ששון בהודו – חלק 11 – גואה – אלף לילה ולילה וסיכום

אני מודה שכשחשבתי על “גואה” בהקשר של החופשה המשפחתית, לא ידעתי למה לצפות. המילים שריחפו שם היו יותר מתחומי מסיבות, ירח מלא, צעירים עם רסטות ועוד דברים שעכשיו, בסוף החופשה, נראה לי שאין צורך להזכיר אותם כאן. מן הסתם גם הם נמצאים כאן אבל, כמו בכל מקום במיקרוקוסמוס ההודי המטורף, זה לא רק זה. מקסימום גם. גם וגם היא המילה המתאימה יותר. תלוי מאיזה צד באת ולאן אתה הולך.

נחתנו בחוף פטנם שבמדינת גואה לפני כמה ימים (מי יכול לספור?). אחרי צעדה קצרה עם התיקים והמזוודה בחול הגענו, דרך שמשיות וכסאות צבעוניים ל Sea Land. הביתה.

תוך מספר דקות מהרגע שזרקנו את חפצינו בחדרים הכי מפנקים במקום (כי מגיע לנו…) והתיישבנו באחד השולחנות הפונים לים, התחיל פה המופע היומי הקבוע של שקיעת החמה. זוגות זוגות ומשפחות משפחות וילדים שמתרוצצים על קו החוף, הם ישבו או עמדו כדי לצפות בה והצוות החביב התרוצץ בין השולחנות כדי לחלק נרות לתאורה. שבו, תרגישו חופשי. תהנו מהים, מהשמש, מהשקיעה. תרצו תזמינו לכם איזה דג או דאל ואם לא תרצו – גם טוב. תחושה של הכל כלול כשבעצם הכל לא כלול.

כמה דקות אחרי שהתיישבנו כבר התוודענו למלכה הבלתי מעורערת של החוף – גבריאלה. גרמניה החיה באנגליה ובאה לכאן, כבר 7 שנים, בכל עונה לחצי שנה. זו היתה רק פתיחה למסע מופלא ומקוצר בחייה של האישה הכי ציורית שיכולנו לפגוש – בת 73 נוצריה אדוקה עם לב רחב, שמכירה את כל החוף, עושה כל בוקר יוגה בג’ונגל והולכת בכל יום ראשון לכנסיה בכפר. לידה פגשנו את נורה וריצ’רד – היא אנגליה, גם היא בשנות ה 70 (לאחר מכן הגדירה את עצמה באזני כאקס היפית) שמגיעה גם לחוף פטנם בכל שנה. בערבים יוצאת לבלות בין הבארים השונים – לפעמים זה לרקוד ולפעמים סתם להקשיב למוסיקה החיה המנוגנת פה. הוא אנגלי בן גילה של נורה והחבר הכי טוב שלה כבר 40 שנה לפחות שהגיע לכאן לחודש של הנאה וקצת כתיבה/ עבודה. בימים הבאים ראיתי אותו משוטט בחופים ומידי פעם מתיישב לכמה שעות במסעדה מול הים עם הלפטופ הקטן שלו וכותב את אשר על ליבו…

חוף פטנם, חוף קטן יחסית שגובל בחוף פאלולם  הגדול והרועש. כאן נמצאות משפחות לא מעטות עם ילדיהן הקטנים. ישראלים אנגליים גרמנים הולנדים. גם הודים. ממלאים את החלק הצפוני של החוף בצהלות שימחה וחופש שיש רק לילדים שאין להם מושג על עמים צבעים וגבולות.

מגבריאלה, היודעת כל, למדתי שיש כאן גם גן ילדים שמנוהל על ידי גרמניה. כל הילדים ששוהים בגואה תקופה ארוכה, בלי קשר למוצאם, מבלים כל בוקר בשמחה בגן הבינלאומי ואחר הצהריים – בחוף עם המשפחה. החיים טובים…

בוקר אחד היכרתי את חבורת הנשים הגרמניות שגרות כאן בעונה עם ילדיהן הקטנים: קארול שהיא תאומה שמגשימה את רצונותיה ומספרת בחמלה על אחותה התאומה (שאינה כאן כמובן) שעסוקה בריצוי אחרים וחיה חיים אומללים. לקארול יש ילד בן 3, בלונדיני מלא חיים, בשם… יונתן. היא מגדלת אותו לבדה לאחר שגילתה שהיא בהריון אחרי פרידה מאביו. חלמה בלילה את שמו ואין לה מושג למה… גם היא מגיעה לכאן כבר שבע שנים בכל עונה וכל הקבועים עוקבים בעניין ואהבה אחרי ההריון הלידה וגדילתו של יונתן.

מירי מגרמניה גם היא מגיעה כל שנה עם שני בניה הקטנים ומתפרנסת מלימוד כיתת פילאטיס במעלה החוף.

אני מוקסמת מהסיפורים האלו. בכל יום אני פוגשת עוד נשים והסיפור הגדול הולך ומתגלה. וזה כל מה שבא לי לעשות. לכתוב אותו. ואני יודעת שזה עוד יקרה…

מסתכלת על הענקים שלי באהבה. הם ממש מבוגרים. הם לא ילדי ים שגדלו בגואה על החוף. ובכל זאת הם מלאי סקרנות לכל מה שקורה סביבם, גם כאן בחוף. אנחנו יושבים שעות בשלל שולחנות, מיטות שיזוף ומסעדות ומפענחים את מה שקורה כאן, בגואה, ובהודו בכלל.

בחלק המרכזי והדרומי של חוף פטנם, שורה של מסעדות שכל אחת מהן מכילה גם בונגלוס וחדרי אירוח ברמות שונות. לכולן יש שולחנות על החוף ומיטות שיזוף מכוסות במגבות חוף צבעוניות. תשכב איפה שתרצה. יקבלו אותך באהבה ויסדרו לך את השמשיה שיהיה לך צל. הכל באהבת חינם, אם כי כשתרצה להזמין אצלם שתיה או אוכל יביאו לך גם בשמחה. וגם אם לא תזמין, עדיין הכל טוב.

ערב ערב לקראת שקיעה עורמים את המיטות בערימות, מסדרים את השולחנות בשורות אל מול הים והם מתמלאים לאט לאט בשוכני החדרים. פנסיונרים אנגלים צמאי שמש או זוגות משוועים לרומנטיקה או משפחות עם ילדים שכבר התעייפו. כשהשמש שוקעת,  מפזרים בשקדנות 2 נרות עטופים בכיסוי זכוכית בכל שולחן ופותחים את ארגזי הדגים שהגיעו ישר מהים וערב חדש מתחיל – מואר בנרות ומלווה באוכל טוב.

הענקים שלי מרגישים קצת מוזר כאן. בשלב הזה של “הטיול” כבר אין באמת טיול. אין סדר יום ואין חובות. רק חופש. חופשה. ותארו לעצמכם שזה לא פשוט פתאום. גם הגעגועים עושים את שלהם ואני מרגישה איך בתוך כל הטוב הזה, הם רוצים בעצם לחזור הביתה.

וכך את הימים האחרונים אנחנו ממלאים במשיכת חבל דמיונית – אני מושכת עוד קצת לכיוון החופשה והחופש והם מושכים כבר חזרה לכיוון הבית.

הענק הכי גדול כבר מרבה לשבת עם המחשב שלו בענייני עבודה ומבטו טרוד.

הבכור – מחפש עניינים ומצהיר על שיעמום.

ילד דבש מתגעגע לקומונה ולשנת שירות.

הכי קטן התינוק של אמא – הכי מבסוט כי יש פה וייפיי טוב ולא צריך להתאמץ, אבל גם הוא כבר רוצה הביתה…

ובכל מקרה, הכל אפשרי ומצד שני אין דבר היכול לעצור את הזמן. הטיול הזה תוכנן במשך זמן רב – אבל את מה שקרה בו אי אפשר היה לתכנן. פתאום הוא הגיע וככה הוא זרם והיה טוב וטוב שעוד מעט חוזרים. כי החיים ממשיכים וההרפתקה הבאה כבר מעבר לפינה…

ששון בהודו – חלק 7 – תבקשו תקבלו

בפתיחתו של כל מסע נשי רוחני אני מודיעה לבנות שהנה הגענו אל מרחב חדש שבו הכל אפשרי. רק תבקשי – תקבלי.

גם במסע גברי-לא-רוחני (וגם בחיים בכלל…) אני מעודדת אותם לבקש. כי רק אם מבקשים אפשר לקבל. עקב כך, יש פה מליון בדיחות, של ענקים בלבד, על שלגיה שעונה על בקשה או תלונה במילים “לא רשמתם” – על שם רשימת הקניות שתלויה על המקרר ועליה צריך לרשום את כל הבקשות. שהרי איך אפשר לצפות שיגיעו הביתה מיני טובין ספציפים אם הם לא כתובים ברשימה? שלגיה לא זוכרת בקשות ולכן – תבקשו – תרשמו – תקבלו…

בכל פעם שבקשה מתגשמת זה גורם לי אושר גדול. לכן אתם יכולים להבין שיום כזה, שבו התקבלו לפחות 2 בקשות, הוא יום מיוחד!

הבוקר אנחנו עדיין בקוצ’י. מתוכנן לנו יום של הפתעות והרפתקאות, נסיעה בכלי רכב שונים ומשונים והלב פתוח לכל המתנות שיגיעו בדרך.

אז הבוקר מתחיל כרגיל בארוחת בוקר במטבח האפלולי של דייויד ופלאורי. כמו בכל בוקר אנחנו לוקחים עמנו את הקופסא של הנסקפה והסוכרזית ומבקשים רק מים חמים וחלב. ישראלים אמיתיים. צ’אי מסאלה נשתה אחר כך.

היום אולי ניכנס לים… בישרתי להם עוד אתמול וביקשתי להתלבש בהתאם. הלונלי פלאנט מכנה את צ’ראי ביץ’ בשם – הפנינה הנסתרת של קוצ’י – האמנם? עוד מעט נראה…

בינתיים הדרך עוד ארוכה.

קוצ’י בנויה מסדרה של איים וחצאי איים שביניהם תעלות, גשרים ומעבורות. הבוקר אנחנו נוסעים לוייפין איילנד – רצועת ים מפרידה בינו לבין פורט קוצ’י וצריך לחצות אותה במעבורת. הרפתקה.

יוצאים ברגל לכיוון הנמל. אנחנו כבר בני בית פה ומכירים כמעט כל סמטה. שלגיה אמנם תכננה את הטיול אבל כשזה מגיע לניווטים – הענק הכי גדול מוביל – כדי שנגיע בשלום.

והמעבורת… רחבה לא גדולה, אליה זורמות ראשונות מכוניות מכל גודל וצורה. כשמסתיימת מכסת המכוניות, פורצים קדימה אופנועים וטוסטוסים מכל גודל ומין ועליהם בני ובנות הודו לבושים שלל מחלצות סארי לונגי דוטי ושלוואר קמיז, צבעוניים כביום היוולדם ולרגליהם כפכפים. אחרונים צועדים הולכי הרגל וממלאים את הרווחים שנותרו בתווך בין המכוניות לאופנועים. אנחנו התגנבנו ראשונים עוד לפני המכוניות ולכן זכינו לשבת על ספסל קטן בצד המכוניות. לידי על הספסל שלל נשים בשלל צבעים. אחת מהן שמחה להצטלם איתי ומבקשת שאשלח את התמונה לבנה. שיראה. ככה זה בהודו. לא פחות משאנחנו מחפשים אטרקציות, אנחנו אטרציה בעצמנו…

שיט קצר כרבע שעה ואנחנו עוגנים בוייפין. מעין תחנה מרכזית הומה אדם וחנויות. בצד המוני ריקשות חונות והאוטובוס לחוף צ’ראי עומד להגיע בכל רגע.

אחרי דיון קולני בין שילגיה לענק הכי גדול, האם לנסוע לחוף בצמד ריקשות משקשקות או באוטובוס מקומי מיטלטל, האוטובוס מגיע ואנחנו עליו. כל כסא ברוחב חצי איש כי זה הגודל המקומי. אנחנו נדחקים. כל אחד ליד מישהו אחר בתחילה והדרך מתחילה לשקשק. האוטובוס דוהר בין הכפרים. אנשים יורדים ועולים. כולם בתלבושת אחידה של לונגי לבן עם שוליים מוזהבים. לעיתים ארוך ומטאטא את הרצפה. לפעמים מקופל למעלה כמו חיתול. חולצת כפתורים צבעונית, סנדלים חומות ורגליים מלוכלכות. הנשים יותר מגוונות בסארי בשלל צבעים. כולם עומדים או יושבים בשקט מוחלט. אין שיחות. אין צעקות. אין שיחות טלפון. בחוץ הרחוב צורח משאגת מנועי הריקשות ועל הקונצרט השקט באוטובוס מנצח, בחיוך עייף, כרטיסן מבוגר עם טיקה בין העיניים שזוכר את כולם וניגש לכל מי שעלה בשקט ובנימוס לגבות דמי נסיעה בסך 19 רופי בדיוק (1 שח) וגם מחזיר עודף.

תוך כדי המהומה שבחוץ, העין שלי קולטת התקהלות יוצאת דופן במה שנראה כמו מקדש גדול. למרות שהחוף עוד לא פה, יורדים מהאוטובוס ומגלים במגרש ענקי דוכנים של פסטיבל וערימות של צואת פילים בכל מקום. כמעט ואין דוברי אנגלית אבל איכשהו אנחנו מבינים שיש פה פילים ואיזו חגיגה. ואכן, באחת מפינות המגרש עומדים כמה פילים מבויישים. רגליהם בשלשלאות אבל נראה שמפנקים אותם היטב. כולנו מתרגשים לפגוש את החיות האצילות האלו ומצטלמים כמו ילדים קטנים. איש מבוגר שמדבר קצת אנגלית מסביר לי שהערב יהיה פה פסטיבל ו 24 פילים ייצעדו…

אני מתחילה להבין שהבקשה שביקשתי כשנחתנו בקוצ’י, בקשה צנועה – לפגוש בדרך פסטיבל עם פילים, והיא עומדת להתגשם! לפני שנתיים, בטיול אחרי צבא לכבוד גיל 50, פגשנו בקוצ’י פסטיבל כזה, שנקרא “פוראם” וצעדנו ברחובות עם הפילים והברהמינים והמנגנים. בשנה שעברה, חיפשתי פוראם כזה אבל לא ביקשתי… והפעם… ביקשתי ואני עומדת לקבל! פשוט מאמצע שום מקום הוא נחת עלינו, בזמן המדוייק ביותר, כי מחר אנחנו טסים מפה…

אחרי שהבנו שהבלגן יתחיל בארבע אחר הצהריים, סיכמנו שנחזור לכך אחרי הבילוי בחוף צ’ראי ויצאנו שמחים בשנית בדרכנו לשם.

בריקשה הודית, המכילה 3 הודים צנומים, נדחקנו 5 ששונים גדולים ובשרניים, נסענו 10 דקות והגענו. חוף צ’ראי. הפנינה של קוצ’י. אכן מיקום מיוחד בין תעלות מים מתוקים לבין הים הערבי הכחול, אבל שפת הים חסומה בחומת סלעים ולאורך כביש החוף מנוקדים בצפיפות במסעדות, חנויות ומלונות דלים ומפוארים.

לא ממש פנינה אבל מקום עם אופי.


אנחנו צועדים בחול עד שההמולה מפנה מקום לשקט ולבית קפה קטן וחמוד על החוף. אנחנו נכנסים בשמחה למה שיהיה לנו בית ארעי לשעות הקרובות. מבחוץ הדקלים מתנועעים ברוח הקלילה והמיית הגלים משקיטה את התרגשות הקרנבל. על האושר הגדול יכולה להעיב רק הבשורה שאין כאן בירה ואלכוהול – מה שמאכזב במקצת את הענקים הגדולים.

יושבים להזמין משהו לנשנש ואני מגלה שיש קרפ נוטלה! זו היתה משאלה של הענקים מהיום שבו גילו שג’פאטי, פרוטה, אפאם וכל הפיתות ההודיות קצת מזכירות להם את המאכל הזה – אבל אין להשיגו. אז היום הם קיבלו. אפילו שתיים!

שהות מענגת של שעתיים-שלוש בקפה הציורי, טבילה בים הערבי וקצת בהיה מול האופק ואנחנו מוכנים כבר לטעום משהו… קטן…

אני מודיעה שהיום אני אוכלת דג מבושל בתוך עלה בננה וכך אנחנו יוצאים לחפש את המנה המבוקשת ולא מוותרים עד שמוצאים את המסעדה המתאימה ופורקים עליה את רעבוננו בשלל דגים, חיות ים, אורז עם ירקות ועוד מאכלים הודיים חריפים חדשים או מוכרים שלמדנו לחבב.

הגיע הזמן למצוא את דרכנו לפוראם הציורי בעיירה צ’ראי. מיקוח קצר (ידינו על התחתונה..) עם נהגי הריקשות, שמסבירים לנו שהדרך הראשית לכיוון המעבורת והפסטיבל חסומה על ידי המשטרה, ואנחנו מוצאים את עצמינו בשתי ריקשות הדוהרות בדרכים עוקפות בנפתולי הכפרים שלאורך החוף והתעלות. בדרך כולם בבגדים חגיגיים צועדים לכיוון העיירה המרכזית לטקס.

הנהגים המסורים דוהרים ומגיעים לבסוף אל הקצה האחורי של המקדש ושם אנחנו קובעים מקום מפגש. הפעם המגרש הגדול כבר מלא יותר ואת הכביש הראשי גודשים עשרות צופים וצועדים וברהמינים עם חצוצרות, מתופפים וכמובן – פילים. מכל עבר מגיעה דבוקה נוספת. כל פיל מקושט בזהב ופרחים צבעוניים ועל גבו 3-4 פרחי כהונה לבושי כתום אדום או צהוב. הם כולם מותשים אך גאים. כשהפילים צריכים לעבור מתחת לחוטי החשמל ונשימתנו נעתקת – הם פשוט מתכופפים ומקפלים את הסמל שעל ראש הפיל ופשוט עוברים…

רעש בלגן מהומה התרגשות. צילמנו מכל הזוויות, הענקים גם קנו קני סוכר שתהיה להם תעסוקה לדרך. הגיע הזמן לשוב לריקשות המחכות, מה שההודים מכנים “אינדיאן פרארי”. ועכשיו לדהור עם הרוח עד המעבורת והשקיעה שצבעה את היום המופלא הזה בצבע שאי אפשר לשכוח.

ששון בהודו – חלק 4 – תה (ואורז) יש בהודו

להתעורר בבוקר מול הירוק הזה…

למרות שארוחת הבוקר נקבעה לשעה 9, אנחנו, המבוגרים האחראים, התעוררנו הרבה קודם. איזה כיף להתחיל את היום בכמה פרקים בספר…

נכנסתי לחדר של הילדים שהיו מכורבלים בתוך השמיכות והסדינים בבלגן מוחלט ושמח שיכול להיות רק בחדר בו ישנים 3 בנים שהשתוללו עד השעות המאוחרות של אתמול.

שתי דקות אחרי שפקחו עיניים, השף הכריז שארוחת הבוקר מוכנה. אנחנו ישנים בגסט האוס קטן בתוך מטעי התה, ששייכים רובם לתאגיד העצום של “טאטא”. כאן זה נקרא הום סטיי. כמה בחורים שחרחרים מטפלים בנו בשמחה ובראשם שף חייכן ומשקיען. ארוחת הבוקר על המרפסת הגדולה מול הרי התה מחכה לנו בשולחן ערוך יחד עם שאר האורחים. דוסה מסאללה מכוכבת ברוטב קוקוס ופרוסות אננס עם תה הל מחייכים אלינו באהבה.

הילדים רצים למעלה וכולנו מתיישבים לשולחן הבינלאומי, אוכלים ומחליפים מסלולים וסיפורי דרכים.

אחרי הארוחה סנג’ו הנהג כבר עומד מוכן ולבוש. האוטו מצוחצח ויוצאים לדרך לסיבוב באיזור. הייתי פה כבר פעמיים. פעם אחת מרדתי בנהג (שאני אירגנתי :)) וסרבתי לצאת לסיור, פעם שניה בטיול מאורגן עם מדריך מי-שם-לב-לאן-הולכים 😜

אז אני לא באמת יודעת להגיד לנהג שלנו לאן לנסוע. בתוך תוכי מתחוללת המלחמה הבאה:

מצד אחד – המקום הזה כל כך יפה שלאן שלא ניסע זה יישאר יפה

מצד שני – המדריכת טיולים הישראלית העקשנית שבי מתעקשת לא להפסיד שום דבר חשוב…

בסוף מתפשרת עם עצמי על רשימת העצירות לאותו יום וסופסוף לדרך.

בקרלה, לפחות 80% מהאוכלוסיה נוצרים או מוסלמים. את זה יש לנו בבית. הילדים רוצים לראות לשמוע ולהבין על המיתולוגיה ההודית, על בודהיזם ומנהגים אחרים.

מדריכת הטיולים שבי שמחה להוסיף לרשימת אתרי המסלול עוד 2 מקדשים הינדואיסטים מלאי פסלים, ציורים, נרות, תפילות ואווירה. אחר כך, הילדים משלמים בגדול על הסקרנות כי המדריכה הזו לא יכולה להפסיק לדבר…

אז מה היה לנו היום?

ביקור במוזיאון התה/ מפעל תה מקומי. אחד מ 16 מפעלים שמפיקים בכל יום נתון 21 טון תה לייצוא. כמובן הביקור מסתיים בחנות… הבכור נדיב לב – מחפש לקנות תה ייחודי לעבודה. מספר 2 ילד דבש חיפש סוגי תה שהוא אוהב.

הכי קטן והכי גדול חיכו בחוץ כי זה לא מעניין בכלל ואני עם הארנק…

אחר כך המשכנו לנסוע בתוך הנוף המטריף הירוק. סנג’ו סבלני בהחלט נוהג בזהירות וממתין בסבלנות כשאנחנו בכל 5 דקות עוצרים לטעום משהו, לצלם משהו, להרגיש משהו. תראו לבד:

פתאום הגיעה השעה 12 וכמעט סיימנו את הסיור. אני, הפעם בכובע המדריכה הישראלית הסופר עקשנית, מתעקשת עם סנג’ו להגיע לנקודה שנקראת “טופ סטיישן” – שם הנופים מופלאים (כאילו עד עכשיו לא היו…) ובכלל רואים משם את טאמיל נאדו, שהיא כבר מדינה אחרת…

סנג’ו הנאמן נוסע, אם כי לא בשמחה. הנופים אכן קסומים וברגע ש”עוברים את הגבול” לטאמיל נאדו, הכביש הופך גרוע מאד מחורר ומשובש. אבל מה זה חשוב, שלגיה והענקים שמחים ומאושרים. תיכף מחכה לנו הליכה של 2 קילומטר לשחרר רגליים ולצפות בנוף…

כשמתקרבים לטופ סטיישן אנחנו שמים לב שמשהו השתנה. נכון. זה ענן לבן שירד עלינו ובלע בתוכו את ההרים… אבל היי, כבר נסענו, כבר הגענו, אז יורדים מהאוטו ויוצאים בצעד קל בתוך הענן אל נקודת התצפית, בתוך שורה של דוכנים ססגוניים שכולם מוכרים אותו דבר בדיוק – אננס, מנגו חטיפים וצעצועים צבעוניים. בסוף השביל הפתעה – עמדת תשלום. מי שרוצה לראות דברים שרואים מכאן, שישלם בבקשה 50 רופי לאדם. אנחנו כבר בתוך ענן לבן, אבל עקשנים… משלמים ויורדים לתצפית לצלם את הקיר הלבן מקרוב 🙂 וההרים? אין להם זכר…

למזלנו, לאחר שחזרנו לכביש הטוב יותר של קרלה גם ההרים והמטעים חזרו להראות ומה למדנו? בעצם כלום. השליטה לא בידנו. לפעמים ככה לפעמים ככה. העיקר המשפחה הטיול והצחוק.

רגע לפני שחוזרים לגסטהאוס שבלב מטעי התה, עצרנו במונאר העיירה. מקום מג’וייף למדי אבל יש אופציה למתוח קצת רגליים ושוב לטעום קצת דברים חדשים. וזה מאד חשוב כשמטיילים עם ענקים, כי אם הם נשארים כל היום באוטו הם נהיים קצת עצבנים… שלגיה יודעת לשחרר להם קצת את הקיטור בצורה מבוקרת..

הביקור בשוק ההומה והצבעוני מספק הזדמנות טובה לעלות למקדש המקומי ולהשתתף בטקס לכבוד שיווה-לינגם בו עשרות נשים יפות ולבושות היטב יושבות בשקט ושרות תפילות מתוך דפים מודפסים אל מול מזבח ועליו אבן שחורה ומקושטת.

הלינגם הוא, בפשטות, איבר מינו של האל ההורס שיבה. עשוי מאבן מיוחדת ובעלת עוצמה אנרגטית ומוערץ עד מאד. כמובן שהטקס, בו השתתפו נשים בלבד, היה כר פורה לחבורת הענקים שהתעקשו להבין מה זה “טקס הבולבול” הזה. לכי תסבירי….

שוב, שיאו של היום הבאמת מדהים הזה, בארוחת ערב של השף עם החיוך הלבן. הפעם השולחן הבינלאומי כלל קבוצה של צרפתיות שרובן לא דיברו אנגלית. השיחה זרמה בקושי אבל בהתמדה וכשהגענו להעצמה נשית, שוב שלגיה נשארה לבדה בשולחן והענקים הלכו לחדר לבדוק אם האינטרנט עובד פה…

לילה טוב בבקתה אשר בהר.

ששון בהודו – חלק 3 – למה באנו?

לפעמים, שנת לילה עריבה מספיקה כדי לעשות את יום המחר ליום נפלא. הלילה בולע את כל הכאבים והעייפות ופולט אותך למחרת חדשה ואנרגטית.

הלילה נפלנו כולנו שדודים אחרי הטיסה ועוד טיסה והעיכוב והאוטובוס וכל מתנות האתמול. אני היחידה שעוד ישבה וכתבה את הבלוג בזמן שכולם כבר חרפו.

התעוררתי בבוקר בידיעה שהיום נוסעים… עוד כמה שעות. הדרך למונאר שאי שם בלב הרי הגהט המערביים אמנם יפה אבל ארוכה ומתפתלת. היה בי זיכרון עמום לכאב גב מאתמול שהוחמר בטיסה אבל נשכח קצת עם ההגעה להודו. מיד כשירדתי מהמיטה ידעתי שהוא לא נעלם. ממש לא. כל צעד הרגיש כמו מבחן מעבר וידעתי שהיום אצטרך הרבה עזרה. תרגול טוב לאישה עצמאית שחיה בין גברים חזקים ולא צריכה מהם כלום אף פעם.

ארוחת הבוקר בסלון הקסום של דייויד ופלאורי, המארחים ההודים שלנו היא לגמרי קונטיננטלית. צלחת פירות קטנה, קפה (hot water small glass – את הקפה הבאתי מהבית), חביתה טוסט וחמאה. מספיק בקושי לששונים שחיפשו איפה מסתתר פה המזנון של הכל כלול.

אחרי הקונטיננטלית והתארגנות קצרה כבר חיכתה לנו מחוץ לשער הבית טויוטה אינובה אפורה ומצוחצחת ולידה בחור מטופח בשם סנג’ו שהתגלה כנהג יעיל ונחמד.

אחרי שהילדים המתוקים העלו את המזוודה שלי לגג האוטו ביקשתי לשבת בכסא שליד הנהג ויצאנו לדרך. משפחה אחת. עוד לא צוהלת. עדיין עייפה וקצת בהלם. מתרגשת לקראת המפגשים שיזדמנו לנו היום. עדיין מגששת את הביחד הזה שנפל עלינו כאן. בהודו.

נוסעים בדרך למונאר. בינתיים הדרך עדיין עוברת במישורים של קרלה. דקלי קוקוס, פפאיה, שדות אורז, אננס. גן עדן עלי אדמות. והכל צבעוני ומחייך  כל בית בצבע אחר, כל בגד מבד אחר – לא תוכל למצוא אף פעם בגד “כזה” בחנות כי יש רק אחד מכל אחד. הפירות מונחים בערימות צבעוניות, חטיפים תלויים בשרשראות. המשאיות והאוטובוסים מקושטים בפרחים פרפרים שרשראות וכתובות שצועקות למרחקים והתוצאה – בלאגן מאורגן ושמח כמו שרק בהודו יכול להיות. האנשים בדרכים אדיבים ומחייכים. שמחים להכניס אותך לסיפור חייהם וגם לשמוע מאיפה באת. והם אפילו מתרגשים. אנחנו במדינת קרלה (אחת מ 28 המדינות המרכיבות את מה שאנחנו קוראים “הודו”), רוב האוכלוסיה נוצרית והם ממש מתרגשים לשמוע שאנחנו מארץ הקודש!

ואנחנו ביום של נסיעה, מתפתלים לנו בכביש ההררי. עוצרים מדי פעם לטעום איזה אננס טרי שחתכו במיוחד בשבילנו, לאכול “מסאללה דוסה” (מין קרפ קראנצ’ ענקי ומגולגל ובתוכו תפוח אדמה ורטבים בכל מיני צבעים…) ואוטפאם (בצק אורז עם בצל בצורת פיצה מקומית). באוטו האווירה מתחממת.

סנצ’ו הנהג כמעט ולא עומד בקצב השאלות שמומטרות עליו מכל עבר. מעניין…

קצת לפני שמגיעים, עוצרים בחוות תבלינים לשמוע על צמחי המרפא והתבלין באיזור. עשרות “חוות” כאלה צומחות בכל פינה ורובן מתבססות על חנות (גדולה) ועוד שטח אדמה(קטן – עם הבטחה הודית שיש עוד שטח גדול מאחור..). הנוהל הוא כזה – קודם משלמים על הסיור, מקבלים מדריכה ויוצאים לדרך. אנחנו קיבלנו את רינה. החייכנית בהתחלה. סבלנית בהתחלה. עברה איתנו צמח צמח וסיפרה את סגולותיו המופלאות. אם עשירית מהסיפורים היו נכונים כנראה כולנו היינו רזים, בריאים וחכמים ללא מאמץ. במציאות, מסתבר, ההודים רוצים פשוט להיות עשירים… הסיור מסתיים, איך לא, בחנות. שם, במתקפה מרוכזת מנסים למכור לנו באגרסביות כל בקבוקון שבטעות הסתכלנו לכיוונו. אחרי שאנחנו יוצאים עם קניה קטנה מדי, הם כבר בכלל לא נחמדים וגם לא מחייכים. אנחנו מרגישים כמו ניצולים ממתקפה גרעינית. כמה טוב שיש את הטויוטה שלנו…


עוד כמה פיתולים והנוף משתנה לחלוטין, משכיח במהרה את החווה ותבליניה. מכל עבר מקיפים אותנו מטעי תה ירוקים, ירושה מהאנגלים ששלטו כאן 200 שנים. אני רק רוצה לרדת כבר וללכת לאיבוד בתוכם…מונאר – היל סטיישן בגובה 1600 מטר כבר מקדמת אותנו בחיוך.

למזלנו בית ההארחה שלנו קרוב ונמצא ממש בתוך המטע. מקום קסום עם חלונות שפונים לירוק שבחוץ. אנחנו נחים רק לרגע ומיד יוצאים לטיול שקיעה משפחתי ומצחיק בין עצי התה הגמדיים. בדרך, עוקבים אחרי זוג שיצא לטיול רומנטי ומתיישבים בדיוק מאחוריהם בזמן שהשמש נותנת פינאלה אחרונה ושוקעת אל מאחורי ההר…

אקורד הסיום ליום הזה, בדמות ארוחת ערב משפחתית לכל דרי הגסט האוס – ארוחת שף שעולה על כל דמיון הודי – לקבוצה בינלאומית המורכבת ממשפחת ישראלית שכזו (אנחנו…), זוג סקוטים, זוג אנגלים ושתי חברות אמריקאית וצרפתית…

אחרי שכל הענקים ממצים את העניין בשיחה סביב השולחן ושלגיה נשארת שם לבדה, המסיבה ממשיכה אל תוך הלילה בחדר של הבנים.

הודו לשם כי טוב!