אז בעצם הכל התחיל מהטיול שלא יצא. כי אני, אתם מבינים, תיכננתי לבלות את הקיץ שלי על פסגות ההימליה ההודית. מתוך ערפילי הלחות של הקיץ הישראלי ראיתי את עצמי קרוב לפסגות המושלגות והגבוהות… מסע נשי רוחני… קרוב לאלוהימה.
ואז היא החליטה שלא מתאים לה. בשיח ביני לאלוהימה אני מאד החלטית. והיא גם. הבעיה שבנקודות המחלוקת – היא קצת יותר חזקה ממני. אז כלום לא עזר וכמו שקורה הרבה פעמים – תכניות ומעשים לחוד. העניין איתי שאני כבר מסתכלת מראש שנה קדימה ורואה איך בקיץ הבא אני אצטרך לחזור לשולחן הדיונים עם אלוהימה ושוב להכנס לשכנוע המייגע הזה – יש הודו אין הודו…
ולא בא לי! לא בא לי הדיון ולא בא לי שהיא תחליט עלי… אז החלטתי לשנות כיוון – משנה מקום משנה מזל לא? וכך מצאתי את עצמי מחפשת לאן כדאי לנסוע בקיץ הבא, בעוד שנה. סרקתי מפות, אתרים, גלובוסים וגוגל. עד שחזרתי לעשות את הדבר היחיד שעדיין לא עשיתי והוא – להקשיב ללב. שם התשובה.
ואכן בדיוק כך היה. אינסטינקט חייתי שנחת עלי כמכת ברק רמז על מקום עתיר מים וירוק, מקום עם מיתולוגיה ואלות רבות כוח (כמו שאני אוהבת), מקום עם חיבור לאנרגיות של מעלה. מקום שאלוהימה בעצמה תרצה להצטרף אלי לטיול.
וכך הלב דפק איר-לנד איר-לנד והידיים כבר תקתקו על המקלדת לסקר מטיילות קצר שהוכיח שאכן זה היעד לכיבוש.
וכך, בלי היסוס ובספונטניות של טיילנים מכורים, חצי משפחת ששון נרתמה למשימה – לשלוח אותי לטיול הכנה.
הילד של אמא, כמעט בן 15, הסכים לוותר על הכבוד ועל החוסר של אחיו הבוגרים (שפזורים כרגע בכל מקום ואתר – רק לא בבית) ולהצטרף לאמא ואבא בטיול אל ארץ הבירה והפאבים. וגם הגדול, בן ה 52, הסכים להקריב את עצמו וכמה ימי עבודה לטובת המשימה הלא-בלתי-נעימה הזו.
הידיים תקתקו עוד קצת, קנו כרטיסי טיסה, וסידרו לינות ומסלול. העיניים המשיכו לבלוע את הצוקים הירוקים שבתמונות והראש כבר מזמן המריא לשם.
אז זהו. שמחר גם הרגליים והגוף כולו מצטרפים לחגיגה – חצי ששון ממריאים לאירלנד. ומה שם יקרה? סבלנות היא מצרך יקר. נחכה ונראה…
אהו!
