לכל יום בטיול יש צורה, צבע וניחוח משלו. היום יש ריח של הפתעות לא ידועות בתוך הידוע והמוכר. איך זה יכול להיות? מזכירה שאנחנו בהודו. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ופה הכל אפשרי. אז גם אם הייתי פה כבר פעמיים. גם אם כאילו אני יודעת מה עומד לקרות, מה שיפה כאן הוא שקורים דברים אחרים לגמרי והיום לובש לאט את התחפושת המפתיעה ביותר שלו. ולא. שום דבר גדול לא קרה. רק המון דברים קטנים.
נתחיל בכך, שעל הבוקר תפסתי מצברוח ייעודי והחלטתי לסגור את מה שנשאר פתוח. מלווה בהרבה מוטיבציה יצאתי לברר ולחפש לנו שיעור בישול משפחתי בהודו. כל הענקים במשפחה מחזיקים מעצמם כאלה שיודעים לבשל ורצו ללמוד איך עושים את זה. שלגיה אמרה לעצמה שאולי ככה הם יבשלו בשבילה… ויצאתי לחפש לנו מורה לבישול. בעל הבית שלח אותי ואת הבכור לטיול בוקר מקסים בביתה של מאריה, מורה מוסמכת לבישול ברחוב סמוך. דפקנו בשער הבית ואיש נופף לנו בידו לעלות למעלה. אז חלצנו נעלינו ועלינו. איש נכבד פנים קיבל אותנו והושיב אותנו מיד על הספה בבית פורטוגזי רחב ידיים ומסוייד להפליא. עוד לא הספקנו להתיישב ומיד למדנו את כל קורות חייו של האיש הנעים שלפנינו. לבוש חולצת כפתורים מוכנסת במכנסיים עם חגורה ויחף, הוא הסביר שחזר לא מזמן ממיסת הבוקר בכנסיה, הציג עצמו כמורה לאנגלית וסיפר על חיים מעניינים כפקיד רישום ומכס בעומאן ועוד סיפורים רבים. היינו בטוחים שטעינו בבית למרות השלט הברור ושהאיש פשוט חיכה למישהו שידבר איתו. עד שהגיעה המורה לבישול והתברר שאין לה זמן בשבילנו…
הרווחנו ביושר את החוויה הראשונה של היום וחזרנו לאסוף את שאר המשפחה ולהזמין שיעור בישול במקום אחר.
מתברר שלינדה היתה פנויה… ועל שיעור הבישול אחרי הצהריים אספר בהמשך.
אחרי הסידורים היה נחמד לצאת לדרך לכיוון בית הכנסת העתיק של קוצ’י ברובע מנטצ’רי, מה שנקרא Jew Town. ואת בית הכנסת מכנים לפעמים Jew Church…
שני נהגי ריקשות חייכנים הסכימו לקחת אותנו לשם במחיר מופחת תמורת עצירה בחנות, גם אם לא נקנה דבר. כמובן שכמעט קנינו.
בדרך נתקלנו בפסטיבל מקומי לכבוד פרנסיסקוס הקדוש בכנסיה עם מתופפים שהגיעו הישר מטקס במקדש ההינדי הסמוך. רועש ושמח. ומפתיע.
הליכה קצרה ברובע היהודי הובילה אל בית הכנסת של קוצ’ין בן 500 שנה. באופן לא מפתיע, בהודו, יש לחלוץ נעליים בכניסה לבית הכנסת… מפגש מפתיע עם חברים הודים ותיקים בבית הכנסת והקטן ביותר שסחב על גבו טלית ותפילין מחליט להניח תפילין בבית הכנסת העתיק, מה שריגש את כל המבקרים הרגעיים.
אחרי סיבוב משמח בשלל חנויות צבעוניות ומסחררות ממשיכים הלאה…
לארוחת צהריים. היום החלטתי להפתיע במסעדה מקומית.
קרישנה קפה באמצע פאלאס רואד. מסעדה קטנה מקומית וצמחונית באמצע רחוב הודי-לא תיירותי טיפוסי. יש חדר פנימי עם מזגן שעליו משלמים יותר. לאלה שיושבים כמונו מחוץ לחדר הזה, יש מאווררי ענק שאיכשהו מערבלים את האוויר המלא ריחות של תבלינים וטיגון.
התפריט – טאלי (מגש עם אורז ורטבים שונים), מאסלה דוסה (כבר תיארתי אותה) ואוטפאם עם בצל (לא מגלה מה זה… סוג של לביבה שטוחה ענקית מקמח אורז עם בצל למעלה… טעיםםםם בטירוף). אחרי כמה דקות כבר אין מקום בשולחן והמלצרים שמחים ומסתובבים סביבנו ממלאים עוד ועוד אורז ורטבים שונים.
אחרי חצי שעה הכל נגמר. סהכ 480 רופי שהם פחות מ 30 שח לכולנו…
בדרך חזרה לגסט האוס כדי לנוח לפני השיעור אצל לינדה, שוב תופים ורעש מהרחוב הסמוך. אנחנו פונים ימינה ומגלים את עצמנו בלב תהלוכת חתונה צוהלת. החתן והכלה קצת מבוגרים ונבוכים ולבושים בשלל מחלצות, צועדים מתחת למטריה צבעונית ומסביבם מרקדים ומתופפים…
נפרדים מהרוקדים ופתאום אנחנו ממש מול מגרש שבו מתנהל משחק קריקט עממי. הפועל פורט קוצ’ין מול מכבי מנטצ’רי. מספרים ורודים מול צהובים. מתח רב וצהלות שמחה. אנחנו שם צופים מעודדים מוחאים כפיים. הופכים כמעט לחלק מהנוף…
אחרי הרפתקאות מרובות עושים הפסקת רענון בבית. איזה כיף שאפשר! שוטפים את הזיעה של 876 אחוזי לחות, נחים קצת ושוב יוצאים לדרך, אל שיעור הבישול של לינדה. את לינדה הכרתי אותה בטיול קודם: הודית קטנה וזריזה שידה בכל ויד כל בה, מנהלת גסט האוס, מארגנת סיורים וטיולים, כביסות והסעות וגם… מורה לבישול. סיפור עצוב יש בבית על הבן הבכור שנהרג בתאונה ולמרות ידיה הזריזות ופיה שלא פסק לרגע מלדבר, יש חוט של עצב שניכר בבית וביושביו. החל מפינת הזיכרון בחדר ועד לעיניים העצובות של הבעל שעוזר לאישתו במסירות בשיעור הבישול.
והיא יודעת לבשל! בתוך שעה, מצויידת בכירת גז בעלת שתי להבות ובלון גז גדול ואדום, קיצצה, ערבבה, טיגנה, בישלה, לשה, הקפיצה, סיפרה והכינה מול עינינו המשתאות ארוחת פאר בעלת 6 מנות – כל אחת שונה וייחודית ומחולקת למספר שלבים. בין לבין הקפידה עלי שארשום הכל כמו שצריך…
בסוף ערכה לנו את השולחן והגישה לנו מכל טוב מעשי ידיה המתובלים בנדיבות. היא כמובן לא הכירה את הענקים שלי… אם בנתה על שהאוכל יספיק גם למשפחה, אז טעתה…
כשנפרדנו מלינדה בהבטחה להיפגש שוב וברכות על ראשנו, יצאנו למסע אחרון אל הנמל של קוצ’י. שם, במסעדה מאולתרת בשוק הדגים מול רשתות הדייגים המפורסמות, ישבנו לצ’אי אחרון ומיץ אננס סחוט טבעי ומשחק משפחתי של “חי צומח דומם”.
אכן יש קסם בהתמסרות המשפחתית הזו למסלול הקבוע-הלא קבוע ולא ידוע. הודו הפתיעה היום בגדול.
כשאני יוצאת למסע נשי רוחני תמיד יש לי יותר תוכניות ממה שמספיקים. הקצב איטי ורגוע עם עצירות להרהורים ומדיטציות… סיור של שעה הופך לחצי יום והעיקר שבסוף היום כולן מרוצות. במסע גולנצ’יקים גברי זה בדיוק ההיפך. הגברים האלו שועטים קדימה וממצים כל חוויה בשניות ומיד הולכים לבדוק מה עוד אפשר לעשות…
הבחור מיד מבין עם מי יש לו עסק. בתנועות ידיים הוא רומז לנו להצטופף ועולה על הג’יפ. מכוון את אלי בסמטאות עד שנוחתים “בול” על מסעדה ענקית של “גריל חרשו”. מאד חרשו ומאד טעים. הבחור הזה לא במהרה יישכח מחוויות הטיול. לעת עתה הוא נפרד מאתנו לשלום ואנחנו ממהרים להזמין שלל בשרים ולהרגיע את קיבתנו.
