פייר, היה קשה לקום בבוקר. בטירה הקסומה שלנו יש מיטות נוחות, שמיכות רכות וסת”ש מושלם (סביבה תומכת שינה – ע”ע ז’רגון משפחתי – מקום חשוך שלא מתעוררים בו עם הנץ החמה…) – לא פלא שהיה צורך בשעון מעורר כדי להתעורר ברבע לשמונה. נשמע כמו חלום אוטופי לאלה מביננו, בעיקר שלגיה והמסטר, ששנתם קצרה ונודדת…
לקראת ההתאספות המשפחתית סביב שולחן ארוחת הבוקר, מעירים את כל הישנים. הקטנטנה הבלונדית יוצאת למסע מפוז’ם בין החדרים ובודקת היטב שכולם כבר קמו. אימי הגנרלית מרוב התרגשות, זה היום שלה, מנסה לאסוף את כולם קצת יותר מוקדם…
היום נוסעים לרדאוץ. זה מקום הולדתה ומחוז ילדותה של הגנרלית שאותו עזבה בגיל 15. אמנם כבר ביקרנו פה לפני 40 שנה בערך, אבל ברור שהדברים כבר לא אותו דבר…
היא מוכנה ומזומנה עם דפים מלאים בכתב יד צפוף והמון סיפורים שלא תשכח לספר לכל המשפחה.
הקומנדנט מצידו, קצת מתקשה הבוקר לשחרר את כובע המפקד והמספר. הוא מחליט לפתוח את הבוקר בסיור ממונע בואמה, הכפר שבו אנו מתגוררים ושבו גדל הוא. עוצר לרגע ליד המקום שבו היה הבית בו גדל ומבטיח שעוד נשוב לכאן.
אבל היום הוא היום של אימי הגנרלית והבמה שלה עם המקרופון החדש באוטובוס. במהלך היום הוא עוד ייצטרך לגלות כוחות נוספים ותעצומות של דחיית סיפוקים עד שיחזור תורו לבקר ולספר את מחוזות ילדותו.
ברגע שהמקרופון עובר לידיה, הסיפורים מתחילים לזרום. בחוץ, שדות ירוקים, הרים וגבעות, כפרים ציוריים ונהרות דלילים של מחוז בוקובינה שמשתרע חלקו ברומניה ולחלקו באוקראינה. ובפנים, אנחנו שומעים על בית הספר של סבתא שבו למדו בשתי משמרות ובמשמרת השניה שבה סבתא למדה בחושך – הילדים התבקשו להביא נרות וגפרורים כדי להאיר את החשכה. על הדודים שאצלם חיכתה בלילה עם סיום הלימודים לאביה שיבוא לקחת אותה הביתה.
שומעים על אנטישמיות ושכנים טובים ופחות טובים. על סיפור העליה לארץ, שמספר את סיפור המשפחה, סבא שרול וסבתא פרידה ודודה יודית הקטנה שיצאו לדרך אל ארץ ישראל, אחרי שנים של ציפיה. איך היו צריכים להוכיח את יושרם מול השוטרים הרומנים כדי לקבל אישור יציאה. איך ארזו את כל רכושם – רק 40 קילו לאדם ויצאו ברכבת אל אתונה, דרך בדיקות פתע של המוכסים הרומנים. איך הצליחו לשמור על טבעות נישואין ואירוסים, על שרשרת של שעון זהב ודווקא על הנקניק המשובח שהביאו איתם – לא הצליחו לשמור… איך בזגרב ירדו מהרכבת לקראת ארוחת ערב חגיגית שהובטחה, אך לא נאכלה למרות האדים החמים שעלו ממנה, כי לא היתה כשרה… כשחזרו לקרון להמשיך בדרך, גילו שהקרון נעלם ואיתו הרכוש המועט שהיה להם.
איך הגיעו לאתונה ועלו על טיסה לישראל והגיעו בשלום לפקיד העליה המנומנם שחיכה בשדה ושמרו על שמותיהם המקוריים… איך… והשאר הסטוריה.
ותוך כדי הסיפורים, המיקרו-בוס שלנו כבר הגיע אל העיירה רדאוץ. אימי הגנרלית כבר קבעה מראש עם השומר של בית הקברות וכולנו יוצאים יחד בהתרגשות עצומה לתור אחר הקבר של סבא יצחק יוליוס שטרנהל שחבוי בתוך צמחיה סבוכה של שיחי פטל, בין מצבות דהויות ושבורות. ולפתע הוא מתגלה, כשעץ צומח מתוכו! עץ החיים שלח שורש אל תוך הקבר של סבא רבה של שלגיה…
בהתרגשות מדליקים שני נרות נשמה, הילד של אמא אומר קדיש ושלגיה משמיעה שיר. אימי הגנרלית מרחפת על גלי ההתרגשות של הגילוי ורובה ככולה בעננים…
מבית הקברות יוצאים לחפש אתונות (שרותים…) ומוצאים מלוכה (סופרמרקט) ורגע לפני המשך מסע השורש, פוצחים במסע קניות עליז וצבעוני בין דוכני הפירות והחטיפים הרומנים שלא ברור מהם.
התחנה הבאה – בבית הספר של הגנרלית שהפך לבית ספר יסודי בו ילדים בתלבושת אחידה עם סוודר סגול ושיער צהוב משחקים בנימוס בחצר פנימית והקטנות משתלבות בנוף באופן טבעי.
לקראת התחנה האחרונה במסע רדאוץ, יש הפסקה לא קצרה לארוחת צהריים במרכז העיר. מסעדונת מקומית בקושי מספיקה להכיל את כולנו ובטח שלא לספק את צרכי האי-גלוטן של חלקנו. אז ספק יושבים, ספק אוכלים, ספק הולכים. הקומנדנט והגנרלית מתרגמים את המניו, ובסוף רובנו יושבים למרק צ’ורבה או ממליגה עם ממולאים ומרגישים שאכן הגענו לרומניה.
בבוא השעה היעודה יוצאים לבית הכנסת המקומי שנמצא לא רחוק משם, שם פוגשים בחבר של חבר, רומני כמובן, שפותח לנו את הדלתות של המבנה שאיננו בשימוש כבר עקב התדלדלות הקהילה היהודית בעיר ל 7-10 אנשים בלבד (!!).
כבר בכניסה מגלים את התמונות של הגנרלית על הקירות, תמונות ילדות כתלמידה מצטיינת ואפילו תמונה מאוחרת מלפני כמה שנים שהגיעה לשם משום מה. הכל בזכות חבר נעורים שמקורב לאנשי הקהילה הבודדים שנשארו.
אימי הגנרלית בהתרגשות עוברת ומספרת על כל חפץ ומצביעה על עזרת הנשים שבה ישבה כשהיתה ילדה עם סבתה שלה. בינתיים הילד של אמא, או בשמו הנוסף, הרב ששון, מניח תפילין במרכז בית הכנסת. לידו, הקטנה והקטנטנה גילו פסנתר ישן וישבו לקשקש בו.
שאר המשפחה נודדת בין תמונות סבתא לבין סבתא וקשה מאד לסיים את הביקור הזה.
תחנה אחרונה ברדאוץ, בבית מספר 4, הבית בו גדלה אימי הגנרלית. בסוף סמטה, רצופה בתים מגוונים, הנה כאן היה הגן שלה ושם גר הרופא העשיר ופה זה הבית שלה שפעם נראה אחרת… והנה שכן שדוקא לא נראה מוכר אבל שמח לשוחח איתה על הימים ההם ועל הרופא העשיר ואפילו קוטף למעננו 12 תפוחים בדיוק מהעץ שבגינה…
אחר הצהריים כבר, האור מתחיל להתעמעם והדרך חזרה לואמה נראית קרובה מתמיד. בוגדן הנהג מנתב את דרכו בין סמטאות העיירה רדאוץ החוצה – אל המרחבים הירוקים הבלתי נגמרים של מחוז בוקובינה.
ושורש אחד כבר התגלה. חלק אחד מהעץ המשפחתי הרומני שרק התחיל להחשף. נראה שאימי הגנרלית כבר עייפה מהתרגשות. ליבה מלא מלהכיל את כל החוויות של היום.
והקומנדט כבר נוטל את המקרופון לידיו לעוד שעה קלה של סיפורים על ילדותו במחוז ואמה, על חברים ולימודים בחיידר. על השוחט שניהל בית ספר לעיברית ושלח בכל בוקר את הילדים להביא לו כד של חלב עד שבוקר אחד הכד נשבר והחלב נשפך ובזאת הסתיימו לימודי היהדות של הילד שעכשיו הוא סבא.
על האנשים הטובים והפשוטים שחיו בכפר בשמחת חיים ועל תקופת הילדות המאושרת של אחרי המלחמה הגדולה.
היה טוב לשמוע שבצד האנטישמיות וסיפורי הזוועה – היו גם חיים. חיים של ילדים והורים. השתובבויות נעורים. לימודים. נסיעות ברכבת. מקלחת שבועית במפעל או במקווה היהודי.
חיים…
ובתום הסיפור להיום – אנחנו נוחתים חזרה לתוך הצימר המופלא של דונה לוקרציה, לעוד ארוחה מפוארת בשולחן ארוך וללילה של משחקי שולחן בננה-שבץ נא-דומינו.
מחר? מי זוכר. מי יודע. מחר זה מחר…