצמה באזני כאקס היפית) שמגיעה גם לחוף פטנם בכל שנה. בערבים יוצאת לבלות בין הבארים השונים – לפעמים זה לרקוד ולפעמים סתם להקשיב למוסיקה החיה המנוגנת פה. הוא אנגלי בן גילה של נורה והחבר הכי טוב שלה כבר 40 שנה לפחות שהגיע לכאן לחודש של הנאה וקצת כתיבה/ עבודה. בימים הבאים ראיתי אותו משוטט בחופים ומידי פעם מתיישב לכמה שעות במסעדה מול הים עם הלפטופ הקטן שלו וכותב את אשר על ליבו…

חוף פטנם, חוף קטן יחסית שגובל בחוף פאלולם  הגדול והרועש. כאן נמצאות משפחות לא מעטות עם ילדיהן הקטנים. ישראלים אנגליים גרמנים הולנדים. גם הודים. ממלאים את החלק הצפוני של החוף בצהלות שימחה וחופש שיש רק לילדים שאין להם מושג על עמים צבעים וגבולות.

מגבריאלה, היודעת כל, למדתי שיש כאן גם גן ילדים שמנוהל על ידי גרמניה. כל הילדים ששוהים בגואה תקופה ארוכה, בלי קשר למוצאם, מבלים כל בוקר בשמחה בגן הבינלאומי ואחר הצהריים – בחוף עם המשפחה. החיים טובים…

בוקר אחד היכרתי את חבורת הנשים הגרמניות שגרות כאן בעונה עם ילדיהן הקטנים: קארול שהיא תאומה שמגשימה את רצונותיה ומספרת בחמלה על אחותה התאומה (שאינה כאן כמובן) שעסוקה בריצוי אחרים וחיה חיים אומללים. לקארול יש ילד בן 3, בלונדיני מלא חיים, בשם… יונתן. היא מגדלת אותו לבדה לאחר שגילתה שהיא בהריון אחרי פרידה מאביו. חלמה בלילה את שמו ואין לה מושג למה… גם היא מגיעה לכאן כבר שבע שנים בכל עונה וכל הקבועים עוקבים בעניין ואהבה אחרי ההריון הלידה וגדילתו של יונתן.

מירי מגרמניה גם היא מגיעה כל שנה עם שני בניה הקטנים ומתפרנסת מלימוד כיתת פילאטיס במעלה החוף.

אני מוקסמת מהסיפורים האלו. בכל יום אני פוגשת עוד נשים והסיפור הגדול הולך ומתגלה. וזה כל מה שבא לי לעשות. לכתוב אותו. ואני יודעת שזה עוד יקרה…

מסתכלת על הענקים שלי באהבה. הם ממש מבוגרים. הם לא ילדי ים שגדלו בגואה על החוף. ובכל זאת הם מלאי סקרנות לכל מה שקורה סביבם, גם כאן בחוף. אנחנו יושבים שעות בשלל שולחנות, מיטות שיזוף ומסעדות ומפענחים את מה שקורה כאן, בגואה, ובהודו בכלל.

בחלק המרכזי והדרומי של חוף פטנם, שורה של מסעדות שכל אחת מהן מכילה גם בונגלוס וחדרי אירוח ברמות שונות. לכולן יש שולחנות על החוף ומיטות שיזוף מכוסות במגבות חוף צבעוניות. תשכב איפה שתרצה. יקבלו אותך באהבה ויסדרו לך את השמשיה שיהיה לך צל. הכל באהבת חינם, אם כי כשתרצה להזמין אצלם שתיה או אוכל יביאו לך גם בשמחה. וגם אם לא תזמין, עדיין הכל טוב.

ערב ערב לקראת שקיעה עורמים את המיטות בערימות, מסדרים את השולחנות בשורות אל מול הים והם מתמלאים לאט לאט בשוכני החדרים. פנסיונרים אנגלים צמאי שמש או זוגות משוועים לרומנטיקה או משפחות עם ילדים שכבר התעייפו. כשהשמש שוקעת,  מפזרים בשקדנות 2 נרות עטופים בכיסוי זכוכית בכל שולחן ופותחים את ארגזי הדגים שהגיעו ישר מהים וערב חדש מתחיל – מואר בנרות ומלווה באוכל טוב.

הענקים שלי מרגישים קצת מוזר כאן. בשלב הזה של “הטיול” כבר אין באמת טיול. אין סדר יום ואין חובות. רק חופש. חופשה. ותארו לעצמכם שזה לא פשוט פתאום. גם הגעגועים עושים את שלהם ואני מרגישה איך בתוך כל הטוב הזה, הם רוצים בעצם לחזור הביתה.

וכך את הימים האחרונים אנחנו ממלאים במשיכת חבל דמיונית – אני מושכת עוד קצת לכיוון החופשה והחופש והם מושכים כבר חזרה לכיוון הבית.

הענק הכי גדול כבר מרבה לשבת עם המחשב שלו בענייני עבודה ומבטו טרוד.

הבכור – מחפש עניינים ומצהיר על שיעמום.

ילד דבש מתגעגע לקומונה ולשנת שירות.

הכי קטן התינוק של אמא – הכי מבסוט כי יש פה וייפיי טוב ולא צריך להתאמץ, אבל גם הוא כבר רוצה הביתה…

ובכל מקרה, הכל אפשרי ומצד שני אין דבר היכול לעצור את הזמן. הטיול הזה תוכנן במשך זמן רב – אבל את מה שקרה בו אי אפשר היה לתכנן. פתאום הוא הגיע וככה הוא זרם והיה טוב וטוב שעוד מעט חוזרים. כי החיים ממשיכים וההרפתקה הבאה כבר מעבר לפינה…

ששון בהודו – חלק 10 – מחוץ לויטרינת הזכוכית

כשמטיילים במשפחה יש ציפיה להיות יחד, להרגיש ביחד, לחוות ביחד . במציאות, לא כולנו אותו דבר. לא כולם רואים עין בעין את הדברים. לכל אחד הרצון שלו, הצרכים שלו והפרשנות שלו את המציאות. לפעמים זה לא פשוט כשיש התנגשות בין הרצונות, ולפעמים אפשר פשוט לצחוק על הפערים ולעבור את המיני-משברים האלה בהומור.

לענק הכי גדול יש רצון להרגיש עצמאי. הוא גדול ויודע הכל ולא יכול רוצה שמישהו אחר יוביל אותו, ידריך אותו ובכלל… הוא מוכן ללכת ברגל, לטעות, ללכת לאיבוד, לישון עם נמלים והעיקר שהוא ירגיש בזרימה חופשית ועצמאית עם הטיול. שלגיה גם רוצה לזרום אבל שיהיה בתנאים טובים וסבירים ואם אפשר שלא ממש נתאמץ. שהאוטו יהיה ממוזג ושהנהג ידע לאן הוא נוסע (היא תגיד לו לאן לנסוע ותתווכח איתו שהיא צודקת ויודעת יותר אפילו שהוא נולד כאן…) ובכלל, שלגיה אוהבת לארגן את הדברים מראש ובנחת והענק הגדול אוהבת להרגיש ספונטני. כשהוא מרגיש שהדברים מאורגנים מדי הוא קורא להם “פלסטיק” ואומר

שזה כמו לטייל “מאחורי ויטרינה של זכוכית”.

שלושת הילדים הענקים מתנהלים בתוך הפער הזה, לפעמים נוטים יותר לפה ולפעמים לשם. וכך מתנהל לו המסע המשפחתי הזה, בין הקצה המאורגן לבין הקצה הזורם. בדרך כלל בנעימות. לפעמים פחות… ואז מישהו מהצדדים צריך לוותר.

שלגיה שעשתה את ההזמנות מראש שתלה במכוון כמה אטקרציות “מעבר לויטרינה” ועל כך נסב היום הזה…

השכמה מאד מוקדמת הבוקר. בשעה 6:20 כבר עולים לרכבת לגואה בעיירה הוספאט. המרחק אליה מהאמפי – שעה נסיעה. בגלל הפער שתואר קודם, היה דיון שלם סביב כלי הרכב שייקח אותנו לתחנה. האם ריקשה? (רכב 3 גלגלי קשוח ומיטלטל – יש בו מקום צפןף רק לשלושה אנשים והמזוודות בקושי – אבל יותר מתחכך, מרגיש לענק פחות “פלסטיק”) או מיניואן טיוטה אינובנה (ממוזג ונוח לשלגיה עם מקום למזוודות אך נותן לענק תחושה שהוא תייר)?

למזל כולנו המחיר היה כמעט זהה והבחירה נפלה על האופציה המפנקת (האחרונה להיום…) והנהג הגיע בחמש בבוקר לאסוף אותנו, ארוזים ומוכנים להרפתקה החדשה, שרק שלגיה ידעה מהי…

בדרך לתחנת הרכבת של הוספאט אפשר לראות את הודו המתעוררת לתוך החשכה. השמש עוד לא זרחה ומרכבות רתומות לצמדי שוורים מקורננים נוסעות בדרכים, נשים כובסות וכבר משועממים עומדים או יושבים בצידי הדרכים, הקיוסקים פתוחים והמסחר כבר מתנהל בדרכו ההודית. התחנה לא גדולה, ומלאה הודים צבעוניים, חלקם עסוקים במכירת צ’אי או דברים אחרים וחלקם עדיין ישנים על רצפת התחנה, ממתינים אולי לרכבת שתיקח אותם למקום אחר…

אחרי הצ’אי של הבוקר בכוס כפולה, מבררים היכן הקרון שלנו ומתיישבים להמתין לרכבת שמאחרת בכ 20 דקות למרות המורשת האנגלית שהשאירה פה מסילות ברזל ובירוקרטיה אך לא את הדייקנות.

ואחרי הדיונים המקדימים את הנסיעה לגבי מהותה המדוייקת של הויטרינה שהענק מבקש להימנע ממנה, הרכבת מתקרבת לתחנה, ארוכה מאד, והקרון שלנו אי שם בחלק האחרון. בינתיים הרכבת צופרת והקרונות הראשונים קרבים לרציף. התחנה מתעוררת לחיים ואין תחליף למבטי הענקים למראה הקרונות הדחוסים בעשרות ומאות מקומיים בצפיפות גדולה ובתנאים סניטריים לא ממש מפלסטיק…

בעוד אנחנו נדחקים עם התיקים בנסיון למצוא את מקומנו בקרון המחלקה השלישית (הקרונות הראשונים היו כנראה מחלקה שישית וצפונה…), הענק הגדול פולט “אפשר לקבל מבחנת זכוכית?” והמתח מתפוגג בבת אחת לצחוק משחרר.

בחשיכה אנחנו מוצאים את המושבים שלנו: שתי שלישיות של דרגשים תלויים זה מעל זה, על כל אחד סדין, כרית ושמיכת צמר אפורה – שלא ברור אם הם נקיים או משומשים. מגלים איך לפתוח את הדרגש האמצעי ונדחקים בחשיכה איש לדרגשו בצחוק גדול ומהוסה. מוצאים איש את התנוחה הנוחה לו בדרגש הצר ונרדמים לשעה קלה עד שנערי ארוחת הבוקר מתחילים לעבור בין הקרונות ולהציע את מרכולתם.

לאט לאט הרכבת מתעוררת עם השמש שפוקחת את עיניה בהדרגה. דרגשים מתקפלים וכלי מיטה נזרקים לדרגש העליון. אנשים חולפים לשני הכיוונים בדרכם לצחצח שיניים בשרותים המאותגרים שנמצאים בשני קצוות הקרון.

משיחה עם שכנינו, זוג צעירים לבושים היטב עם ילדה כבת 4, מתברר שהרכבת יצאה אמש בשעה 21:00 מהעיר היידרבאד והתחנה הסופית שלה קרויה “וסקו דה גמה” על שם הפורטוגזי המפורסם שהגיע לחופי גואה לפני כ 500 שנים. התחנה שלנו קרויה magdaon אך מכונה בפי המקומיים “מרגה” אליה צפויים להגיע בשעה 13:30. כבר אמרתי שהדייקנות נשארה עם האנגלים באנגליה…

מתברר שהענקים הצעירים גם הם חטפו איזה וירוס בהאמפי. הצעיר ביותר כבר מתעורר אבל שני הגדולים בעילפון מסויים. לא מרגישים טוב. אף אחד כאן לא רעב וכך שלגיה והענק הכי גדול נשארים בתורנות שמירה ונשנוש של המאכלים השונים המוצעים למכירה ברכבת האינסופית – ממתקים מחלב, סמוסות ממולאות תפוח אדמה, פצפוצי אורז עם בצל וכמובן ווג’ בריאני האהוב עלינו (אורז עם ירקות).

הרכבת ממשיכה בשקשוק וטלטול מתחנה לתחנה. הענקים נרדמים וערים חליפות. לפעמים כולנו ערניים ומדברים ולפעמים כל אחד מתנמנם לו על דרגשו. שלגיה כמעט מסיימת את הספר שלה והענק הכי גדול פותח בשיחות עם ההודים השכנים.

מדי פעם הרכבת פשוט עוצרת באמצע שום מקום. האנגלים בנו את מתווה מסילות הברזל בהודו אבל זה היה לפני 400 שנים. הם לא צפו את ההתרחבות ולכן יש רק מסילה אחת או שתיים וכשצפויה רכבת ממול, אנחנו עומדים ומחכים בסבלנות עד שתעבור. לפעמים יורדים מהקרון לנשום קצת אוויר או להקיא… ואז חוזרים לשגרה ולטלטול.

כמה דקות לפני ההגעה לתחנה שלנו, הרכבת שוב עוצרת לחצי שעה. אנחנו כבר באיחור של שלוש שעות וכל העצבים מתוחים. אנשים עומדים עם המזוודות ביד והרכבת גם עומדת.. הנוף הג’ונגלי בחוץ משגע אבל – שאנטי שאנטי. אנחנו בהודו…

סופסוף יורדים לתחנה הומה ורוגשת.  כולם בפרצוף עצוב של “אני לא מרגיש טוב ולאן הבאת אותנו”. הענק הכי גדוך הולך לעמוד בתור האינסופי לתשלום עבור מונית שתיקח לחוף פטנם, החוף שלנו.

המונית מגיעה ונוסעים שעה. שוב מדינה חדשה, גואה. הנוף שונה, הרבה יותר מיוער. ממש ג’ונגלים. נעלמו שדות האורז של האמפי. מגיעים לחוף מותשים והנהג עוצר לנו איפשהו ברחוב החנויות ומסמן לנו להמשיך הלאה ברגל. ואנחנו גוררים את התיקים, דרך החנויות וגם על החול עצמו עד שמגיעים למסעדה קטנה ומאחוריה… חדרי גן העדן שלנו…

גואה. הגענו.

השמש שוקעת לאיטה מול הים הרוגע וספינות הדייגים. אנחנו יושבים לשולחן עם גבריאלה הגרמניה בת 71 שחיה באנגליה כבר 40 שנה ובאה לכאן לארבעה חודשים מדי שנה. עם נינה, חברתה מאנגליה עם אותו סיפור ועם ריצ’רד החבר של נינה שמבין בכדורגל האנגלי שהענקים אוהבים.

השיחה קולחת אל תוך הלילה ומסתיימת במזרון המתוק והנוח שבחדר