החלק העסקי של הנסיעה כבר כמעט בסיומו ואני כבר רואה בעיניים חופשששש. נכון, אז היתה לי תקווה שאגיע-אחתום-אסע וכך זה אמור להיות, וזה עדיין לא קרה. מישהי שם למעלה החליטה שעלי להמשיך וללמוד לשחרר את השליטה על אירועים בחיי, להכיל ולתפקד בתוך ים של אי וודאות, להרחיב את גבולות האמונה בטוב ולהרחיק ציפיות, כי בכל רגע הגלגל מתגלגל והכל מתהפך והכל לטובה…
העסקה לרכישת הבית שלא מצליחה להיסגר, היא לא הדבר היחיד שמעמיד את האמונה שלי במבחן. לפני שאני מצליחה לעזוב את אלבמה, נראה כאילו כל מה שיכול להשתבש – משתבש וכאילו מטרת כל הנסיעה הזו היא לבדוק איך אני מתפקדת במצבי לחץ – בלי לחץ. כך נראה אחר הצהריים האחרון שלי, כשאני מנסה לסיים באופטימיות את הביקור בטוסקלוסה, ואין לי ברירה אלא לנשום עמוק פעם ועוד פעם, להזכיר לעצמי שכל מה שקורה לי היום מדוייק לחלוטין ולטובתי העליונה והגבוהה ביותר. גם כשנדמה לי לרגע שהכל בשליטה, מיד העניינים מתהפכים שוב… גלגל מתגלגל – פעם למעלה פעם למטה:
- בעוד אני נוהגת לכיוון שדה התעופה בבירמינגהם, מרוצה מעצמי, מהיכולת שלי לנהוג בארץ זה, ומתחממת במחשבה על החופשה הקרבה, הטלפון שלי מצפצף במייל מג’רמי המוכר. אני בנהיגה, לא יכולה לקרוא אז מתקשרת לפרטנרית בארץ ומבקשת ממנה להקריא לי מה קורה. הבחור סופסוף החליט להגיב ולתקשר איתנו. מתברר שעכשיו הוא מסכים להמשיך בעסקת המכירה (בוקר טוב אליהו…) אבל מבקש תוספת די רצינית למחיר. רק לרגע הנשימה נעתקת לנו ואז אני מנתקת את השיחה ומתקשרת לפיט הנאמן, שמנסה בכל כוחו להבין מה קורה ולהרגיע אותי.
- בעוד השיחה עם פיט נמשכת ללא פתרון נראה לעין, אני רואה את השלט לתחנת הדלק. אני צריכה להחזיר את הרכב עם מיכל מלא. רק המחשבה על למלא דלק ברכב באמריקה (את זה עוד לא עשיתי) מלחיצה אותי מצד אחר. מנתקת וגולשת די בקלילות לפניה ימינה ולתחנת הדלק, אלא שהראש גועש וסוער והעיניים לא רואות עמוד קטן לבן שנדחף בחוצפתו לעמוד בדרכי למשאבת הדלק. קחחחחחחח ואני יודעת שהאוטו השחור החדש דנדש כבר לא חדש… עכשיו יש לו כתם לבן על הטמבון. הכי מרגיז שאני 5 דקות לפני החזרתו!!
- מרגיעה את עצמי. מה כבר יכול להיות? מקסימום… נושמת עמוק, ממלאה דלק ונכנסת לשדה התעופה, שם בחור חביב סורק את היונדאי השחורה, מפנה את תשומת ליבי לשריטה (כאילו אפשר לא לראות אותה?!) ואחרי שממלא לי דו”ח, הוא בודק ואומר לי שאני מבוטחת וכל העניין יסודר על חשבון חברת ההשכרה. יופי! אני מזכירה לעצמי להמשיך לנשום
- רגועה יותר אני פוסעת לתוך הטרמינל, גוררת אחרי את המזוודה הנאמנה, מפקידה אותה בידיהם של פקידי התעופה ומחכה בכליון עיניים למנוחה+קפה+שיחה עם פיט ועם ישראל. בעוד שעה וחצי אעלה על המטוס של דלתה לאטלנטה ומשם בטיסת המשך קצרה לצפון קרוליינה לביקור משפחתי שאני מתכננת בראש כבר שנתיים… הלילה אני ישנה בבית על האגם!
- האמנם??? אלוהימה לא חשבה ככה
- הקפה נרכש ואני מתיישבת בנחת בכורסה נוחה לשיחה עם פיט ועם השותפה מישראל, מנסה למצוא פתרון להעלאה במחיר ומחליטים להתמקח קצת. השיחה קצת לחוצה והטונים עולים. הסטרס מגלגל המזל המסתובב הזה כבר נותן אותותיו בכולנו. יאללה מתמקחים, אולי אלת הבתים תחליט סופסוף להרגיע את העניינים.
- עוד לא מספיקה לסיים את המייל שמציע למוכר ומסך הטלפון מהבהב. הטיסה לאטלנטה מתעכבת… נו אלוהימה מה עכשיו? הקונקשן שלי ממש קצר, איך אספיק לטיסה הבאה? בנוסף, אני מגלה במקרה שהגייט לטיסה הוחלף ומתחילה לרוץ עוד 20 גייטים קדימה כדי להבין מה צופן לי הלילה הזה…
- בגייט החדש מוסרים לי ש 40 דקות קונקשן שנשארו לי – מספיקים כדי לעלות לטיסה הבאה. תרגיעי גברת וחכי בסבלנות… בסדר. נרגעת
- רבע שעה שוב המסך זוהר ויש עוד עיכוב בטיסה. הפעם האיש בגייט כבר לא כל כך אופטימי. ליתר בטחון הוא מזמין לי טיסה למחר בבוקר ומעדכן אותי שבמקרה כזה אקבל מלון ללילה באטלנטה. טוב…
- אני כבר עייפה לגמרי. השעה כבר מאוחרת. הטיסה ממריאה, נוחתת, 24 דקות להמראה הבאה… אני פותחת בריצה מטורפת. עוקפת נוסעים אחרים. נוסעת ברכבת המקשרת לשער הטיסה הבאה. רצה שוב. מזהה את השער. 11 דקות נותרו… הספקתי??
- לא. השער סגור. אין מה לעשות. פונה לדלפק העזרה, מקבלת שובר למלון ותיק קטן עם מברשת שיניים, מסרק ודיאודורנט. את המזוודה אקבל מחר כשאגיע… ושוב מסע רגלי + רכבת בתוך השדה הענק של אטלנטה. הנה האוטובוסים למלונות. שלי מגיע אחרון… עוד תור אחרון בדלפק הקבלה של הולידיי אין בשדה. חצות. אני קורסת למיטה. איזה לילה…
- בוקר מוקדם, לא רוצה להסתכן. עולה על השאטל המוקדם לשדה ושוב יש לי זמן לארוחה קלה וקפה בזמן שהמייל מהבהב לו סירוב מג’רמי המוכר. תודה רבה על ההצעה אבל אני רוצה הכל. לא מספיק לי… ושוב, שיחות קדחתניות עם הארץ. אנחנו מתלבטות אם להציב אולטימטום, ולא תתבטל העסקה. שיחה עם רואה החשבון היותר מנוסה שלנו, מעלה שאלות חשובות – האם כשעושים עסקים יש מקום לכבוד? לכעס? לרגש בכלל? הוא מזכיר לי שמה שחשוב זה האם עדיין אפשר להרוויח כאן. כבר הושקעה כאן עבודה, נסיעה וכסף. האם באמת שווה להפיל הכל בשביל “שלא ייסחטו אותנו”? הרי העסקה עם המוכר הזה היא חד פעמית. נלמד את השיעור (השיעורים הרבים) ובפעם הבאה… נתפקד טוב יותר. נרוויח יותר. אנחנו מחליטות להענות למוכר. לשחרר לחלוטין. מזל טוב! כולם מסכימים על הכל. עוד קצת ניירת וסגרנו!
- האמנם???
- רגע. השיעור שלי עדיין לא הסתיים. אלוהימה קשוחה איתי הפעם…
- הטיסה נוחתת. צפון קרוליינה. אתמול ירד פה שלג והנוף באמת קסום מטורף. חיבוק של הקלה לסוזי שמחכה לי כבר בשדה. אני חושבת שהחופשה שלי מתחילה עכשיו…
- האמנם??
- כשמגיעות לטירת הקסם של סוזי ואדי על שפת האגם, נשימתי נעתקת. לכמה דקות או שעות (מי יודע?? בטח שלא אני כי מחול השעות האחרונות כבר נתן בי אותותיו) ואז הגלגל חוזר להתגלגל בעוצמה מתגברת: החוזה לא מתאים, צריך לחדש! מתקשרת, מקבלת חוזה חדש, מדפיסה, חותמת, שולחת. מתבוננת על האגם ומתכוונת להרים רגליים…
- פיט צריך ייפוי כוח! מקבלת טופס מדפיסה חותמת שולחת. נושמת..
- רגע, הייפוי כוח לא מספיק. חברת ההלוואות צריכה חתימה אישית שלנו על טופס ההלוואה! מתקשרת לרואה החשבון – HELP!! בזמן שהוא מנסה להרגיע אותי…
- טלפון מעורכת הדין של העסקה קוטע את הדיון הקודם והופך אותו בשניה ללא רלוונטי. כי שטר המכר שהמוכר הביא לא תקין. משהו בעניין צווי ירושה ואישורים. כך אי אפשר למכור את הבית… כמובן שאפשר למצוא פתרון אך כבר יום שישי בשעה 5 וכולם אוטוטו יוצאים לויקאנד…
- בשניה אני מרגישה איך כל המתח יורד. אין עוד מה להדפיס. אין על מה לחתום. אין צורך בשיחות טלפון טרנס אטלנטיות. זהו. זה השיעור החותם את בית הספר של אלוהימה. עכשיו הדבר כבר לא בידי לחלוטין. מה שיהיה יהיה ובכל מקרה זה יהיה אחרי הויקאנד…
- סוזי מדווחת לי שהצבע חזר לי לפנים. זהו. ברוכה הבאה לצפון קרוליינה. הטירה על האגם מחכה לי לסופשבוע של קסם מנוחה חברות ושיחות נפש אל תוך הלילה. אלוהימה, אני מודה לך בכל ליבי על השיעור. התנינה יוצאת להפסקה. לילה טוב וסופשבוע קסום!
