חצי ששון באי הירוק – חלק 4 – הטבעת של קרי

שני ענקים מרעישים בחדר אחד עם שלגיה זה כנראה קשה מדי… למרות המיטה המאד נוחה, היא לא ישנה כל הלילה ועכשיו מצפה לה יום ארוך של הרפתקה שבסופה אולי תקבל סופסוף את הטבעת מהנסיך. לסיבוב היום קוראים – הטבעת של קרי – שם יצירתי המתאר כביש ארוך (כ 180 ק”מ) ועגול מסביב לחצי האי הירוק-ירוק הזה.

קמנו באיחור. רק ב 9 וחצי ירדנו למטבח של מארי עם ציפיות גבוהות. מצאנו קורנפלקס וחלב, לחם בטוסטר עם חמאה רכה, ריבה וקצת לחם אירי שנקנה לפני כמה ימים.. אז היו ציפיות. פעם למעלה פעם למטה.. הגעגועים למטבח החם והפעיל של פגי וג’ון היו מוחשיים הבוקר אך כאמור, כגודל הציפיה כך האכזבה… מארי וסטפן לעומת זאת, לא איכזבו. נראה כאילו כל חייהם הצטמצמו לנקודה זו של הביקור שלנו. ישבנו לשיחה ערנית על הבוקר, שמענו על החיים, על פוליטיקה ועל הטיול שלנו. הכל בעשרים דקות לחוצות של לפני היציאה.

תחנה ראשונה במפלי טורצ’. ואווו כמה מים זורמים פה! אלוהימה ראתה את רמת ההתלהבות שלנו והוסיפה עוד שפע של מים מים משמים. גשם זלעפות כזה שמרטיב לך את כל הגוף. אני עם מעיל ומטריה המאסטר עם מעיל רוח והילד של אמא עם סווטשירט קפושון… כי גברים לא מתעניינים בקור וגשם. קטן עליהם…

אחרי המפל שורה של מדרגות מובילה למעלה ההר. אנחנו מתחילים לטפס בגשם השוטף. לאן? אלוהימה יודעת. אחרי כמה דקות שהשכל חוזר אלינו, עוצרים לשאול מישהו לאן זה? ואז מבינים שהמדרגות האלה הן רק תחילתו של “המעלה הקרדיולוגי” – תלול כל כך עד שלא מומלץ לבעלי לב חלש… תודה רבה. ירדנו.

הגשם נחלש כרגע וממשיכים לנקודת “תצפית הנשים” – ladies view. לפני אי אלו מאות שנים הגיעו לכאן בנות הלוויה של מלכת אנגליה ומאד נהנו… יופי 🙂 אכן תצפית משובחת. הכי שווה היה השוקו-חם בבית קפה ממול שצופה גם על הנוף הירוק והביצתי.

משם ממשיכים במסלול. אני קצת בלחץ שהיום לא יספיק לנו ולכן כשהמסטר האלוף (בסוף היום הוכיח את אליפותו סופית! עוד תראו…) עוצר לסיבוב בעיירה קסומה בשם קנמארה, שלגיה אומרת יאללה בוא נמשיך. יש עוד המון עיירות בדרך… טעות! יש עוד המון עיירות. לא כאלו. מזל שחוזרת לכאן בעוד שנה…

הגשם פסק ואנחנו בבלק ווטר ברידג’. מקום ציורי לגמרי על הדרך הראשית. צבע המים? תנחשו לבד. הילד הקטן של אמא כבר התעייף ולא יורד מהאוטו. זבש”ו.

התחנה הבאה – סנים. עוד עיירה ציורית. הגשם חזר לשטוף. בכלל גילינו היום שאלוהימה מזדהה עם טראומת הבצורת שלנו כישראלים ממדינת מדבר, ולכן כל עצירה ממטירה עלינו מבול. לפחות בהתחלה.

הבטן מתחילה לקרקר והענקים כבר עצבנים. אז אין ברירה אלא להידחף למסעדה ידידותית ולהתכבד במטעמיה. הפעם הענקים בעניין פיצה ושלגיה הצנועה מזמינה דג מקומי במחבת, מה שמתגלה כמציאה ממש לא טובה. לא נורא תמיד יש גם ארוחת ערב…

הגשם לא פוסק אבל ממשיכים הלאה. מנסים למצוא נקודות עצירה בתוך ים הערפל שסובב אותנו. הנקודה הידידותית היחידה היא בחוף סלעי ופראי שמתאים לצילום תמונות הורסות!

עברנו מחצית מהטבעת והענק המאסטר האוחז בהגה כבר עייף. בהחלטה זריזה מחליטים לעצור להתרעננות בעיירה קהרסיווין, בירת המחוז. אחרי התחלה רטובה שהובילה אותנו, איך לא, ישירות לפאב הומה ולתחילת הופעה מוסיקלית של אחר הצהריים. קפה שוקו וגם אייריש קופי. אכן התרעננות לעניין. כשאדי האייריש קופי (ממש חזק! בכלל כל אלכוהול בתחפושת פה ממש חזק) עלו לראש של שלגיה, והנגנים האירים אמרו את דברם, יצאנו לשיטוט קצר בין השלוליות. הגשם פסק לגמרי והפאבים חייכו אלינו מכל צד של הרחוב. אני יודעת שעוד אשוב לכאן.

התחנה הבאה גלנבלי. הספר של שלגיה, שמלא תמונות יפות והמון מילים אבל בעצם לא כתוב בו כלום, המליץ על חוויה במוזיאון כפר בקתות הבוץ כדי לראות את החיים של פעם. נו טוב. הרגשנו כמו בחצר תל חי פחות או יותר. מה שהציל קצת את החוויה היה, איך לא, הפאב המקומי בו ניגנו כעת 3 עלמות חמד, ישבו לשתות שני אופנוענים אנגלים סחופי רוחות ואינספור מגנטים עם תפיסת העולם האירית פיארו אותו.

ולתחנה האחרונה להיום – מעבר דאנלו – dunlou gap בלב פארק האגמים של קילרני. השבת אבידה מיום אתמול כאשר ביטלנו תוכניות. נסיעה קצרה הביאה אותנו לבית קפה שהגוגל מאפס קרא לו dublou gap. תחנה אחרונה לאוטובוסים. מכאן שביל צר ומפותל בנוף מדהים מוביל לכיוון הגאפ – מעבר ההרים. היות ואנחנו לא באוטובוס והיות והמאסטר הנהג הוא באמת אחד שיודע, לא עצרנו לרגע והמשכנו לנסוע בשביל המתתפתל בין הצועדים הרבים לכיוון הגאפ שנמצא בעמק השחור. איזה יופי!

שם, במקום הכי גבוה השקפנו הצטלמנו ובעיקר היינו מרוצים על הסיום המושלם לסיבוב היומי.

בחזרה לביתם של מארי וסטפן עלינו בשקט כדי לא להכנס לשיחה ערבית עם המארחים אוהבי השיח שלנו. הבטן מצפצפת אז התקלחנו מהר ותוך דקות יצאנו שוב לדרך, הפעם ברגל, למרכז קילרני.

בארוחת הערב הזמנתי סיידר. תמים. ומלא אלכוהול כמובן! בלב שמח ורגליים מתנודדות יצאנו לקינוח בגלידריית מרפיס המפורסמת שכלל תפריט של גלידת מלח ים וויסקי ובאטרסקוטש.

אהו!!!

חצי ששון לאי הירוק – חלק 3 – ארוכה הדרך לקילרני (אבל שווה…)

בוקר חמים במיטת הפוך הנעימה של גברת פגי בקילקני. קשה לפקוח עין אבל המסטר כבר מזמן שותה קפה במטבח וארוחת הבוקר תוזמנה ל 8.

אני מנסה בחצי עין לכתוב את הבלוג של אתמול אבל מסיבה השמורה עם אלוהי הטכנולוגיה, אחרי 10 דקות הכל נמחק. אז אפשר לקום לחדר האוכל המזמין של ה B&B. הפתעה.  ארוחת בוקר כל כך מושקעת לפתיחת הטיול היא סיכון שהרף יהיה גבוה מדי. הבנים עוד לא מבינים את זה אבל בהמשך הם ילמדו.

פגי וג’ון עמלו וטרחו לחתוך פירות מסוגים שונים אותם הגישו כמנה ראשונה בצד מגוון יוגורטים ודגני בוקר. המנה העיקרית הגיעה עם לחם הסודה האירי המפורסם שנאפה זה עתה בידי ג’ון וחביתה אישית שהוזמנה מראש עם בייקון/ נקניקיות או סלמון. תענוג…

אחרי הארוחה אין ברירה אלא לצאת מהבית הכיפי אל הגשם הקל שבחוץ. מתבקר שיום אתמול שטוף השמש, ממש לא אופייני לקיץ האירי. לנו זה דוקא היה שינוי מרענן…


קילקני, עיירה בת כ 8000 תושבים, חיכתה לנו במלוא הדרה. בטירה המתנשאת מעל אחו עצום (כן! בדיוק כמו האחו של פטר והזאב) וברחובותיה הצבעוניים והפרחוניים. חבל שבאנו לזמן כל כך קצר… הייתי נשארת פה עוד שבוע…

הדרך ממשיכה ומתפתלת. שלושה יושבים באוטו מביטים בפה פעור בירוק שבחוץ. וייז מוביל אותנו בבטחה ליעד הבא – rock of Cashel. גבעה הררית וציורית שנשלטת לחלוטין בידי טירה ענקית. כדי להשלים את השכלתנו יצאנו לסיור מודרך ברחבי הטירה. מדריך אירי נאה ובעל מבטא בלתי מובן בעליל, הסביר בהתלהבות משהו לפני קבוצה של 50 איש לפחות. חלקם המועט ניסו להבין את הדברים שנישאו ברוח, ללא מקרופון. חלקם עשו את עצמם מבינים והשאר, בעלי הפרעת קשב והבנה לאנגלית קלטית, יצאו לצדדים בנסיון לצלם ולברוח. לקח לנו כמה דקות להבין שאין צורך לברוח. אפשר פשוט ללכת משם…

יצאנו לסיבוב בתוך ומחוץ לטירת קשל. מתברר שבתוך הירוק המסנוור שבחוץ שוכן בית קברות ענקי עם חלקות קבר משפחתיות וצלבי ענק. הרב ששון הצעיר של אמא לא התחבר לקטע הנוצרי, אך לצבע הירוק התחבר בהחלט. בלי היסוס שלף מתיקו צעיף מכבי חיפה ירקרק לצילומי פוזה לחבר’ה.

ואחרי שפע הנוף, הבטן כבר רמזה לנו שהגיע הזמן לפאב אירי נוסף, והובילה אותנו במורד הגבעה לעיירה הציורית שלרגליה ולפאב המקומי ששקק אנשים וחוגגים. שולחן נמצא והמנות שהגיעו גם הפעם לא הכזיבו. יודעים לאכול האירים – ממש כאילו הכינו אותם כל החיים לארח את משפחת ששון 🙂

מפה לשם הזמן עובר מהר כשנהנים והשעה כבר 3 אחר הצהריים. העיירה הבאה, קילרני, מחכה לנו לחגיגות סטרדיי נייט במרחק שעתיים וחצי נסיעה.

המסטר הנהג כבר עייף והוא מבקש לבטל תוכניות נוספות ולנסוע ישר הביתה. ביקשת – קיבלת. ככה זה אצלנו. מיד נדחות כל התכניות ויוצאים לדרך הארוכה לקילרני. והיא ארוכה הפעם.

מגיעים לפרבר המטופח של העיר ומחפשים את B&B הבא. מארי וסטפן העלו בנו תקוות כשקראנו את הביקורת עליהם. הבית יפה ומטופח מבחוץ והלב דופק מהתרגשות לקראת המפגש הבא… בפנים מחכה לנו מארי במידת פטיט ושער צהוב. היא לא כל כך יודעת מה לעשות איתנו ומובילה אותנו לחדר קצת קלסטרופובי ועם מקלחת ממול. ממש ממש ממול חדר השינה שלה ושל סטפן שהיגרו מכאן ל 10 שנים ללונדון וכשחזרו קנו את הבית הזה והחליטו להשכיר בו חדר.

הבית מזכיר כל כך בית של סבתא. כולל ריחות הבישולים. אני מורשית להכין קפה אבל לא מוזמנת ליותר מכך.

בערב מתלבשים יפה ונוסעים דקה למרכז קילרני ההומה מאות אנשים לכבוד ליל שבת. הפאבים מפוצצים ועשרות הופעות מוזיקליות. אנחנו כל כך המומים מהמוסיקה האירית האופפת אותנו שלוקח לנו זמן להיזכר ברעב שלנו. אני פותחת את רשימת ההמלצות שהכינותי מראש מבעוד מועד, אבל המסעדות עמוסות לעייפה. וכך אנחנו מסיימים את הערב בפאב-מסעדה של דאני עם הופעה חיה של שלושת המוסקטרים שקמו לתחיה רק לכבוד ההופעה ועומדים לצנוח בכל רגע שוב מפאת גילם המבוגר….

הי הו למי שנשאר עד כה…

חצי ששון באי הירוק – חלק 2 – משמעות הזמן

יום של טיסה הוא יום מתוח בבית ששון. שלגיה, למודת נסיון, יודעת בודאות שאף קסם לא יעצור את הזמן. יש צורך להקדים, לצאת בזמן, לא לאחר את הטיסה.

העזר שכנגד, לעומת זאת, לא ייתן לזמן לנצח. הוא ה מסטר של כל הזמנים. אצלו, המציאות והזמן עומדים בדום מתוח ונמתחים רק מתוך כבוד למסטר.

לכן, למרות הלחץ של שלגיה, חצי ששון יוצאים מהבית 3 שעות לפני ההמראה, באוגוסט – אם כל חדשי הנסיעות! באופן לא מפתיע, המציאות והזמן עושים את כל שביכלתם לרצות את המסטר ולמרות שהשדה עמוס כמו קן נמלים ביום הולדת בגן, דלפקי חברת “תורקיש אייר” הממקומים בקומת הקרקע, מאווררים וריקים. תוך דקות אנו גולשים בצינור המשומן היטב של תהליך הבידוק ועוד יושבים להמתין כשעה ליציאת הטיסה. ככה זה לטייל עם המסטר של הזמנים…

תורקיש אייר ליין. מה לא נאמר עליהם? מקום לרגליים? יש (לפחות בטיסה הראשונה). מסכי בידור אישיים? יש (לפחות בטיסה השניה) אוכל טעים?… ובכן כאן אין תשובה מוחלטת. מה שבטוח שהאוכל אינו תואם לדרישות המורכבות של שלגיה.

גולת הכותרת של הטיסה – קונקשן בשדה התעופה החדש של איסטנבול. גדול מרווח ומנצנץ – הוא מעלה תיקווה גם אצל הענקים וגם אצל שלגיה הרעבה. הענקים חולמים על KFC ושלגיה על יוגורט וקפה. מה שקורה בסוף הוא, שיושבים בשעה 10 בבוקר לאכול שווארמה וצ’יפס בדוכן מפואר…

הטיסה לדבלין צפופה קצת יותר וארוכה פי שתיים. אנחנו צופים בחצי עין בסרטים שמספקת לנו חברת התעופה התורכית ובחצי השני מנמנמים ללא הרף ומדי פעם מתעוררים בבהלה לבדוק אם הגענו. הדינמיקה אמא-אבא-ילד גדול כבר מתחילה להיווצר בבריתות שנוצרות מתחת לפני השטח. במשולש הכוחות תמיד זה 2 מול 1. שלגיה מקווה לכוח נשי מנצח שיעזור לה לצלוח בריתות גבריות סמויות שממשיכות לפנטז על ערימות של בשר בעוד היא חולמת על תמונות רומנטיות של כבשים בשדה ירוק.

בהגעה לדבלין – הפתעה אמיתית. אמנם אירלנד מדינה קטנה של חמישה מליון תושבים בלבד, אבל כניסה כזו נוגדת פנטזיות בצורה מחפירה. הירידה מהמטוס בגרם המדרגות האחורי וכניסה לטרמינל במדרגות מהוהות בין ערימות של מטענים. הליכה בין מסדרונות אפלים מובילה לתור ביקורת דרכונים כמו שהיה אצלנו בשנות ה 50 של המאה הקודמת… הפקיד דווקא חמוד. מתעניין לאן נוסעים ומאחל לנו בהצלחה ובכיף.

ברוכים הבאים לאירלנד!

תהליך קבלת הרכב השכור רצוף שורה של בחורות צעירות ונחמדות שמקשקשות במהירות באנגלית לא מובנת ומגלגלות אותנו בעדינות לסיאט איביזה ידנית נטולת מזגן אבל עם תא מטען גדול. נו טוב… מזל ששלגיה לקחה רק את המזוודה הבינונית עם 5 זוגות נעליים…

יוצאים לדרך, נוהגים בצד שמאל. המסטר כבר מיומן אבל גוגל מאפס לא משתף פעולה והאוויר מתוח עד שנהיגה הופכת לרגועה. אנחנו בדרך לקילקני Kilkeni – אומרים שעיירה קסומה מלאה פאבים ומוסיקה.

בדרך, הכל ירוק ותנועה זורמת. אפילו פקק קטן ולא מובן בדרך לא מצליח להרגיז. יאללה שאנטייייייי.

החלטנו שישנים בלינה ביתית הקרויה פה B&B. מגיעים לבית לבן ופורח, נוקשים על הדלת ונופלים לזרועותיה של האישה המבוגרת שפותחת. Peggie? איזה כיף! גם הבעל John קופץ להגיד שלום. בית ויקטוריאני חמים ופשוט. אנשים טובים. כולנו יחד בחדר קטן אבל חמים… מעניין מה יקרה פה…

רעבים אך מקולחים יצאנו לדרך אל מרכז העיירה לארוחת ערב ראשונה בפאב אירי הקרוי Matt the millers. פנינת חן בלב העיירה, מיד אחרי הגשר הציורי על הנהר.

הפאב מלא באוכלוסיה מגוונת של משפחות, חברים ואפילו חבורת גברברים צחקניים וקולניים. המוסיקה ברקע מרמזת על המשך הערב הנעים הצפוי. Friday night…

לאחר קינוח מקומי יוצאים לרחוב האירי הגדוש בפאבים מלאים חוגגים והופעות חיות של נגנים. תענוג אמיתי!

אבל העייפות גוברת… אחרי יום ארוך והופעה קצרצרה אנחנו צועדים חזרה לביתם של פגי וג’ון ונופלים שדודים.

ומה מזמן המחר?

חצי ששון באי הירוק – חלק 1 – איך הטיול להודו שלח אותנו לאירלנד

אז בעצם הכל התחיל מהטיול שלא יצא. כי אני, אתם מבינים, תיכננתי לבלות את הקיץ שלי על פסגות ההימליה ההודית. מתוך ערפילי הלחות של הקיץ הישראלי ראיתי את עצמי קרוב לפסגות המושלגות והגבוהות… מסע נשי רוחני… קרוב לאלוהימה.

ואז היא החליטה שלא מתאים לה. בשיח ביני לאלוהימה אני מאד החלטית. והיא גם. הבעיה שבנקודות המחלוקת – היא קצת יותר חזקה ממני. אז כלום לא עזר וכמו שקורה הרבה פעמים – תכניות ומעשים לחוד. העניין איתי שאני כבר מסתכלת מראש שנה קדימה ורואה איך בקיץ הבא אני אצטרך לחזור לשולחן הדיונים עם אלוהימה ושוב להכנס לשכנוע המייגע הזה – יש הודו אין הודו…

ולא בא לי! לא בא לי הדיון ולא בא לי שהיא תחליט עלי… אז החלטתי לשנות כיוון – משנה מקום משנה מזל לא? וכך מצאתי את עצמי מחפשת לאן כדאי לנסוע בקיץ הבא, בעוד שנה. סרקתי מפות, אתרים, גלובוסים וגוגל. עד שחזרתי לעשות את הדבר היחיד שעדיין לא עשיתי והוא – להקשיב ללב. שם התשובה.

ואכן בדיוק כך היה. אינסטינקט חייתי שנחת עלי כמכת ברק רמז על מקום עתיר מים וירוק, מקום עם מיתולוגיה ואלות רבות כוח (כמו שאני אוהבת), מקום עם חיבור לאנרגיות של מעלה. מקום שאלוהימה בעצמה תרצה להצטרף אלי לטיול.

וכך הלב דפק איר-לנד איר-לנד והידיים כבר תקתקו על המקלדת לסקר מטיילות קצר שהוכיח שאכן זה היעד לכיבוש.

וכך, בלי היסוס ובספונטניות של טיילנים מכורים, חצי משפחת ששון נרתמה למשימה – לשלוח אותי לטיול הכנה.

הילד של אמא, כמעט בן 15, הסכים לוותר על הכבוד ועל החוסר של אחיו הבוגרים (שפזורים כרגע בכל מקום ואתר – רק לא בבית) ולהצטרף לאמא ואבא בטיול אל ארץ הבירה והפאבים. וגם הגדול, בן ה 52, הסכים להקריב את עצמו וכמה ימי עבודה לטובת המשימה הלא-בלתי-נעימה הזו.

הידיים תקתקו עוד קצת, קנו כרטיסי טיסה, וסידרו לינות ומסלול. העיניים המשיכו לבלוע את הצוקים הירוקים שבתמונות והראש כבר מזמן המריא לשם.

אז זהו. שמחר גם הרגליים והגוף כולו מצטרפים לחגיגה – חצי ששון ממריאים לאירלנד. ומה שם יקרה? סבלנות היא מצרך יקר. נחכה ונראה…

אהו!

ששון בהודו – חלק 11 – גואה – אלף לילה ולילה וסיכום

אני מודה שכשחשבתי על “גואה” בהקשר של החופשה המשפחתית, לא ידעתי למה לצפות. המילים שריחפו שם היו יותר מתחומי מסיבות, ירח מלא, צעירים עם רסטות ועוד דברים שעכשיו, בסוף החופשה, נראה לי שאין צורך להזכיר אותם כאן. מן הסתם גם הם נמצאים כאן אבל, כמו בכל מקום במיקרוקוסמוס ההודי המטורף, זה לא רק זה. מקסימום גם. גם וגם היא המילה המתאימה יותר. תלוי מאיזה צד באת ולאן אתה הולך.

נחתנו בחוף פטנם שבמדינת גואה לפני כמה ימים (מי יכול לספור?). אחרי צעדה קצרה עם התיקים והמזוודה בחול הגענו, דרך שמשיות וכסאות צבעוניים ל Sea Land. הביתה.

תוך מספר דקות מהרגע שזרקנו את חפצינו בחדרים הכי מפנקים במקום (כי מגיע לנו…) והתיישבנו באחד השולחנות הפונים לים, התחיל פה המופע היומי הקבוע של שקיעת החמה. זוגות זוגות ומשפחות משפחות וילדים שמתרוצצים על קו החוף, הם ישבו או עמדו כדי לצפות בה והצוות החביב התרוצץ בין השולחנות כדי לחלק נרות לתאורה. שבו, תרגישו חופשי. תהנו מהים, מהשמש, מהשקיעה. תרצו תזמינו לכם איזה דג או דאל ואם לא תרצו – גם טוב. תחושה של הכל כלול כשבעצם הכל לא כלול.

כמה דקות אחרי שהתיישבנו כבר התוודענו למלכה הבלתי מעורערת של החוף – גבריאלה. גרמניה החיה באנגליה ובאה לכאן, כבר 7 שנים, בכל עונה לחצי שנה. זו היתה רק פתיחה למסע מופלא ומקוצר בחייה של האישה הכי ציורית שיכולנו לפגוש – בת 73 נוצריה אדוקה עם לב רחב, שמכירה את כל החוף, עושה כל בוקר יוגה בג’ונגל והולכת בכל יום ראשון לכנסיה בכפר. לידה פגשנו את נורה וריצ’רד – היא אנגליה, גם היא בשנות ה 70 (לאחר מכן הגדירה את עצמה באזני כאקס היפית) שמגיעה גם לחוף פטנם בכל שנה. בערבים יוצאת לבלות בין הבארים השונים – לפעמים זה לרקוד ולפעמים סתם להקשיב למוסיקה החיה המנוגנת פה. הוא אנגלי בן גילה של נורה והחבר הכי טוב שלה כבר 40 שנה לפחות שהגיע לכאן לחודש של הנאה וקצת כתיבה/ עבודה. בימים הבאים ראיתי אותו משוטט בחופים ומידי פעם מתיישב לכמה שעות במסעדה מול הים עם הלפטופ הקטן שלו וכותב את אשר על ליבו…

חוף פטנם, חוף קטן יחסית שגובל בחוף פאלולם  הגדול והרועש. כאן נמצאות משפחות לא מעטות עם ילדיהן הקטנים. ישראלים אנגליים גרמנים הולנדים. גם הודים. ממלאים את החלק הצפוני של החוף בצהלות שימחה וחופש שיש רק לילדים שאין להם מושג על עמים צבעים וגבולות.

מגבריאלה, היודעת כל, למדתי שיש כאן גם גן ילדים שמנוהל על ידי גרמניה. כל הילדים ששוהים בגואה תקופה ארוכה, בלי קשר למוצאם, מבלים כל בוקר בשמחה בגן הבינלאומי ואחר הצהריים – בחוף עם המשפחה. החיים טובים…

בוקר אחד היכרתי את חבורת הנשים הגרמניות שגרות כאן בעונה עם ילדיהן הקטנים: קארול שהיא תאומה שמגשימה את רצונותיה ומספרת בחמלה על אחותה התאומה (שאינה כאן כמובן) שעסוקה בריצוי אחרים וחיה חיים אומללים. לקארול יש ילד בן 3, בלונדיני מלא חיים, בשם… יונתן. היא מגדלת אותו לבדה לאחר שגילתה שהיא בהריון אחרי פרידה מאביו. חלמה בלילה את שמו ואין לה מושג למה… גם היא מגיעה לכאן כבר שבע שנים בכל עונה וכל הקבועים עוקבים בעניין ואהבה אחרי ההריון הלידה וגדילתו של יונתן.

מירי מגרמניה גם היא מגיעה כל שנה עם שני בניה הקטנים ומתפרנסת מלימוד כיתת פילאטיס במעלה החוף.

אני מוקסמת מהסיפורים האלו. בכל יום אני פוגשת עוד נשים והסיפור הגדול הולך ומתגלה. וזה כל מה שבא לי לעשות. לכתוב אותו. ואני יודעת שזה עוד יקרה…

מסתכלת על הענקים שלי באהבה. הם ממש מבוגרים. הם לא ילדי ים שגדלו בגואה על החוף. ובכל זאת הם מלאי סקרנות לכל מה שקורה סביבם, גם כאן בחוף. אנחנו יושבים שעות בשלל שולחנות, מיטות שיזוף ומסעדות ומפענחים את מה שקורה כאן, בגואה, ובהודו בכלל.

בחלק המרכזי והדרומי של חוף פטנם, שורה של מסעדות שכל אחת מהן מכילה גם בונגלוס וחדרי אירוח ברמות שונות. לכולן יש שולחנות על החוף ומיטות שיזוף מכוסות במגבות חוף צבעוניות. תשכב איפה שתרצה. יקבלו אותך באהבה ויסדרו לך את השמשיה שיהיה לך צל. הכל באהבת חינם, אם כי כשתרצה להזמין אצלם שתיה או אוכל יביאו לך גם בשמחה. וגם אם לא תזמין, עדיין הכל טוב.

ערב ערב לקראת שקיעה עורמים את המיטות בערימות, מסדרים את השולחנות בשורות אל מול הים והם מתמלאים לאט לאט בשוכני החדרים. פנסיונרים אנגלים צמאי שמש או זוגות משוועים לרומנטיקה או משפחות עם ילדים שכבר התעייפו. כשהשמש שוקעת,  מפזרים בשקדנות 2 נרות עטופים בכיסוי זכוכית בכל שולחן ופותחים את ארגזי הדגים שהגיעו ישר מהים וערב חדש מתחיל – מואר בנרות ומלווה באוכל טוב.

הענקים שלי מרגישים קצת מוזר כאן. בשלב הזה של “הטיול” כבר אין באמת טיול. אין סדר יום ואין חובות. רק חופש. חופשה. ותארו לעצמכם שזה לא פשוט פתאום. גם הגעגועים עושים את שלהם ואני מרגישה איך בתוך כל הטוב הזה, הם רוצים בעצם לחזור הביתה.

וכך את הימים האחרונים אנחנו ממלאים במשיכת חבל דמיונית – אני מושכת עוד קצת לכיוון החופשה והחופש והם מושכים כבר חזרה לכיוון הבית.

הענק הכי גדול כבר מרבה לשבת עם המחשב שלו בענייני עבודה ומבטו טרוד.

הבכור – מחפש עניינים ומצהיר על שיעמום.

ילד דבש מתגעגע לקומונה ולשנת שירות.

הכי קטן התינוק של אמא – הכי מבסוט כי יש פה וייפיי טוב ולא צריך להתאמץ, אבל גם הוא כבר רוצה הביתה…

ובכל מקרה, הכל אפשרי ומצד שני אין דבר היכול לעצור את הזמן. הטיול הזה תוכנן במשך זמן רב – אבל את מה שקרה בו אי אפשר היה לתכנן. פתאום הוא הגיע וככה הוא זרם והיה טוב וטוב שעוד מעט חוזרים. כי החיים ממשיכים וההרפתקה הבאה כבר מעבר לפינה…

ששון בהודו – חלק 10 – מחוץ לויטרינת הזכוכית

כשמטיילים במשפחה יש ציפיה להיות יחד, להרגיש ביחד, לחוות ביחד . במציאות, לא כולנו אותו דבר. לא כולם רואים עין בעין את הדברים. לכל אחד הרצון שלו, הצרכים שלו והפרשנות שלו את המציאות. לפעמים זה לא פשוט כשיש התנגשות בין הרצונות, ולפעמים אפשר פשוט לצחוק על הפערים ולעבור את המיני-משברים האלה בהומור.

לענק הכי גדול יש רצון להרגיש עצמאי. הוא גדול ויודע הכל ולא יכול רוצה שמישהו אחר יוביל אותו, ידריך אותו ובכלל… הוא מוכן ללכת ברגל, לטעות, ללכת לאיבוד, לישון עם נמלים והעיקר שהוא ירגיש בזרימה חופשית ועצמאית עם הטיול. שלגיה גם רוצה לזרום אבל שיהיה בתנאים טובים וסבירים ואם אפשר שלא ממש נתאמץ. שהאוטו יהיה ממוזג ושהנהג ידע לאן הוא נוסע (היא תגיד לו לאן לנסוע ותתווכח איתו שהיא צודקת ויודעת יותר אפילו שהוא נולד כאן…) ובכלל, שלגיה אוהבת לארגן את הדברים מראש ובנחת והענק הגדול אוהבת להרגיש ספונטני. כשהוא מרגיש שהדברים מאורגנים מדי הוא קורא להם “פלסטיק” ואומר

שזה כמו לטייל “מאחורי ויטרינה של זכוכית”.

שלושת הילדים הענקים מתנהלים בתוך הפער הזה, לפעמים נוטים יותר לפה ולפעמים לשם. וכך מתנהל לו המסע המשפחתי הזה, בין הקצה המאורגן לבין הקצה הזורם. בדרך כלל בנעימות. לפעמים פחות… ואז מישהו מהצדדים צריך לוותר.

שלגיה שעשתה את ההזמנות מראש שתלה במכוון כמה אטקרציות “מעבר לויטרינה” ועל כך נסב היום הזה…

השכמה מאד מוקדמת הבוקר. בשעה 6:20 כבר עולים לרכבת לגואה בעיירה הוספאט. המרחק אליה מהאמפי – שעה נסיעה. בגלל הפער שתואר קודם, היה דיון שלם סביב כלי הרכב שייקח אותנו לתחנה. האם ריקשה? (רכב 3 גלגלי קשוח ומיטלטל – יש בו מקום צפןף רק לשלושה אנשים והמזוודות בקושי – אבל יותר מתחכך, מרגיש לענק פחות “פלסטיק”) או מיניואן טיוטה אינובנה (ממוזג ונוח לשלגיה עם מקום למזוודות אך נותן לענק תחושה שהוא תייר)?

למזל כולנו המחיר היה כמעט זהה והבחירה נפלה על האופציה המפנקת (האחרונה להיום…) והנהג הגיע בחמש בבוקר לאסוף אותנו, ארוזים ומוכנים להרפתקה החדשה, שרק שלגיה ידעה מהי…

בדרך לתחנת הרכבת של הוספאט אפשר לראות את הודו המתעוררת לתוך החשכה. השמש עוד לא זרחה ומרכבות רתומות לצמדי שוורים מקורננים נוסעות בדרכים, נשים כובסות וכבר משועממים עומדים או יושבים בצידי הדרכים, הקיוסקים פתוחים והמסחר כבר מתנהל בדרכו ההודית. התחנה לא גדולה, ומלאה הודים צבעוניים, חלקם עסוקים במכירת צ’אי או דברים אחרים וחלקם עדיין ישנים על רצפת התחנה, ממתינים אולי לרכבת שתיקח אותם למקום אחר…

אחרי הצ’אי של הבוקר בכוס כפולה, מבררים היכן הקרון שלנו ומתיישבים להמתין לרכבת שמאחרת בכ 20 דקות למרות המורשת האנגלית שהשאירה פה מסילות ברזל ובירוקרטיה אך לא את הדייקנות.

ואחרי הדיונים המקדימים את הנסיעה לגבי מהותה המדוייקת של הויטרינה שהענק מבקש להימנע ממנה, הרכבת מתקרבת לתחנה, ארוכה מאד, והקרון שלנו אי שם בחלק האחרון. בינתיים הרכבת צופרת והקרונות הראשונים קרבים לרציף. התחנה מתעוררת לחיים ואין תחליף למבטי הענקים למראה הקרונות הדחוסים בעשרות ומאות מקומיים בצפיפות גדולה ובתנאים סניטריים לא ממש מפלסטיק…

בעוד אנחנו נדחקים עם התיקים בנסיון למצוא את מקומנו בקרון המחלקה השלישית (הקרונות הראשונים היו כנראה מחלקה שישית וצפונה…), הענק הגדול פולט “אפשר לקבל מבחנת זכוכית?” והמתח מתפוגג בבת אחת לצחוק משחרר.

בחשיכה אנחנו מוצאים את המושבים שלנו: שתי שלישיות של דרגשים תלויים זה מעל זה, על כל אחד סדין, כרית ושמיכת צמר אפורה – שלא ברור אם הם נקיים או משומשים. מגלים איך לפתוח את הדרגש האמצעי ונדחקים בחשיכה איש לדרגשו בצחוק גדול ומהוסה. מוצאים איש את התנוחה הנוחה לו בדרגש הצר ונרדמים לשעה קלה עד שנערי ארוחת הבוקר מתחילים לעבור בין הקרונות ולהציע את מרכולתם.

לאט לאט הרכבת מתעוררת עם השמש שפוקחת את עיניה בהדרגה. דרגשים מתקפלים וכלי מיטה נזרקים לדרגש העליון. אנשים חולפים לשני הכיוונים בדרכם לצחצח שיניים בשרותים המאותגרים שנמצאים בשני קצוות הקרון.

משיחה עם שכנינו, זוג צעירים לבושים היטב עם ילדה כבת 4, מתברר שהרכבת יצאה אמש בשעה 21:00 מהעיר היידרבאד והתחנה הסופית שלה קרויה “וסקו דה גמה” על שם הפורטוגזי המפורסם שהגיע לחופי גואה לפני כ 500 שנים. התחנה שלנו קרויה magdaon אך מכונה בפי המקומיים “מרגה” אליה צפויים להגיע בשעה 13:30. כבר אמרתי שהדייקנות נשארה עם האנגלים באנגליה…

מתברר שהענקים הצעירים גם הם חטפו איזה וירוס בהאמפי. הצעיר ביותר כבר מתעורר אבל שני הגדולים בעילפון מסויים. לא מרגישים טוב. אף אחד כאן לא רעב וכך שלגיה והענק הכי גדול נשארים בתורנות שמירה ונשנוש של המאכלים השונים המוצעים למכירה ברכבת האינסופית – ממתקים מחלב, סמוסות ממולאות תפוח אדמה, פצפוצי אורז עם בצל וכמובן ווג’ בריאני האהוב עלינו (אורז עם ירקות).

הרכבת ממשיכה בשקשוק וטלטול מתחנה לתחנה. הענקים נרדמים וערים חליפות. לפעמים כולנו ערניים ומדברים ולפעמים כל אחד מתנמנם לו על דרגשו. שלגיה כמעט מסיימת את הספר שלה והענק הכי גדול פותח בשיחות עם ההודים השכנים.

מדי פעם הרכבת פשוט עוצרת באמצע שום מקום. האנגלים בנו את מתווה מסילות הברזל בהודו אבל זה היה לפני 400 שנים. הם לא צפו את ההתרחבות ולכן יש רק מסילה אחת או שתיים וכשצפויה רכבת ממול, אנחנו עומדים ומחכים בסבלנות עד שתעבור. לפעמים יורדים מהקרון לנשום קצת אוויר או להקיא… ואז חוזרים לשגרה ולטלטול.

כמה דקות לפני ההגעה לתחנה שלנו, הרכבת שוב עוצרת לחצי שעה. אנחנו כבר באיחור של שלוש שעות וכל העצבים מתוחים. אנשים עומדים עם המזוודות ביד והרכבת גם עומדת.. הנוף הג’ונגלי בחוץ משגע אבל – שאנטי שאנטי. אנחנו בהודו…

סופסוף יורדים לתחנה הומה ורוגשת.  כולם בפרצוף עצוב של “אני לא מרגיש טוב ולאן הבאת אותנו”. הענק הכי גדוך הולך לעמוד בתור האינסופי לתשלום עבור מונית שתיקח לחוף פטנם, החוף שלנו.

המונית מגיעה ונוסעים שעה. שוב מדינה חדשה, גואה. הנוף שונה, הרבה יותר מיוער. ממש ג’ונגלים. נעלמו שדות האורז של האמפי. מגיעים לחוף מותשים והנהג עוצר לנו איפשהו ברחוב החנויות ומסמן לנו להמשיך הלאה ברגל. ואנחנו גוררים את התיקים, דרך החנויות וגם על החול עצמו עד שמגיעים למסעדה קטנה ומאחוריה… חדרי גן העדן שלנו…

גואה. הגענו.

השמש שוקעת לאיטה מול הים הרוגע וספינות הדייגים. אנחנו יושבים לשולחן עם גבריאלה הגרמניה בת 71 שחיה באנגליה כבר 40 שנה ובאה לכאן לארבעה חודשים מדי שנה. עם נינה, חברתה מאנגליה עם אותו סיפור ועם ריצ’רד החבר של נינה שמבין בכדורגל האנגלי שהענקים אוהבים.

השיחה קולחת אל תוך הלילה ומסתיימת במזרון המתוק והנוח שבחדר

ששון בהודו חלק 9 – Don’t worry be Hampy

בוקר שני בהאמפי. מי שלא ישן בלילה הראשון, ישן מצויין בלילה השני. החדר חשוך ורק קולות המאוורר החלוד מחליקים בחריקה שקטה בחלל האוויר. התעוררתי ביקיצה טבעית בשעה 09:00 (!!) הכי כיף להתחיל את הבוקר עם צ’אי מסאללה. כל כמה דקות מתעורר עוד מישהו. ברגע שהמלצר מביא למישהו את הצ’אי שלו וכבר הוא נשלח להביא עוד אחד… לאט לאט שאנטי שאנטי. הודו…

הבוקר התינוק של אמא לא מרגיש טוב. כואבת הבטן ובחילות. גם ככה הוא לא יותר מדי מתלהב ושומר על פאסון אוסטרו-הונגרי, עכשיו הוא ממש אבל ממש רוצה להישאר במיטה. מה עושים מה עושים?

בינתיים עד שיוחלט, הכי גדול איבד סבלנות. זהו. הוא חנוק. האוויר של האורז גורם לו להתעטש. הוא מרגיש בויטרינה של זכוכית וחייב לצאת עכשיו. עכשיו!

מנקודת הישיבה הנמוכה שלנו בזולה שעל קצה השדה, אנחנו מסתכלים עליו בהבנה ומשחררים אותו לסיבוב בוקר.

בינתיים מתארגנים לאט לאט. מסיימים את הצ’אי. משכנעים את התינוק המגודל להתחיל את היום איתנו. מכניסים תרופות בתיק ועכשיו ההחלטה החשובה: איפה אוכלים ארוחת בוקר? אתמול היה טעים אבל האווירה לא משהו. מחליטים לאכול בקפה עם האווירה מאתמול בערב והשעה המאוחרת מאיצה את צעדנו. לא מחכים להכי גדול. שיסיים את הסיבוב-נשימת-אוויר שלו, ימצא אותנו…

מתיישבים בנחת בקפה המוכר והאוכל מבושש להגיע… ארוחת הבוקר מסתיימת ב 12 והסיכום: אתמול היה טוב יותר.

ועכשיו, לעניין. היום יוצאים לטיול דו גלגלי. בהודו בכלל, כלי הרכב הנפוץ הוא טוסטוס. מקומיים נוהגים בכל מקום, מצב וצורה. נשים בסרי, גברים בלונגי וכפכפים. נוהגים לבד בשניים בשלשות ולפעמים משפחה שלמה יושבת על הטוסטוס, מחבקים זה את זה והופה לדרך. לפעמים הגבר אוחז בכידון והאישה מאחוריו בישיבה צידית כמו שרכבו פעם בימי הביניים על סוסים…

גם התיירים, במיוחד הצעירים ביניהם, אימצו את הפשטות הבלתי נסבלת של הדו גלגלי הזה, שנוסע כ 40 קמ”ש ואין כאן צורך בשום רשיון מיוחד כדי לנהוג בו. עלמים ועלמות בסנדלי טבע, שורש או כפכפי הוויאנס, לרוב בלי קסדה ועם שרוואל, מרחפים לכל כיוון בכלי הרכב האולטימטיבי שלא נכנע למהמורות בכביש ומשתלב היטב בין הולכי הרגל והריקשות.

הכי גדול צועד ברחוב כמו השיח מסעודיה, אחריו שני הענקים, אחריהם אני, שלגיה ובסוף נשרך התינוק שרוצה רק לחזור לחדר. עיניו של השיח סורקות לכל עבר מחפשות קטנועים להשכרה (שיש בכל פינה). הוא בודק מחירים תוך שניה, לא מתמקח בכלל וממשיך הלאה סמוך ובטוח שהטוסטוסים האידאלים מחכים לו בהמשך. בסוף הוא נוחת על המוכר הכי רמאי שמנסה למכור לו דלק במחיר כפול ממחיר הקטנוע…

אבל הזמן כבר דוחק וגם ענקים מתפשרים. וכך, למרות המוכר הקשקשן, שני הענקים עוברים תדרוך/ שיעור קצר ויוצאים לרכיבת מבחן בין הדוכנים.

לוקחים 2 קטנועים וטוסטוס. הוחלט שהכי גדול ירכיב את שלגיה, הבכור את התינוק של אמא ומספר 2 ירכב לבדו. לאחר 3 דקות אנחנו כבר בדרכים. הבכור מתלונן שהתינוק לא יושב טוב מאחוריו אז אנחנו מחליפים וכעת אני מאחורי בכורי, רוכבים ברוח הקרירה ומנהלים שיחות קצרות. מג’נגלים בין הבורות בספק כביש ספק שביל המוביל להאמפי, עוברים את האוטובוס סליפר הצהוב שמחכה לצעירי גואה שימלאו אותו בלילה ובינתיים עובר סדרת תיקונים באוויר הפתוח. וכבר אנחנו דוהרים הלאה בין שדות אורז ירוקים לכיוון מקדש הקופים, כשכולם כבר מכירים את האנומן, האל הקוף מהרמאיינה ההודית.

580 מדרגות מפרידות בין חניית הדו-גלגליים לבין המקדש. התינוק של אמא לא מרגיש טוב אז שנינו נשארים למטה, נהנים מטוב ליבם של מוכרי הקוקוס בפיצוציה שמנדבים לנו את כסאותיהם. לאחר כשעה, הילד לא מתאושש ומבקש שוב לחזור לחדר. מכיוון שאין סימן לענקים, אני נכנסת לפקעת הריקשות שמחוץ למקדש, מתמקחת קצת ובסופו של דבר מוצאת ריקשה המסיעה את שנינו, מרחק 10 דקות אל שאנטי גסטהאוס. שם אני מציידת את הילד/ הענק במים ותרופות, בהוראות לתקשורת בויפיי והוא נשכב לו במיטה מתחת למאוורר ומחכה להחלמה.

הריקשה שמחכה בחוץ מחזירה אותי לטיול ושם אני פוגשת את שלושת הענקים מתינים לי ליד הקטנועים. אני חוזרת לרכב מאחורי הענק הגדול והמנוסה ביותר.  בין שדות האורז והשיער המתבדר ברוח אנחנו מנהלים שיחות עומק של זוגיות ומאחרינו הבכור והדבש דוהרים בסקוטרים.

מגיעים לאגם שבסכר, עוקפים אותו, עוצרים רק למיץ אננס וכבר יושבים לארוחת צהרים. ממשיכים בנסיעה – ששון דוהרים בדרכים!

הכבישים מתפתלים בין שדות וכפרים. עוצרים איפה שרוצים וסופסופ הכי גדול מרוצה מהחיים.

כשחוזרים הביתה, מוצאים את הכי קטן עדיין הכי חולה וזה מעציב. כשהשמש מתכוונת לשקוע, הכי גדול מחליט להשאר עם הכי קטן ושלגיה יוצאת עם שני הענקים לסיבוב שקיעה ופרידה מהדו-גלגליים. מגלים מקום חדש ונפלא במעלה גבעה הסמוכה לבית ויושבים לחגוג את סוף היום הנפלא הזה.

חוזרים לעזרא הכובס שנמצא ליד דודו פלאפל המפורסם… מקבלים חזרה ארבעה שקים של כביסה ריחנית מקופלת ומגוהצת. ישששש

הערב הזה, הגסט האוס שלנו הומה חיים. כך גם הזולה שלנו מלאה. אז יושבים בה שוב עם השויצרי הנווד ההיפי וחברתו הגרמניה לשיחה אל תוך הלילה. לילה אחרון בהאמפי ומחר… מחר יום חדש להרפתקאות…

ששון בהודו – חלק 8 – האמפי – היום הראשון

חושך. היום עדיין לא הסתיים. כולנו רובצים בזולה שעל שפת שדות האורז. כל אחד עם המסך שלו. רעש חזק של צפרדעים, ציקדות ומי יודע מה עוד, מגיע מהשדה שמאחורי. סביבי מרחפים ענני היתושים ומרחוק צלילי המוזיקה מגסטהאוסים שכנים או אולי משלנו… למי איכפת. שרועים על מזרנים בעייפות מתוקה של “אנחנו עשינו את שלנו”, מחכים למחשבה עצלה שתעבור לרגע בראש ותחליט בשבילו מה לעשות עכשיו, אחר כך, מחר כך…

הגענו לכאן אתמול בערב אחרי יום ארוך של טיסות ונסיעות והכל בגלל גחמה של שלגיה ששמעה שהאמפי מקום “מדליק” (הכי צעיר טוען שזו מילה של זקנים – נכון? ). לקחתי את כל ארבעת הענקים, ארזתי אותם לשתי טיסות, עקרתי אותם ממדינת קרלה החייכנית והבאתי אותם לאמצע שדות האורז של מדינת קרנטקה. נווה מדבר בארץ סלעים ענקיים ומקדשים עתיקים. ארץ פרועה שהפכה לאתר התיישבות של מיטב הנוער הישראלי בטיול אחרי צבא. אחרי שבוע בו שמענו רק את עצמנו, החל מאתמול – עברית היא שפת הרחוב פה. וכמעט כולם מדברים עברית כולל ההודים. בכל המסעדות יש אוכל ישראלי ושלטים עבריים מודבקים בכל פינה. קהילה קטנה על נתיב החומוס של התרמילאים הישראלים.

אתמול אחרי שעת טיסה במטוס דו מנועי רועם, כשהטויוטה אינובה. שהגיעה לקחת אותנו משדה התעופה של בלארי, התחילה לנסוע בדרכים המאובקות, כבר הבנו שזהו. משהו השתנה וסיפור חדש מתחיל.

האמפי, בלב גבעות סלעים ובולדרים ענקיים, הוא כפר הממוקם משני גדותיו של נהר. הצד הצפוני הוא ארץ המטיילים. מכל העולם אבל בעיקר מישראל. גסטהאוסים, מסעדות, חנויות, ריקשות, טוסטוסים להשכרה והרבה אנשים שהולכים עם ובלי סיבה לאורך הרחוב. משני הצדדים פרושים שדות אורז נצחיים ציוריים. הגסטהאוס שלנו שוכן בקצה הרחוב מעל שדה האורז. מקום מצויין לבלות בו.

הצד הדרומי של הנהר הוא “האמפי בזאר” – כפר הודי סואן שכולו שוק אחד גדול למקומיים ולתיירים. מעבר לכפר, משקיפים על האזור כמה מקדשים אדירים ורשת של עתיקות. נהגי הריקשות לעולם לא מתייאשים מלרדוף אחריך ולהציע טיול בין המקדשים. בהודו, כמו בהודו, הכל מתערבב. גם מקדשים שהם שרידים ארכיאולוגיים, הם פעילים ומתקיימים בהם טקסים. הברהמינים (הכוהנים) מסתובבים לבושי לונגי לבן עם סל ובו מצטלצלים להם סירים וצלחות שונות הדרושים להם לביצוע הטקסים.

בין המקדשים האנשים והבזאר מסתובבים רצים משחקים ואוכלים להם עשרות קופים שובבים שנותנים לביקור שם אופי של ספק גן שעשועים ספק ביקור בספארי…

בקיצור, שתי גדות לנהר, שתי מדינות. כשחזרנו מהביקור בגדה הדרומית אל המולת הגדה הצפונית ציין הבכור שעכשיו צריך להחתים דרכונים ולקבל אשרת כניסה לישראל 😜

אז אחרי יום הטיסות של אתמול, היום אנחנו בקצב אחר של טיול. קמים בנחת בעיניים טרוטות לשתות את הצ’אי מסאללה בזולה מול השדות. השעה מאחרת ולמי איכפת. כל הכפר עדיין ישן (המטיילים ישנים והמקומיים מכינים להם את היום…). לאט לאט מתמתחים ויוצאים לסיבוב בין שדות האורז. חווים מפגשים מרגשים וגם קצת מלחיצים עם הקופים שבדרך. הבכור והכי גדול נכנסים לבית ספר מקומי וזוכים לקבלת פנים חמה.

ועכשיו הגיע הזמן לארוחת בוקר חגיגית של מטיילים באחד מבתי הקפה. אנחנו בוחרים בג’רמן בייקרי הסמוך שמספק קפוצ’ינו מעולה ומוזלי ענקי ועוד סוגים של ארוחת בוקר מפנקת שאפשר למצוא רק בעיירות מטיילים כאלה. הכל טעים ואז בחיוך שבע אנחנו מתפנים לחצות את הנהר לגדתו הדרומית.

“המעבורת” המקומית שנוסעת 3 דקות מגדה לגדה, בשעות האור בלבד, היא סירת מנוע מיושנת ומטרטרת שיוצאת לדרך רק כשהשיט הראשי מחליט שיש מספיק נוסעים. אז מחכים בגדת הנהר בשמש שמתחילה לחמם מאד, משלמים ל”כרטיסן” 20 רופי לבנאדם ובוחנים מקרוב ומרחוק את שלל המקומיים הצבעוניים הרוחצים ומכבסות בנהר הרוגע. כשסופסוף הסירה מתמלאת עד תומה, מתניעים את המנוע המטרטר ומפליגים אל הצד השני. ארץ חדשה…

כבר בירידה מתנפלים עלינו עשרות נהגי ריקשה ומוכרים שונים שרוצים למכור את מרכולתם ואת עצמם. אנחנו נאלצים לגרש אותם בחיוך ובאסרטיביות ולמרות זאת הם ממשיכים ללוות אותנו במעלה הכפר, מלהגים בעברית ומנסים את מזלם – אולי נתייאש…

השמש חזקה מאד הבוקר, אנחנו לא מתייאשים. מצטיידים בעוד ועוד מים ונכנסים למקדש הכי גדול. לשם כך יש לחלוץ נעליים בפתח ולצעוד יחפים בגבורה. מסביב הקופים רוקדים ומשתעשעים אחד עם השני ואוכלים שלל פירות ממנחות המבקרים – בננות, קוקוסים, פפאיה ועוד. הביקור מפגיש אותנו שוב עם דמויות שכבר מוכרות (מסיפורים בתחילת הטיול). הכי קטן, התינוק של אמא, לא כל כך אוהב את ההתעמקות שלנו במקדשים, אבל מספר 2 ילד דבש, מתחקר אותי לכל פרטי הסיפורים המיתולוגיים ופילוסופיית החיים ההודית. מה שנקרא, מסע דו צדדי.

הבכור שלי, לעומת זאת, דוגל במידע מקיף ולכן הוא מקפיד לקרוא בעצמו על האיזור ומנהגיו ומשלים את ההסברים שלי ומוסיף ידע רב שאף פעם לא ידעתי…


הביקור במקדש מפתיע אותנו, כי המקום העתיק רוחש חיים. אנשים מתפללים וברהמינים מצלצלים בפעמון. אחד מהם אף מטביע טיקה אדומה במצח האמיצים שביננו.

אנחנו מטיילים במקדש והופכים לאטרקציה בעצמנו – כולם רוצים להצטלם איתנו. בשורות בזוגות בסלפי… הכל הולך…

בשיאו של הביקור אנחנו פוגשים את לאקשמי. הפילה. זקנה מאד וצבועה בצבעי האל שיווא. לפניה ערימה ענקית של ענפים לאכילה. כשניגשים ושמים לה שטר של 10 רופי בחדק, היא מוסרת את הכסף לבעליה, מניחה את החדק על ראש המשלם ומברכת אותו בבירכת הפילים. מגע מחוספס ועדין כל כך שרק פילה עם נשמה של פיה מסוגלת לו…

משם אנחנו ממשיכים לסייר בין העתיקות, המקדשים, חנויות הבזאר ומאות המקומיים שעסוקים בשלהם. השמש ממשיכה לקפוח ואנחנו מחסלים בקבוקי מים, גלידה מקומית, אננס וכל מה שיעזור לצנן את עצמנו.

בסיום יושבים כל הענקים בדוכן מקומי לאכול טאלי ופאקורה של פלפל חריף אש.

שלגיה בוחרת לשבת מהצד. שלגיות לא תמיד בנויות לאוכל של ענקים קשוחים בשוק…

בחזרה לגדה הצפונית, אנחנו הפעם בסירה עם חבורת רוסים ולומדים שוב על הבינלאומיות של המקום.

לקראת השקיעה אנחנו יוצאים לדרך אל אחת מגבעות הסלעים שמקיפות אותנו. מכל עבר נוהרים אנשים לצפות בשמש שכנראה לא תראה את עצמה היום כי הראות מעורפלת היום בגלל השרב. הענקים בספק לגבי תצפית השקיעה כי אין להם כוח לשמוע את נגני היוקליילי שיגיעו לגבעה, אבל כדי להתחשב בשלגיה כולנו צועדים בין שדות האורז ומטפסים על סלעי הענק, שם פזורים יחידים וקבוצות בתצפית על הנוף הנהדר ובציפיה לשמש שתשקע.

מתיישבים ברחבת סלע גדולה, מאחורנו מיטב צעירי המולדת הישראלית הומים בהתרגשות ופורטים ביוקליילי… לימיננו צעירי אמריקה ועוד חברים מרחבי הגלובוס: צרפת, רוסיה וספרד. כולם מאוחדים בציפיה. הנוף מרטיט אך את השמש לא נראה היום בגלל העננים…

בירידה מההר, אנחנו כבר מתכננים את בילוי הערב – על מסעדות רבות יש שלטים על מופעי מוסיקה חיה. מתרגשים!!

בדרך פוגשים את עזרא ודוכן המכבסה “בריח של בית” שלו. לכולנו כבר הצטברה כביסה רבה. אז בדרך לארוחת ערב, כשכולנו לובשים את מיטב המחלצות שקנינו בבוקר, כל אחד נושא על גבו את שק הכביסה שלו. מגיעים לעזרא ופורקים את הכביסה על הדוכן וסופרים את הבגדים כי עזרא לוקח 10 רופי לבגד, שזה חצי שקל… 94 פריטים ספרנו. פחות מ 50 שח נצטרך לשלם לו מחר… יותר זול מבבית. האמת שלשלגיה בכלל לא אכפת המחיר. העיקר שהיא לא תצטרך לכבס…

אחרי הכביסה, כרגיל, אף אחד כאן לא רעב אבל כולם כבר מומחים באוכל הודי, אז מזמינים לשולחן שלל מנות צבעוניות וטעימות שנטרפות תוך שניות. המופע של הערב כולל תופים ורקדן-אש שמשתלבים בשולחן הצבעוני.

ואווו איזה יום!

ששון בהודו – חלק 7 – תבקשו תקבלו

בפתיחתו של כל מסע נשי רוחני אני מודיעה לבנות שהנה הגענו אל מרחב חדש שבו הכל אפשרי. רק תבקשי – תקבלי.

גם במסע גברי-לא-רוחני (וגם בחיים בכלל…) אני מעודדת אותם לבקש. כי רק אם מבקשים אפשר לקבל. עקב כך, יש פה מליון בדיחות, של ענקים בלבד, על שלגיה שעונה על בקשה או תלונה במילים “לא רשמתם” – על שם רשימת הקניות שתלויה על המקרר ועליה צריך לרשום את כל הבקשות. שהרי איך אפשר לצפות שיגיעו הביתה מיני טובין ספציפים אם הם לא כתובים ברשימה? שלגיה לא זוכרת בקשות ולכן – תבקשו – תרשמו – תקבלו…

בכל פעם שבקשה מתגשמת זה גורם לי אושר גדול. לכן אתם יכולים להבין שיום כזה, שבו התקבלו לפחות 2 בקשות, הוא יום מיוחד!

הבוקר אנחנו עדיין בקוצ’י. מתוכנן לנו יום של הפתעות והרפתקאות, נסיעה בכלי רכב שונים ומשונים והלב פתוח לכל המתנות שיגיעו בדרך.

אז הבוקר מתחיל כרגיל בארוחת בוקר במטבח האפלולי של דייויד ופלאורי. כמו בכל בוקר אנחנו לוקחים עמנו את הקופסא של הנסקפה והסוכרזית ומבקשים רק מים חמים וחלב. ישראלים אמיתיים. צ’אי מסאלה נשתה אחר כך.

היום אולי ניכנס לים… בישרתי להם עוד אתמול וביקשתי להתלבש בהתאם. הלונלי פלאנט מכנה את צ’ראי ביץ’ בשם – הפנינה הנסתרת של קוצ’י – האמנם? עוד מעט נראה…

בינתיים הדרך עוד ארוכה.

קוצ’י בנויה מסדרה של איים וחצאי איים שביניהם תעלות, גשרים ומעבורות. הבוקר אנחנו נוסעים לוייפין איילנד – רצועת ים מפרידה בינו לבין פורט קוצ’י וצריך לחצות אותה במעבורת. הרפתקה.

יוצאים ברגל לכיוון הנמל. אנחנו כבר בני בית פה ומכירים כמעט כל סמטה. שלגיה אמנם תכננה את הטיול אבל כשזה מגיע לניווטים – הענק הכי גדול מוביל – כדי שנגיע בשלום.

והמעבורת… רחבה לא גדולה, אליה זורמות ראשונות מכוניות מכל גודל וצורה. כשמסתיימת מכסת המכוניות, פורצים קדימה אופנועים וטוסטוסים מכל גודל ומין ועליהם בני ובנות הודו לבושים שלל מחלצות סארי לונגי דוטי ושלוואר קמיז, צבעוניים כביום היוולדם ולרגליהם כפכפים. אחרונים צועדים הולכי הרגל וממלאים את הרווחים שנותרו בתווך בין המכוניות לאופנועים. אנחנו התגנבנו ראשונים עוד לפני המכוניות ולכן זכינו לשבת על ספסל קטן בצד המכוניות. לידי על הספסל שלל נשים בשלל צבעים. אחת מהן שמחה להצטלם איתי ומבקשת שאשלח את התמונה לבנה. שיראה. ככה זה בהודו. לא פחות משאנחנו מחפשים אטרקציות, אנחנו אטרציה בעצמנו…

שיט קצר כרבע שעה ואנחנו עוגנים בוייפין. מעין תחנה מרכזית הומה אדם וחנויות. בצד המוני ריקשות חונות והאוטובוס לחוף צ’ראי עומד להגיע בכל רגע.

אחרי דיון קולני בין שילגיה לענק הכי גדול, האם לנסוע לחוף בצמד ריקשות משקשקות או באוטובוס מקומי מיטלטל, האוטובוס מגיע ואנחנו עליו. כל כסא ברוחב חצי איש כי זה הגודל המקומי. אנחנו נדחקים. כל אחד ליד מישהו אחר בתחילה והדרך מתחילה לשקשק. האוטובוס דוהר בין הכפרים. אנשים יורדים ועולים. כולם בתלבושת אחידה של לונגי לבן עם שוליים מוזהבים. לעיתים ארוך ומטאטא את הרצפה. לפעמים מקופל למעלה כמו חיתול. חולצת כפתורים צבעונית, סנדלים חומות ורגליים מלוכלכות. הנשים יותר מגוונות בסארי בשלל צבעים. כולם עומדים או יושבים בשקט מוחלט. אין שיחות. אין צעקות. אין שיחות טלפון. בחוץ הרחוב צורח משאגת מנועי הריקשות ועל הקונצרט השקט באוטובוס מנצח, בחיוך עייף, כרטיסן מבוגר עם טיקה בין העיניים שזוכר את כולם וניגש לכל מי שעלה בשקט ובנימוס לגבות דמי נסיעה בסך 19 רופי בדיוק (1 שח) וגם מחזיר עודף.

תוך כדי המהומה שבחוץ, העין שלי קולטת התקהלות יוצאת דופן במה שנראה כמו מקדש גדול. למרות שהחוף עוד לא פה, יורדים מהאוטובוס ומגלים במגרש ענקי דוכנים של פסטיבל וערימות של צואת פילים בכל מקום. כמעט ואין דוברי אנגלית אבל איכשהו אנחנו מבינים שיש פה פילים ואיזו חגיגה. ואכן, באחת מפינות המגרש עומדים כמה פילים מבויישים. רגליהם בשלשלאות אבל נראה שמפנקים אותם היטב. כולנו מתרגשים לפגוש את החיות האצילות האלו ומצטלמים כמו ילדים קטנים. איש מבוגר שמדבר קצת אנגלית מסביר לי שהערב יהיה פה פסטיבל ו 24 פילים ייצעדו…

אני מתחילה להבין שהבקשה שביקשתי כשנחתנו בקוצ’י, בקשה צנועה – לפגוש בדרך פסטיבל עם פילים, והיא עומדת להתגשם! לפני שנתיים, בטיול אחרי צבא לכבוד גיל 50, פגשנו בקוצ’י פסטיבל כזה, שנקרא “פוראם” וצעדנו ברחובות עם הפילים והברהמינים והמנגנים. בשנה שעברה, חיפשתי פוראם כזה אבל לא ביקשתי… והפעם… ביקשתי ואני עומדת לקבל! פשוט מאמצע שום מקום הוא נחת עלינו, בזמן המדוייק ביותר, כי מחר אנחנו טסים מפה…

אחרי שהבנו שהבלגן יתחיל בארבע אחר הצהריים, סיכמנו שנחזור לכך אחרי הבילוי בחוף צ’ראי ויצאנו שמחים בשנית בדרכנו לשם.

בריקשה הודית, המכילה 3 הודים צנומים, נדחקנו 5 ששונים גדולים ובשרניים, נסענו 10 דקות והגענו. חוף צ’ראי. הפנינה של קוצ’י. אכן מיקום מיוחד בין תעלות מים מתוקים לבין הים הערבי הכחול, אבל שפת הים חסומה בחומת סלעים ולאורך כביש החוף מנוקדים בצפיפות במסעדות, חנויות ומלונות דלים ומפוארים.

לא ממש פנינה אבל מקום עם אופי.


אנחנו צועדים בחול עד שההמולה מפנה מקום לשקט ולבית קפה קטן וחמוד על החוף. אנחנו נכנסים בשמחה למה שיהיה לנו בית ארעי לשעות הקרובות. מבחוץ הדקלים מתנועעים ברוח הקלילה והמיית הגלים משקיטה את התרגשות הקרנבל. על האושר הגדול יכולה להעיב רק הבשורה שאין כאן בירה ואלכוהול – מה שמאכזב במקצת את הענקים הגדולים.

יושבים להזמין משהו לנשנש ואני מגלה שיש קרפ נוטלה! זו היתה משאלה של הענקים מהיום שבו גילו שג’פאטי, פרוטה, אפאם וכל הפיתות ההודיות קצת מזכירות להם את המאכל הזה – אבל אין להשיגו. אז היום הם קיבלו. אפילו שתיים!

שהות מענגת של שעתיים-שלוש בקפה הציורי, טבילה בים הערבי וקצת בהיה מול האופק ואנחנו מוכנים כבר לטעום משהו… קטן…

אני מודיעה שהיום אני אוכלת דג מבושל בתוך עלה בננה וכך אנחנו יוצאים לחפש את המנה המבוקשת ולא מוותרים עד שמוצאים את המסעדה המתאימה ופורקים עליה את רעבוננו בשלל דגים, חיות ים, אורז עם ירקות ועוד מאכלים הודיים חריפים חדשים או מוכרים שלמדנו לחבב.

הגיע הזמן למצוא את דרכנו לפוראם הציורי בעיירה צ’ראי. מיקוח קצר (ידינו על התחתונה..) עם נהגי הריקשות, שמסבירים לנו שהדרך הראשית לכיוון המעבורת והפסטיבל חסומה על ידי המשטרה, ואנחנו מוצאים את עצמינו בשתי ריקשות הדוהרות בדרכים עוקפות בנפתולי הכפרים שלאורך החוף והתעלות. בדרך כולם בבגדים חגיגיים צועדים לכיוון העיירה המרכזית לטקס.

הנהגים המסורים דוהרים ומגיעים לבסוף אל הקצה האחורי של המקדש ושם אנחנו קובעים מקום מפגש. הפעם המגרש הגדול כבר מלא יותר ואת הכביש הראשי גודשים עשרות צופים וצועדים וברהמינים עם חצוצרות, מתופפים וכמובן – פילים. מכל עבר מגיעה דבוקה נוספת. כל פיל מקושט בזהב ופרחים צבעוניים ועל גבו 3-4 פרחי כהונה לבושי כתום אדום או צהוב. הם כולם מותשים אך גאים. כשהפילים צריכים לעבור מתחת לחוטי החשמל ונשימתנו נעתקת – הם פשוט מתכופפים ומקפלים את הסמל שעל ראש הפיל ופשוט עוברים…

רעש בלגן מהומה התרגשות. צילמנו מכל הזוויות, הענקים גם קנו קני סוכר שתהיה להם תעסוקה לדרך. הגיע הזמן לשוב לריקשות המחכות, מה שההודים מכנים “אינדיאן פרארי”. ועכשיו לדהור עם הרוח עד המעבורת והשקיעה שצבעה את היום המופלא הזה בצבע שאי אפשר לשכוח.

ששון בהודו – חלק 6 – גברים ממארס

בטיול של תרמילאים, הכי כיף לא לדעת מה עושים היום… לקום בנחת, לצאת לסידורים, לשתות קפה, אחר כך לראות מה קורה ולאן הולכים…

אז אצלנו זה לא ככה. למרות ששלגיה הזהירה את הענקים שהטיול המשפחתי הזה הוא יותר בעניין של beeing ופחות של doing, עדיין יש באוויר ציפיה לפעילות שתהיה ולכן שלגיה מתנהלת פה כמו במבצע צבאי שבו הכל צריך לדפוק כמו שעון.

אולי זה רק בראש שלי, אבל חבורת הגברברים שלי לא ממש זורמת כמו מסע נשי רוחני. יש בהם הרבה סקרנות וציפיה, שיתוף פעולה ורצון לדעת ומצד שני… תנסו לומר לחבורה שכזו “איזו אישה מקסימה” או “טקס מדהים” נראה מה תחטפו על הראש… יש להם הומור פנימי וציניות מזן שאני לא ממש מבינה. גברים ממארס…

בקיצור, אחד הימים היפים לפנינו. נוסעים לשיט בתעלות המים של קרלה ה back waters. רשת של תעלות העוברות בתוך הג’ונגל הסמיך הגובל בחוף. החלטנו להצטרף לסיור יום קבוצתי שיוצא מקוצ’י. דיוויד ההודי המשופם והשרמנטי, בעל הבית שלנו, ארגן לנו את הטיול. ואכן, בשמונה בדיוק התייצב המיניבוס בשערי הגסטהאוס ויצאנו לדרך אחרי תדריך אמא וארוחת בוקר מוקדמת. ארוחת הבוקר פה ממש קטנה. קונטיננטלית זו ארוחת פאר לידה. בדרך כלל זה מתאים לנו כדי להשאיר מקום לטעימות של היום…

יצאנו לדרך. הכביש מתפתל בין הגסטהאוסים של קוצ’י, אוסף אליו עוד זוג צרפתים, זו הודים צעירים ובלגית אחת בודדה.

אחרי כשעה של נסיעה בתוך התנועה ההודית הסואנת מגיעים לרחבת עפר ועליה עוד מיניבוסים ועוד כמה תיירים שיהוו היום את ה”קבוצה שלנו”. אנחנו נמרחים היטב נגד שמש ונגד יתושים ומטפסים בגבורה לסירות קטנות שעליהן ספסלים. אני יושבת באמצע על כיסא כתר אדום ומרוצה מהחיים הטובים. מאחורינו שייט במדי קרלה (חולצת כפתורים וטיטול-לונגי כתום ויחף ובלי שיניים) משיט את הסירה באמצעות מקל במבו ארוך שאיתו הוא דוחף את הקרקעית. אנחנו מתקדמים לאיטנו בתוך תעלות קטנות וציוריות, בין בתים צבעוניים וכובסות ציוריות שיושבות בתוך המים. מדי פעם ילדים מנופפים לשלום ופעם אחת ביקשו מאיתנו מתנה – עט ונתנו באהבה…

יום של רוגע ואפילו השמש לא צורבת יותר מדי. נעים. באוויר, קול נשי שר מנטרות במקרופון שחבוי בין עצי הג’ונגל – לכבוד סיומו של חג במקדש הסמוך. פיל מציץ אלינו מבין העצים – הוא כבול בשרשראות וללא שיניים. המדריך מסביר שבתהלוכה שבסוף החג, הפיל יצעד צבוע ומקושט. בינתיים הוא נראה די אומלל.

יורדים לביקור בבית המוקף עצי תבלין. רואים מקרוב עץ קינמון, אגוז מוסקט ופלפל שחור. אגוזי קוקוס בשפע. על כסא קטן מונחות כמה שקיות תבלינים למי שרוצה לקחת הביתה קליפות קינמון ואגוז מוסקט שחור. בקבוצה שלנו אין קונים… ובעלת הבית אוספת לשק דל את מרכולתה. חוזרים לסירות. בדרך, שיט פסטורלי מאין כמוהו. הסירות שקטות והאנשים מתרכזים ביופי. רק הענקים שלי ערניים לחלוטין ומנהלים דיונים ברומו של עולם, עושים חיקויים וטופחים זה לזה על הגב בקולי קולות. נסיון שלי להשקיט אותם קצת מסתיים בצחוק גדול – אז אני מוותרת… ככה זה. גברים ממארס. במיוחד ענקים מששון. ככה הם קולטים. תוך כדי צחוק.

תוך כדי השיט אנחנו פוגשים שוב… את הפיל. טובל להנאתו בנהר וארבעה נערים משפשפים את גופו למשעי.

ארוחת צהריים מהווה את השיא של הסיור. אנחנו נכנסים לסוג של מכלאה מגודרת ובתוך שורות של שולחנות וספסלים. כמה גברים משופמים בלונגי כתום מנקים במרץ (הסמרטוט לא נראה נקי במיוחד.. ) עלי בננה ירוקים, שאחר כך מונחים לפנינו אחר כבוד – אלו הן הצלחות שלנו היום. במהירות וביעילות הם עוברים בינינו ומחלקים ערימות קטנות של אורז קרלה (שהוא עגול וקשה יותר) ורטבים מוכרים ולא מוכרים. מחלקים כפות (הזוג ההודי אוכל בידיים כמובן) ויאללה בתיאבון. אחרי שיוצאים מההלם, הכל ממש טעים ויש תוספות שוב ושוב עד שכולם שבעים ומקנחים בבננות קטנטנות ומתוקות להפליא ובקינוח של חלב מתוק ואטריות אורז. יאממי!

החלק האחרון של הסיור כולל שיט איטי מאד בתעלה גדולה בספינה גדולה יותר ומקורה בפיתוחי חבל העשוי מאגוזי קוקוס. הבטן מלאה ורוח נעימה וכולם מנמנמים וחולמים כבר לסיים ולחזור הביתה…

אבל… היום עדיין לא הסתיים!

הבחור המשופם שלנו מקבל אותנו בחיוך בכניסה לגסטהאוס. הוא תמיד מחייך!

מנוחה קלה בחדר והענקים חסרי מנוח. אז משנים תוכניות ויוצאים כולנו להרפתקה שתותיר אותי בחיוך רגוע וזוהר אותם לא ממש נינוחים…

לעיסוי האירוודי התכוונתי ללכת לבד. מקסימום עם ילד דבש. ואז גם הבכור גילה עניין והגדול ביותר אמר גם אני. וכך יצא, שארבעה מתוך חמישה יצאנו בצעד קל לבית שבו יש שלט מבחוץ: איושוודה ספא”. הזמנו מבעוד מועד והם מוכנים לקראתנו. אבל האם אנחנו מוכנים לקראתם?

בתדרוך לקראת המסאג’, כמו מדריכה טובה שאני, הסברתי לגברברים שהעיסוי נעשה בשמן רב. מחמת הצניעות ההודית, גברים מעסים גברים ונשים – לנשים. הם שמעו… אבל אולי לא הפנימו…

בקיצור, בעוד אני מתענגת על ידיה של אנו הצעירה בת 22 שזילפה על גופי כדים של שמן אירוודה מיוחד תוך כדי עיסוי יסודי, הגברים בחבורה קיבלו טיפול דומה מחבורת גברים משופמים 🙂 חלקם יצאו מהטיפול לא כל כך רגועים וסייג לחוכמה שתיקה ושומרת נפשה תרחק…

הרהורים שעברו בי במהלך העיסוי האירוודי:

שמתי לב שתוך כדי העיסוי המחשבות שלי נודדות כל הזמן – מה קורה עם הענקים, לאן נלך מחר, מה עם טיול פסח, איך אמא שלי מרגישה… ועוד ועוד. כך בעצם אני לא ממש חווה את העיסוי שלי כאן ועכשיו אלא את המחשבות והדאגות שלי. לא חבל? כי מחר כשאהיה במקום אחר אחשוב על העיסוי.

החלטתי להתמקד במגע, בשמן, בתחושות הגוף. מה אומר לכם, לא פשוט. שלא לומר כמעט מלחמה שהתחוללה ביני ובין המחשבות שלי שניצלו כל פתח כדי לזלוג למקום אחר. מעניין…

עד שסיימתי את הדיון המחשבתי עברה שעה וגם העיסוי הסתיים. אנו היפה נטלה את ידי והוליכה אותי למקלחת ושם הציגה בפני דלי ומצקת והורתה לי לרחוץ את השמן מגופי…

מקלחת מדלי! איזה כיף לי!

אוותר על תיאור היציאה ממכון האירוודה כשאני אני וילד דבש זוהרים מעונג מרחפים על עננים ושני המעוסים האחרים בפרצוף לא ברור. גברים ממארס…

כולם נתקפו עכשיו רעב אימתני. הרי ארוחת הצהריים על עלה בננה היתה מזמן….

את המסעדה לארוחת ערב הם בחרו כבר אתמול אחרי השיעור בישול של לינדה. אצל הדייגים בנמל ממש סמוך לרשתות הסיניות. כמה כסאות בחול וחבורה של הודים צעירים ומלאי חיים שרים ורוקדים ומבשלים.

האם לספר על כמות האוכל בארוחת הערב הזו? נראה לי שרוב עניי הודו היו שובעים ממנה. וכל מה שהגיע לשולחן נאכל ולא נותר דבר…

2 דגים גדולים ו 2 קטנים על הגריל, שרימפס מסאללה ברוטב חריףףףף אש, צ’פאטי ודאל, צ’יפס חיוור ווג’ בריאני, מלווים במיץ אננס סחוט טבעי וכמה בירות שקנינו בחוץ והוחבאו מתחת לשולחן…

כשסיימנו את כל זה כבר הרימו כסאות וניקו את המסעדה וכולם הלכו לישון.

תם היום הזה. ומחר מה?