כשמטיילים במשפחה יש ציפיה להיות יחד, להרגיש ביחד, לחוות ביחד . במציאות, לא כולנו אותו דבר. לא כולם רואים עין בעין את הדברים. לכל אחד הרצון שלו, הצרכים שלו והפרשנות שלו את המציאות. לפעמים זה לא פשוט כשיש התנגשות בין הרצונות, ולפעמים אפשר פשוט לצחוק על הפערים ולעבור את המיני-משברים האלה בהומור.
לענק הכי גדול יש רצון להרגיש עצמאי. הוא גדול ויודע הכל ולא יכול רוצה שמישהו אחר יוביל אותו, ידריך אותו ובכלל… הוא מוכן ללכת ברגל, לטעות, ללכת לאיבוד, לישון עם נמלים והעיקר שהוא ירגיש בזרימה חופשית ועצמאית עם הטיול. שלגיה גם רוצה לזרום אבל שיהיה בתנאים טובים וסבירים ואם אפשר שלא ממש נתאמץ. שהאוטו יהיה ממוזג ושהנהג ידע לאן הוא נוסע (היא תגיד לו לאן לנסוע ותתווכח איתו שהיא צודקת ויודעת יותר אפילו שהוא נולד כאן…) ובכלל, שלגיה אוהבת לארגן את הדברים מראש ובנחת והענק הגדול אוהבת להרגיש ספונטני. כשהוא מרגיש שהדברים מאורגנים מדי הוא קורא להם “פלסטיק” ואומר
שזה כמו לטייל “מאחורי ויטרינה של זכוכית”.
שלושת הילדים הענקים מתנהלים בתוך הפער הזה, לפעמים נוטים יותר לפה ולפעמים לשם. וכך מתנהל לו המסע המשפחתי הזה, בין הקצה המאורגן לבין הקצה הזורם. בדרך כלל בנעימות. לפעמים פחות… ואז מישהו מהצדדים צריך לוותר.
שלגיה שעשתה את ההזמנות מראש שתלה במכוון כמה אטקרציות “מעבר לויטרינה” ועל כך נסב היום הזה…
השכמה מאד מוקדמת הבוקר. בשעה 6:20 כבר עולים לרכבת לגואה בעיירה הוספאט. המרחק אליה מהאמפי – שעה נסיעה. בגלל הפער שתואר קודם, היה דיון שלם סביב כלי הרכב שייקח אותנו לתחנה. האם ריקשה? (רכב 3 גלגלי קשוח ומיטלטל – יש בו מקום צפןף רק לשלושה אנשים והמזוודות בקושי – אבל יותר מתחכך, מרגיש לענק פחות “פלסטיק”) או מיניואן טיוטה אינובנה (ממוזג ונוח לשלגיה עם מקום למזוודות אך נותן לענק תחושה שהוא תייר)?
למזל כולנו המחיר היה כמעט זהה והבחירה נפלה על האופציה המפנקת (האחרונה להיום…) והנהג הגיע בחמש בבוקר לאסוף אותנו, ארוזים ומוכנים להרפתקה החדשה, שרק שלגיה ידעה מהי…
בדרך לתחנת הרכבת של הוספאט אפשר לראות את הודו המתעוררת לתוך החשכה. השמש עוד לא זרחה ומרכבות רתומות לצמדי שוורים מקורננים נוסעות בדרכים, נשים כובסות וכבר משועממים עומדים או יושבים בצידי הדרכים, הקיוסקים פתוחים והמסחר כבר מתנהל בדרכו ההודית. התחנה לא גדולה, ומלאה הודים צבעוניים, חלקם עסוקים במכירת צ’אי או דברים אחרים וחלקם עדיין ישנים על רצפת התחנה, ממתינים אולי לרכבת שתיקח אותם למקום אחר…
אחרי הצ’אי של הבוקר בכוס כפולה, מבררים היכן הקרון שלנו ומתיישבים להמתין לרכבת שמאחרת בכ 20 דקות למרות המורשת האנגלית שהשאירה פה מסילות ברזל ובירוקרטיה אך לא את הדייקנות.
ואחרי הדיונים המקדימים את הנסיעה לגבי מהותה המדוייקת של הויטרינה שהענק מבקש להימנע ממנה, הרכבת מתקרבת לתחנה, ארוכה מאד, והקרון שלנו אי שם בחלק האחרון. בינתיים הרכבת צופרת והקרונות הראשונים קרבים לרציף. התחנה מתעוררת לחיים ואין תחליף למבטי הענקים למראה הקרונות הדחוסים בעשרות ומאות מקומיים בצפיפות גדולה ובתנאים סניטריים לא ממש מפלסטיק…
בעוד אנחנו נדחקים עם התיקים בנסיון למצוא את מקומנו בקרון המחלקה השלישית (הקרונות הראשונים היו כנראה מחלקה שישית וצפונה…), הענק הגדול פולט “אפשר לקבל מבחנת זכוכית?” והמתח מתפוגג בבת אחת לצחוק משחרר.
בחשיכה אנחנו מוצאים את המושבים שלנו: שתי שלישיות של דרגשים תלויים זה מעל זה, על כל אחד סדין, כרית ושמיכת צמר אפורה – שלא ברור אם הם נקיים או משומשים. מגלים איך לפתוח את הדרגש האמצעי ונדחקים בחשיכה איש לדרגשו בצחוק גדול ומהוסה. מוצאים איש את התנוחה הנוחה לו בדרגש הצר ונרדמים לשעה קלה עד שנערי ארוחת הבוקר מתחילים לעבור בין הקרונות ולהציע את מרכולתם.
לאט לאט הרכבת מתעוררת עם השמש שפוקחת את עיניה בהדרגה. דרגשים מתקפלים וכלי מיטה נזרקים לדרגש העליון. אנשים חולפים לשני הכיוונים בדרכם לצחצח שיניים בשרותים המאותגרים שנמצאים בשני קצוות הקרון.
משיחה עם שכנינו, זוג צעירים לבושים היטב עם ילדה כבת 4, מתברר שהרכבת יצאה אמש בשעה 21:00 מהעיר היידרבאד והתחנה הסופית שלה קרויה “וסקו דה גמה” על שם הפורטוגזי המפורסם שהגיע לחופי גואה לפני כ 500 שנים. התחנה שלנו קרויה magdaon אך מכונה בפי המקומיים “מרגה” אליה צפויים להגיע בשעה 13:30. כבר אמרתי שהדייקנות נשארה עם האנגלים באנגליה…
מתברר שהענקים הצעירים גם הם חטפו איזה וירוס בהאמפי. הצעיר ביותר כבר מתעורר אבל שני הגדולים בעילפון מסויים. לא מרגישים טוב. אף אחד כאן לא רעב וכך שלגיה והענק הכי גדול נשארים בתורנות שמירה ונשנוש של המאכלים השונים המוצעים למכירה ברכבת האינסופית – ממתקים מחלב, סמוסות ממולאות תפוח אדמה, פצפוצי אורז עם בצל וכמובן ווג’ בריאני האהוב עלינו (אורז עם ירקות).
הרכבת ממשיכה בשקשוק וטלטול מתחנה לתחנה. הענקים נרדמים וערים חליפות. לפעמים כולנו ערניים ומדברים ולפעמים כל אחד מתנמנם לו על דרגשו. שלגיה כמעט מסיימת את הספר שלה והענק הכי גדול פותח בשיחות עם ההודים השכנים.
מדי פעם הרכבת פשוט עוצרת באמצע שום מקום. האנגלים בנו את מתווה מסילות הברזל בהודו אבל זה היה לפני 400 שנים. הם לא צפו את ההתרחבות ולכן יש רק מסילה אחת או שתיים וכשצפויה רכבת ממול, אנחנו עומדים ומחכים בסבלנות עד שתעבור. לפעמים יורדים מהקרון לנשום קצת אוויר או להקיא… ואז חוזרים לשגרה ולטלטול.
כמה דקות לפני ההגעה לתחנה שלנו, הרכבת שוב עוצרת לחצי שעה. אנחנו כבר באיחור של שלוש שעות וכל העצבים מתוחים. אנשים עומדים עם המזוודות ביד והרכבת גם עומדת.. הנוף הג’ונגלי בחוץ משגע אבל – שאנטי שאנטי. אנחנו בהודו…
סופסוף יורדים לתחנה הומה ורוגשת. כולם בפרצוף עצוב של “אני לא מרגיש טוב ולאן הבאת אותנו”. הענק הכי גדוך הולך לעמוד בתור האינסופי לתשלום עבור מונית שתיקח לחוף פטנם, החוף שלנו.
המונית מגיעה ונוסעים שעה. שוב מדינה חדשה, גואה. הנוף שונה, הרבה יותר מיוער. ממש ג’ונגלים. נעלמו שדות האורז של האמפי. מגיעים לחוף מותשים והנהג עוצר לנו איפשהו ברחוב החנויות ומסמן לנו להמשיך הלאה ברגל. ואנחנו גוררים את התיקים, דרך החנויות וגם על החול עצמו עד שמגיעים למסעדה קטנה ומאחוריה… חדרי גן העדן שלנו…
גואה. הגענו.
השמש שוקעת לאיטה מול הים הרוגע וספינות הדייגים. אנחנו יושבים לשולחן עם גבריאלה הגרמניה בת 71 שחיה באנגליה כבר 40 שנה ובאה לכאן לארבעה חודשים מדי שנה. עם נינה, חברתה מאנגליה עם אותו סיפור ועם ריצ’רד החבר של נינה שמבין בכדורגל האנגלי שהענקים אוהבים.
השיחה קולחת אל תוך הלילה ומסתיימת במזרון המתוק והנוח שבחדר