כשיוצאים למסע, לפעמים יוצאים לטיול מתוך הטיול. אורזים תיק קטן עם פיג’מה ומברשת שיניים וחולצה למחר בבוקר, משאירים את המזוודה עם כל הבלגן בחדר, ויוצאים למסע קטן, של לילה אחד ל… חוץ לארץ…
הבוקר אנחנו עוברים את גבול רומניה ונכנסים לאוקראינה כדי לבקר בעיר הולדתו של הקומנדנט מייסד השושלת. העיר צ’רנוביץ, שהכילה בימי הזוהר שלפני מלחמת העולם השניה כמאה אלף יהודים שיושבו שם על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית, החליפה ידיים כמה וכמה פעמים במאות השנים האחרונות. למעשה היא חלק ממחוז בוקובינה הרומני שביקרנו בו ביומיים האחרונים אבל כרגע משתייכת לאוקראינה. לכן הבוקר מקפידים לשים גם דרכונים בתיק ומתכוננים לשמוע איך ולמה המשפחה שלנו הגיעה לשם ומשם. תוך כדי הסיפורים בדרך, אנחנו לומדים שגם מוצאה של הגנרלית מכאן. שני סיפורים מקבילים. דומים ושונים, שמתערבבים והופכים לסרט אחד, מלא עצב וטרגדיות, אומץ לב והשרדות – אבל עם סוף טוב ככל שאפשר – כי הרי אנחנו כאן!
מצד הקומנדנט סבא אדי, התגוררו כאן הוריו, מרתה ומשפחתה בעיר ומשה בכפר קטן ליד. כשהתאהבו והתחתנו הם נשארו לגור בכפר, אך בתחילת מלחמת העולם, משה נלקח למחנה עבודה בכפיה ומרתה ההרה חזרה לעיר צ’רנוביץ ללדת.
עם התקדמות המלחמה, שבוע בלבד לאחר לידתו של התינוק אדי, הוחלט להכניס את כל היהודים לגטו. מתברר כי המשפחה התגוררה בשולי האיזור שהוגדר כגטו ולכן הם נשארו בביתם.
חלק מהיהודים וביניהם המשפחה, קיבלו למזלם אישורי עבודה מראש העיר המקומי (צדיק אומות העולם) ולכן נשארו בביתם למרות שרוב יהודי הגטו נשלחו לאיזור טרסניסטריה. בכל זאת היו צריכים לפעמים להיזהר ולהתחבא מפני החיילים והשוטרים הרומנים ולכן התינוק אדי היה לפעמים מקבל תרופות מרדימות כדי שלא ירעיש או יבכה…
לשמחתנו זה הצליח ובסוף המלחמה אבא משה חזר, לאחר שכנראה ברח ממחנה העבודה, והתאחד עם אמא מרתה והתינוק אדי שחיכו לו בצ’רנוביץ בריאים ושלמים.
המשפחה הצעירה, שחוותה את שמחת הפגישה המחודשת אבל גם צער רב על בני משפחה שניספו במלחמה, מחליטה לברוח מהאיזור, שעכשיו בשליטה רוסית, ולחזור לרומניה, שעכשיו מעבר לגבול. באישון לילה הם גונבים את הגבול ונכנסים כפליטים לרומניה (מולדתם) ועל הנדודים שלהם, עד שהתיישבו בואמה (הכפר בו אנו ישנים) וממנו עלו לארץ – נשמע מחר.
מן הצד השני של המשפחה, משפחתה של אימי הגנרלית, סבתא בלה, חיה גם היא בצ’רנוביץ. פרידה הצעירה חיה עם הוריה ואחיותיה אגי וארנה בעיר ושרול חי בכפר לא רחוק משם.
זמן לא רב אחרי החתונה של פרידה ושרול, כאשר כולם כבר בעיר, הוחלט על הקמת הגטו ועל שילוח היהודים לטרסניסטריה. הדודה אגי הצעירה שמצאה עבודה בבית חרושת לנקניק, קיבלה את האישור המיוחל מראש העיר ולכן היא והוריה נשארו בצ’רנוביץ והמשיכו לעבוד.
לעומתם, ארנה, פרידה ושרול ואחותו אנה, נשלחו בצעדת המוות לטרנסניסטריה – מעבר לנהר, שם שרדו בקושי את ההליכה, הרעב, המחלות וההתעללות של החיילים ואיבדו אנשים רבים יקרים ואהובים.
בסוף המלחמה התאחדו שרידי המשפחה. לתקופה קצרה של כשלוש שנים, הרוסים החליטו לפתוח את הגבול לרומניה כדי להיפטר מכל מי שלא ממש רוצה לחיות אצלם. גם שרול ופרידה והמשפחה ארזו את מטלטליהם ועברו את הגבול לרומניה ונדדו, ממש כמו מרתה ומשה עד שהגיעו לעיירה רדאוץ, בה נולדה הגנרלית סבתא בלה, והתיישבו בה לכ 13 שנים, עד שקיבלו את ההיתר המיוחל לעלות לארץ ישראל באוקטובר 1960…
אז נוסעים לצ’רנוביץ. נסיעה לא קצרה, דרך מעבר גבול קצת מלחיץ. הנהג מבקש לא לדבר עם השוטרים ואנחנו מוסרים את הדרכונים בשתיקה. מיד אחרי המעבר, הנוף לא משתנה אבל הבתים הופכים דלים יותר ויש תחושה של מקום אחר. השפה משתנה. האותיות קיריליות. כסף אחר. אוכל אחר…
מגיעים לכיכר העיריה של צ’רנוביץ ושם עולה לאוטובוס אלכס.
אלכס המדריך.
שונה כל כך ממה שדמיינו אותו כשדיברנו איתו לפני הטיול. בחור צעיר וחתיך הורס, דובר עברית מושלמת במבטא ישראלי, אבל טוען שלא היה בארץ עד לשנה האחרונה. משפחתו היא בין משפחות היהודיות האחרונות שנשארו בעיר, כאשר כולם עברו את הגבול לרומניה. הוא גדל בעיר, שקיבלה יהודים חדשים מרוסיה והפכה לעיר מחוז, בירה תרבותית ועיר אוניברסיטאית חשובה. הידע שצבר על תולדות המקום וקורות היהודים, הפך אותו למומחה המקומי וככזה, הוא מדריך את טיולי השורשים של ילידי צ’רנוביץ, כמונו, שבאים לגלות את העולם שמאחורי מסך המלחמה ואת העולם החדש שקם אחריה.
אלכס לוקח אותנו לסיבוב בין רחובות הגטו. מגלה בתי כנסת נסתרים שכיום כבר לא פעילים. אדי הסבא, מסתובב כחולם ברחוב בו אדי התינוק נולד וגדל, התחבא ושרד. בלה הסבתא מתרגשת לגלות את הבית בו גדלה אמא שלה ואת בית הכנסת בו התפלל סבא שלה…
אנדרטת הזיכרון לקהילה היהודית, שני משולשים שחורים שנשענים זה על זה, מזכירה לכולנו את החיים שרחשו כאן לפני שהכל התהפך והחיים הפכו למשהו שצריך לשרוד בו.
מסיימים את היום במלון שלנו במרכז המדרחוב השוקק. שלגיה ושני הענקים הבוגרים, הבכור והדבש, יוצאים מיד לסיור מקיף ובדרך פוגשים את שאר החבורה שכולם יצאו בקצב אישי לבדוק ולגלות גם את הפנים העכשוויות של העיר בעלת הזכרון המריר-עצוב-טרגי.
ארוחת ערב ומסיבת יומולדת לברבי במסעדה מקומית. משפחת ששון לא משתהה ומזמינה ערימת בשר מקומי שנטרפת בלי בעיות.
משפחת לנדאו הצעירה מתמהמהת קצת ובודקת אופציות שונות למרות שהמלצרית היחידה דוברת אנגלית עוזבת בפנים כעוסות. שלגיה מגייסת כוחות מפשרים ולאט לאט ההזמנות נשלמות, המנות מגיעות, מתוקנות, נאכלות ברגע…
בסוף הערב כולם מאושרים אחרי חגיגות יום ההולדת, ריקודי המלצרים ומפגש מרגש עם יהודי מקומי שיכור למדי, שבא להגיד לנו – שנה טובה!
תודה על החיים
תודה על המשפחה
תודה על כל מה שיש
תודה!