כשאתה מתכנן מראש מסע, יש לך מספיק זמן לחשוב ולהתרגש. לבדוק כל פרט בשבע עיניים. למדוד מרחקים ולהעריך זמנים. לשוחח אל תוך הלילה עם חו”ל, לחלום, ושוב להתרגש.
בחודשים שקדמו למסע, הקומנדנט חי ונשם אותו. הוא חשב שהוא יודע מה עומד לקרות בכל דקה ודקה… התברר שהמציאות יכולה ועולה על כל הציפיות. גם בחלומות הכי טובים שלנו, אנחנו לא מסוגלים להאמין עד כמה הכל אפשרי.
נפרדים מבית לוקרציה. בצער רב. בחלק האחרון של המסע, עוזבים את הכפר ואמה, עם כל הזכרונות ומתחילים לחזור לציוויליזציה. חזרה לעיר יאשי, וממנה כעבור יום, חזרה הביתה.
הקומנדנט שקט. מהורהר. אחרי ימים רבים של חלימה ותכנון, לימוד הפרטים, שמחת ההגשמה, החלק החשוב מאחוריו. “טיול השורשים הסתיים”, הוא אומר לכולם, ולא ברור מהבעת פניו אם היא רווחה או צער על הסיום.
הגנרלית מרוגשת מהפרידה מקוקיצה, המארחת, מהבית, מהנופים. מצד שני, היא אסירת תודה על המולת הילדים והנכדים שעדיין לא נפסקת, ועל עוד יום וחצי של בילוי משפחתי שעוד צפוי לנו.
הקומנדנט והגנרלית, כיאות למפקדי המסע, סוגרים חשבונות ופרטים אחרונים והשיירה שוב יוצאת לדרך.
הששון הגדול, מתרגש בעצמו בלי להודות בכך, מסדר את כל החבורה למסדר תמונה אחרונה ואחר כך נואם מעמקי הלב את הערכתו הכנה לצוות המארחות הרומניות, שלא מבינות אף מילה אבל את הכוונה הן מבינות. ומתרגשות. חבורת הנכדים-הענקים+חתיכי כבר מתחילים להריח את האורווה (הבית) וסבלנותם קצרה להתחיל את המסע חזרה. הקטנות הבלונדיות מצטערות לשחרר את הלילות הכלל-משפחתיים עם משחקי הבננות – צריך למצוא דרך להמשיך אותם במקום אחר.
קן וברבי סופרים שוב ושוב תיקים וילדות. בודקים שהכל ארוז ושלא יחסר לדרך.
שלגיה מבקשת עוד רגע קט של אוויר הרים צלול ונופים ירוקים, לפני שעולים בפעם האחרונה למיקרובוס המשפחתי.
יום וחצי אחרונים ברומניה. אכן המסע אל השורש הסתיים ועכשיו צריך לחזק את השתיל הרך שנוצר כאן, בשבעה ימים של סיר בישול רומני יום ולילה. תבשיל משפחתי רווי צחוק, דמע, התרגשות, שירים, סיפורים ומשחקים אל תוך הלילה. קשרים חדשים וקשרים שהתחדשו בתוך החבורה.
עוד יום וחצי יישמר האיזון העדין בין ההרמוניה המשפחתית והכבוד למבוגרים לבין הרצון לפרוץ בריצת מרתון אל החופש החוץ-משפחתי של כל משפחה לעצמה וכל אחד לרשות היחיד שלו.
כי המסע לגילוי השורש, אינו רק מסע לגילוי העבר, אלא גם מקום לצמיחה משפחתית חדשה, שונה ובוגרת יותר.
עד כאן הגענו, נאבקנו, שרדנו.
מכאן ואילך נוקיר את הגזע המשפחתי הישן-חדש-מחודש שנוצר ונמשיך בגאווה לטפח אותו.
רוב המסע שלנו, הקומנדנט נמצא בלחץ. לחץ להספיק. לחץ שיקומו. לחץ שיגיעו בזמן. שכולם יגיעו. לחץ שיקשיבו. לחץ לחץ לחץ.
הגנרלית מנסה להרגיע אבל גם היא בלחץ שלה – שהכל יהיה בסדר. שאף אחד לא ירגיש נפגע. שתמיד ידברו עם חיוך. שלא ידעו מה שלא צריך לדעת. שלא יגידו מה שלא צריך לדבר. ושהקומנדנט יהיה רגוע.
ואנחנו? בבית לוקרציה, הגענו סוף סוף למקום ולזמן שאפשר לנשום. בית מפואר בנוף הרים ירוקים, שדות ובתים ציוריים – זה הזמן לעצור, לקחת נשימה ולעשות הכל לאט לאט…
מבחינת הקומנדנט הטיול עוד לא נגמר. הוא לא שם לב לנחת שבאוויר וממשיך לשעוט קדימה בשיא הכוח. היום, רובנו לא מצטרפים לריצה. ערב ראש השנה ואנחנו זורמים הכי לאט שאפשר…
הבוקר מוצא אותנו בארוחת בוקר קצת עגמומית ובלתי החלטית בעליל. החתיך עדיין חולה ולא ישן כל הלילה. התוצאה – קן וברבי מותשים והילד – במיטה.
אצל הענקים – ילד דבש עדיין במחושים אבל מצטרף, הילד של אמא כבר בסדר. ושלגיה לא ממש ישנה טוב כי כולם העירו אותה בלילה לדיווח על תופעות המחלה…
בשעה 10 וחצי, המיקרובוס כבר כאן וכולם עולים בעייפות מנומנמת. ברבי מחליטה להישאר עם הילד אך מתחרטת ברגע האחרון ועולה עם כולם. אחר כך היא תתחרט שוב…
הקומנדנט בהתרגשות שיא. בגיל 3 הוא הגיע לכאן עם המשפחה. כאן התיישבו אבא משה ואמא מרתה עם הילד אדי, שכרו בית קטן בלב הכפר ונשארו לחיות פה כ 15 שנים. כאן הבית, כאן בית הכנסת, שכנים, חברים, בית ספר…
מכל היהודים שחיו פה לפני 70 שנה, לא נותר זכר. כולם עזבו ועל מבנה בית הכנסת היפה שלהם בנו פנסיון נעים שבעליו מספר לנו את הסיפור ומארח אותנו בסבר פנים יפות.
נסיעה קצרצרה מביאה אותנו לרחוב די עירוני בלב הכפר ואמה. סבא אדי יורד בהתרגשות להראות את הבית הישן של הילד אדי ומשפחתו. כרגע הבית נראה נעול ונטוש ודי מתפורר, אבל הוא זיהה אותו לפי צילום ישן נושן שהגיע סרוק.
הוא מסביר לנו על כל קיר בבית ואיפה היה המחסן ואיפה היו השרותים בחוץ. מי גר מימין ומי משמאל ואיפה היו קוטפים דובדבנים שחורים כדי לאכול או כדי להשליך וללכלך את בתי השכנים…
כשמגיע בעל הפנסיון/ בית הכנסת לשעבר שנמצא ממש מול הבית, הוא מספר על איש הצבא שקנה את בית הכנסת במכרז אחרי שכל היהודים עזבו, פירק את בולי העץ שמהם נבנה ובנה מהם בית לעצמו בהרים. אחר כך מכר את היסודות במכרז נוסף – לאדון שלפנינו – שבנה שם פנסיון חמים ונעים. בעלת הבית מראה לנו את ספר האורחים, ביניהם ישראלים רבים. מעניין אם ידעו את הסיפור על בית הכנסת שעל שרידיו נבנה הבית…
הקומנדנט מצטלם בהתרגשות בפתח הבית הישן ובעזרת בעלי הפנסיון מצליח גם להוציא ולדבר עם השכנה בבית הסמוך, כנראה ביתו של השכן הרוקח מילדותו. היא לא ממש מבינה ולא ממש נחמדה אבל מואילה להכניס את החולצה לחצאית, להחליק את הקמטים ולהצטלם איתו. בלי חיוך.
אחר כך יש רחש לחש בקהל המשפחתי העומד ליד הבית והמיקרובוס. הקומנדנט והגנרלית ממהרים לקימפולונג העיירה הסמוכה לפגוש חברת ילדות. שאר החבורה בהתלבטות על הכיוון – מי ילך ולאן, ואיך יתקבל פתאום הפיצול במשפחה שכבר התרגלה להיות בדבק אחד.
בסופו של דבר מתקבלת תוכנית החלוקה – ברבי עם הקטנטנה עולות לבוס כדי לחזור הביתה לדרוש בשלום החולה. הילד של אמא מצטרף לסבא וסבתא לביקור חברים והשאר – קן עם הקטנה, שלגיה והששון הגדול, הבכור וילד דבש – ממשיכים לסיור רגלי במחוזות ילדותו של הסבא – בכפר ואמה.
יום ראשון היום, ואנשים לבושי חג חולפים על פנינו בדרך לכנסיה שצריחיה בולטים למרחוק. כשמגיעים לפתחה, מתברר שהמיסה כבר בעיצומה. הכנסיה גדושה במאמינים, כולם רומנים שמתפללים באדיקות. לא ניתן להכנס פנימה עקב תלבושת בלתי הולמת של חלק מהמשתתפים.
ממשיכים להסתובב בעיירה הרגועה ומגלים את מוזיאון הביצה – עשרות ביצים מצויירות ומסודרות יפה בארונות – מחכות למבקרים שיבואו לגלות אותן בסיור מודרך באזניות. בעלת הבית והמוזיאון מקבלת את פנינו בשמחה אך השמחה יורדת מפניה כשאנחנו מחליטים לשמור לעצמנו את ה 10 ליי המבוקשים (8 שח) ולהמשיך הלאה, מתנחמים במשפט של הבכור “ראית ביצה אחת ראית את כולן”.
כמעט צהריים. עייפים. מתיישבים לנוח בספק בית קפה ספק פיצריה ספק בר שיושב לו במרכז הרחוב הראשי. למרות השפה הרומנית בלבד מצליחים להזמין שלל משקאות ויוצאים מאוששים לדרך.
ויכוח קצר בפתח בין הששון הגדול לבין בניו, האוחזין בגוגל מאפס, מוביל אותנו לצעוד ימינה בעקבות המפה.
אחרי צעדה של 50 דקות מתברר שהמפה שגויה ואכן הששון הגדול צדק… מעכשיו נשמע רק בקולו. מסתובבים ויוצאים שוב לכיוון הנכון ומגיעים אחרי צעידה קצרה לבית שלנו ולקוקוצה והצוות שמחכים לנו בעיניים בורקות ושלל מרקים לארוחת צהריים קלה.
ערב ראש השנה. מצווה לנוח. כווולם פורשים לשנצ, חוץ מהקומנדנט והגנרלית. הם שבו ממפגש הצהריים בעיניים עצובות ומיהרו לצאת למפגש נוסף עם חבר נעורים. עבורם היום הזה הוא בכלל לא יום מנוחה.
כשהם חוזרים לפנות ערב, מותשים והמומים מהמצב הקשה של החבר מהכפר הסמוך, שאר המשפחה כבר מאוששת אחרי מנוחה ושלל עוגיות מסוכרות (קיחלך) שהובאו על הששון הגדול מצוות הבית, אחרי שהגיש להם בקשה לעוגיות מתורגמת בגוגל טרנסלייט…
וההתרגשות גוברת לקראת ערב ראש השנה והארוחה המיוחדת שהוזמנה. אנחנו כבר מכירים את הסטנדרט ומצפים להפתעות.
בבוא השעה היעודה, כולם רחוצים ומלובשים בשלל בגדי חג, יורדים למטה לשולחן חג מדהים, שכסאותיו מצופים במלבושי זהב ונרות דולקים בפמוטות. במרכז השולחן קערת פירות יפהפיה ובתוכה הרימונים שהוזמנו מראש על ידי הגנרלית יחד עם צלחת סימני החג – תפוחים בדבש, סלק, גזר וראש דג – שנהיה לראש ולא לזנב. כל הכבוד!
הרב ששון, הלא הוא הילד של אמא, מנהל את הטקס ביד רמה בעזרת הששון הגדול וברבי. הכל עובר בשלום ובמתיקות כראוי לערב השנה החדשה.
אחרי הקינוח ועוגת הקרם הרומנית, אין מנוס מסיום הערב כרגיל – במשחק סוער של בננה גרמז – שילוב של דומינו עם שבץ נא. כל ערב בטיול נערכו כאן טורנירים סוערים והמוטו – משחק אחרון – ליווה אותנו אחרי כל סיבוב לסיבוב הבא. עד שנגמר…
בוקר חדש עולה על אוקראינה. אנחנו נפרדים הבוקר מעיר המורשת שלנו. אחרי הביקור בעיר המלכותית משהו, שלגיה יודעת שהיא צדקה לאורך כל הדרך – היא אכן נסיכה עם דם כחול, נצר לשושלת שמקורה באוסטרו-הונגריה. גם הקומנדנט ואימי הגנרלית מבליטים חזה בגאווה על העיר התרבותית שממנה יצאו.
4 הענקים מהורהרים משהו, כי המורשת הזו לא קלה אלא כבדה, ומלאה בסיפורים שקשה לעכלם ממקור ראשון.
הששון הגדול, לשעבר המאסטר – ממשיך לגלות איפוק מרשים בסטינג המשפחתי ושיתוף פעולה ותמיכה בכל הפועלים.
משפחת לנדאו הצעירה כבר מותשת למדי. החתיך שלנו ממשיך למעשה מסע שהתחיל בנסיעה לפולין בתחילת החודש והמשא כבד מאד ומציף אותו.
שתי הקטנות מבינות בדרכן הצעירה את כובד האווירה ודווקא בגלל זה, באופן אינסטינקטיבי הן פעילות מאד בנסיעה באוטובוס ומפעילות את כולנו בשירים ומשחקים.
קן וברבי כבר פשוט רוצים להגיע ולהרגיע את המשפחה מהסיפורים. להכניס קצת כיף ושמחה ובעיקר… מנוחה.
אז הבוקר חוזרים לואמה – הכפר בו גדל הקומנדנט סבא אדי. לא לפני שנעצור בעיירה דורוהוי שבבית הקברות שלה קבורסבא שלו, אהרון שרף דאובר, שנפטר שם תוך כדי נדודי המשפחה שברחה מצ’רנוביץ הקומוניסטית לרומניה שנראתה מזמינה אבל הפכה להיות הפחת שאליו נפלו מהפח (מהפח אל הפחת…).
והדרך לואמה ארוכה והמיקרו-בוס שלנו סוער ורוגש. הקטנה והקטנטנה מפעילות ומנחות מגוון משחקים מצחיקים ואסוציאטיבים שמשכיחים לשעה קלה את כובד הסיפור.
בין לבין הסבא אדי מספר על הילד אדי שנמלט עם משפחתו מצ’רנוביץ, גנבו את הגבול במשאית ונכנסו לרומניה חסרי כל. איך עצרו בדורוהוי, פליטים יהודים עם תקווה בלב והשתכנו בחדר של אחת האיכרות יחד עם עוד פליטים כמוהו. לאחר מספר חודשים ולאחר פטירתו של הסבא, מצא האבא משה עבודה באיזור הכפר ואמה והם שוב עזבו ונסעו לכפר אחר, בו שכרו בית קטן ונשארו בו כ 15 שנים.
הסבא אדי מספר על הילדות המאושרת של הילד אדי שהסתובב בחופשיות בכפר ושיחק עם חברים. כולם חיו באותה רמה ולכן למרות שהיו עניים מאד – הם לא ידעו אחרת והזכרון טוב. לבית הספר היסודי הלך כל יום קילומטר לכל כיוון וכשהגיע לתיכון – שכרו לו חדר אצל אלמנה בקימפולונג – העיירה השכנה ושם גר לבד. בתקופות בהן לא היה לו חדר – נסע כל יום ברכבת מואמה לתיכון בקימפולונג – 17 קילומטר שלקחו כ 50 דקות נסיעה…
מגיעים לדורוהוי. הנהג קצת מתבלבל. בית קברות נוצרי ענק ובשוליו – בית הקברות היהודי. גם הוא לא קטן ובתחילתו – אנדרטה לנרצחים בפוגרום שהיה פה.
הקומנדנט הודיע מראש שהסיכוי למצוא את קבר הסבא שואף לאפס. למרות שבית הקברות יחסית במצב טוב, הקברים פזורים בלי סדר ממשי. מצבות רבות שקועות, שבורות, נפולות או פשוט שחוקות מהזמן ופרטי הנקבר כבר מזמן אבדו…
בכל זאת חלקנו מתגייסים למשימת החיפוש במרץ. הששון הגדול, הבכור, ילד דבש ושלגיה משוטטים בין המצבות ומנסים לפענח את הכתוב. הגנרלית מעודדת מבחוץ כי הצעדה קשה לה. שופכים מים על מצבות, מנסים לקרוא דרך מישוש, משערים איפה זה יכול להיות אבל בסופו של דבר מחליטים להדליק נר לנשמת הסבא ליד האנדרטה הגדולה.
ודוקא אז, רואים את ספרי הרישום המתפוררים וכשמתחילים לדפדף בהם, השומר הזקן וחסר השיניים נזכר כי בעצם הוא כבר מצא את הרישום של קברו של הסבא ומראה לנו דף דהוי עם שמו של הסבא. את המצבה הוא לא מצא… ולכן בכל זאת מדליקים את הנר לנשמתו ליד האנדרטה הגדולה ושבים לאוטובוס להמשך המסע.
אני חושבת שהכפר ואמה מעולם לא הרגיש כל כך אהוב כמו באותו הרגע ששבנו אליו, ומצאנו את חפצינו ומיטותינו כפי שהשארנו אותם לפני יום… Home sweet home
לצערנו הרב שלושת הצעירים שלנו קרסו אחר הצהריים עם וירוס בטן והדאגה רבה.
החתיך, ילד דבש והילד של אמא נשארו במיטה בזמן ששלגיה והבכור יצאו לגלות קצת את מרחבי היער וההרים סביב הקאזה.
בערב התברר כי המצב חמור יותר והשלושה גם לא מצטרפים לארוחה המפוארת שעורכות לנו נשות הבית.
ואיזו ארוחה…. (האמת, שהיא אחת מיני רבות…)
ירקות מטוגנים בבלילה, ממליגה ברוטב שמנת ופטריות, דגי פורל מטוגנים – אוחזים לימון בפה ולקינוח… הפפנאש הרומני המפורסם – גם בגירסה ללא גלוטן לטובת שלגיה והקטנטנה.
ואחרי הארוחה הטובה יש כוח לחזור לחדר לילדים הגדולים שסובלים בשקט.
הקומנדנט והגנרלית הרוויחו לילה שקט ואילו המשפחות הלא-צעירות זכו בלילה של טיפול בגוזלים הגדולים. קורה…
כשיוצאים למסע, לפעמים יוצאים לטיול מתוך הטיול. אורזים תיק קטן עם פיג’מה ומברשת שיניים וחולצה למחר בבוקר, משאירים את המזוודה עם כל הבלגן בחדר, ויוצאים למסע קטן, של לילה אחד ל… חוץ לארץ…
הבוקר אנחנו עוברים את גבול רומניה ונכנסים לאוקראינה כדי לבקר בעיר הולדתו של הקומנדנט מייסד השושלת. העיר צ’רנוביץ, שהכילה בימי הזוהר שלפני מלחמת העולם השניה כמאה אלף יהודים שיושבו שם על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית, החליפה ידיים כמה וכמה פעמים במאות השנים האחרונות. למעשה היא חלק ממחוז בוקובינה הרומני שביקרנו בו ביומיים האחרונים אבל כרגע משתייכת לאוקראינה. לכן הבוקר מקפידים לשים גם דרכונים בתיק ומתכוננים לשמוע איך ולמה המשפחה שלנו הגיעה לשם ומשם. תוך כדי הסיפורים בדרך, אנחנו לומדים שגם מוצאה של הגנרלית מכאן. שני סיפורים מקבילים. דומים ושונים, שמתערבבים והופכים לסרט אחד, מלא עצב וטרגדיות, אומץ לב והשרדות – אבל עם סוף טוב ככל שאפשר – כי הרי אנחנו כאן!
מצד הקומנדנט סבא אדי, התגוררו כאן הוריו, מרתה ומשפחתה בעיר ומשה בכפר קטן ליד. כשהתאהבו והתחתנו הם נשארו לגור בכפר, אך בתחילת מלחמת העולם, משה נלקח למחנה עבודה בכפיה ומרתה ההרה חזרה לעיר צ’רנוביץ ללדת.
עם התקדמות המלחמה, שבוע בלבד לאחר לידתו של התינוק אדי, הוחלט להכניס את כל היהודים לגטו. מתברר כי המשפחה התגוררה בשולי האיזור שהוגדר כגטו ולכן הם נשארו בביתם.
חלק מהיהודים וביניהם המשפחה, קיבלו למזלם אישורי עבודה מראש העיר המקומי (צדיק אומות העולם) ולכן נשארו בביתם למרות שרוב יהודי הגטו נשלחו לאיזור טרסניסטריה. בכל זאת היו צריכים לפעמים להיזהר ולהתחבא מפני החיילים והשוטרים הרומנים ולכן התינוק אדי היה לפעמים מקבל תרופות מרדימות כדי שלא ירעיש או יבכה…
לשמחתנו זה הצליח ובסוף המלחמה אבא משה חזר, לאחר שכנראה ברח ממחנה העבודה, והתאחד עם אמא מרתה והתינוק אדי שחיכו לו בצ’רנוביץ בריאים ושלמים.
המשפחה הצעירה, שחוותה את שמחת הפגישה המחודשת אבל גם צער רב על בני משפחה שניספו במלחמה, מחליטה לברוח מהאיזור, שעכשיו בשליטה רוסית, ולחזור לרומניה, שעכשיו מעבר לגבול. באישון לילה הם גונבים את הגבול ונכנסים כפליטים לרומניה (מולדתם) ועל הנדודים שלהם, עד שהתיישבו בואמה (הכפר בו אנו ישנים) וממנו עלו לארץ – נשמע מחר.
מן הצד השני של המשפחה, משפחתה של אימי הגנרלית, סבתא בלה, חיה גם היא בצ’רנוביץ. פרידה הצעירה חיה עם הוריה ואחיותיה אגי וארנה בעיר ושרול חי בכפר לא רחוק משם.
זמן לא רב אחרי החתונה של פרידה ושרול, כאשר כולם כבר בעיר, הוחלט על הקמת הגטו ועל שילוח היהודים לטרסניסטריה. הדודה אגי הצעירה שמצאה עבודה בבית חרושת לנקניק, קיבלה את האישור המיוחל מראש העיר ולכן היא והוריה נשארו בצ’רנוביץ והמשיכו לעבוד.
לעומתם, ארנה, פרידה ושרול ואחותו אנה, נשלחו בצעדת המוות לטרנסניסטריה – מעבר לנהר, שם שרדו בקושי את ההליכה, הרעב, המחלות וההתעללות של החיילים ואיבדו אנשים רבים יקרים ואהובים.
בסוף המלחמה התאחדו שרידי המשפחה. לתקופה קצרה של כשלוש שנים, הרוסים החליטו לפתוח את הגבול לרומניה כדי להיפטר מכל מי שלא ממש רוצה לחיות אצלם. גם שרול ופרידה והמשפחה ארזו את מטלטליהם ועברו את הגבול לרומניה ונדדו, ממש כמו מרתה ומשה עד שהגיעו לעיירה רדאוץ, בה נולדה הגנרלית סבתא בלה, והתיישבו בה לכ 13 שנים, עד שקיבלו את ההיתר המיוחל לעלות לארץ ישראל באוקטובר 1960…
אז נוסעים לצ’רנוביץ. נסיעה לא קצרה, דרך מעבר גבול קצת מלחיץ. הנהג מבקש לא לדבר עם השוטרים ואנחנו מוסרים את הדרכונים בשתיקה. מיד אחרי המעבר, הנוף לא משתנה אבל הבתים הופכים דלים יותר ויש תחושה של מקום אחר. השפה משתנה. האותיות קיריליות. כסף אחר. אוכל אחר…
מגיעים לכיכר העיריה של צ’רנוביץ ושם עולה לאוטובוס אלכס.
אלכס המדריך.
שונה כל כך ממה שדמיינו אותו כשדיברנו איתו לפני הטיול. בחור צעיר וחתיך הורס, דובר עברית מושלמת במבטא ישראלי, אבל טוען שלא היה בארץ עד לשנה האחרונה. משפחתו היא בין משפחות היהודיות האחרונות שנשארו בעיר, כאשר כולם עברו את הגבול לרומניה. הוא גדל בעיר, שקיבלה יהודים חדשים מרוסיה והפכה לעיר מחוז, בירה תרבותית ועיר אוניברסיטאית חשובה. הידע שצבר על תולדות המקום וקורות היהודים, הפך אותו למומחה המקומי וככזה, הוא מדריך את טיולי השורשים של ילידי צ’רנוביץ, כמונו, שבאים לגלות את העולם שמאחורי מסך המלחמה ואת העולם החדש שקם אחריה.
אלכס לוקח אותנו לסיבוב בין רחובות הגטו. מגלה בתי כנסת נסתרים שכיום כבר לא פעילים. אדי הסבא, מסתובב כחולם ברחוב בו אדי התינוק נולד וגדל, התחבא ושרד. בלה הסבתא מתרגשת לגלות את הבית בו גדלה אמא שלה ואת בית הכנסת בו התפלל סבא שלה…
אנדרטת הזיכרון לקהילה היהודית, שני משולשים שחורים שנשענים זה על זה, מזכירה לכולנו את החיים שרחשו כאן לפני שהכל התהפך והחיים הפכו למשהו שצריך לשרוד בו.
מסיימים את היום במלון שלנו במרכז המדרחוב השוקק. שלגיה ושני הענקים הבוגרים, הבכור והדבש, יוצאים מיד לסיור מקיף ובדרך פוגשים את שאר החבורה שכולם יצאו בקצב אישי לבדוק ולגלות גם את הפנים העכשוויות של העיר בעלת הזכרון המריר-עצוב-טרגי.
ארוחת ערב ומסיבת יומולדת לברבי במסעדה מקומית. משפחת ששון לא משתהה ומזמינה ערימת בשר מקומי שנטרפת בלי בעיות.
משפחת לנדאו הצעירה מתמהמהת קצת ובודקת אופציות שונות למרות שהמלצרית היחידה דוברת אנגלית עוזבת בפנים כעוסות. שלגיה מגייסת כוחות מפשרים ולאט לאט ההזמנות נשלמות, המנות מגיעות, מתוקנות, נאכלות ברגע…
בסוף הערב כולם מאושרים אחרי חגיגות יום ההולדת, ריקודי המלצרים ומפגש מרגש עם יהודי מקומי שיכור למדי, שבא להגיד לנו – שנה טובה!
פייר, היה קשה לקום בבוקר. בטירה הקסומה שלנו יש מיטות נוחות, שמיכות רכות וסת”ש מושלם (סביבה תומכת שינה – ע”ע ז’רגון משפחתי – מקום חשוך שלא מתעוררים בו עם הנץ החמה…) – לא פלא שהיה צורך בשעון מעורר כדי להתעורר ברבע לשמונה. נשמע כמו חלום אוטופי לאלה מביננו, בעיקר שלגיה והמסטר, ששנתם קצרה ונודדת…
לקראת ההתאספות המשפחתית סביב שולחן ארוחת הבוקר, מעירים את כל הישנים. הקטנטנה הבלונדית יוצאת למסע מפוז’ם בין החדרים ובודקת היטב שכולם כבר קמו. אימי הגנרלית מרוב התרגשות, זה היום שלה, מנסה לאסוף את כולם קצת יותר מוקדם…
היום נוסעים לרדאוץ. זה מקום הולדתה ומחוז ילדותה של הגנרלית שאותו עזבה בגיל 15. אמנם כבר ביקרנו פה לפני 40 שנה בערך, אבל ברור שהדברים כבר לא אותו דבר…
היא מוכנה ומזומנה עם דפים מלאים בכתב יד צפוף והמון סיפורים שלא תשכח לספר לכל המשפחה.
הקומנדנט מצידו, קצת מתקשה הבוקר לשחרר את כובע המפקד והמספר. הוא מחליט לפתוח את הבוקר בסיור ממונע בואמה, הכפר שבו אנו מתגוררים ושבו גדל הוא. עוצר לרגע ליד המקום שבו היה הבית בו גדל ומבטיח שעוד נשוב לכאן.
אבל היום הוא היום של אימי הגנרלית והבמה שלה עם המקרופון החדש באוטובוס. במהלך היום הוא עוד ייצטרך לגלות כוחות נוספים ותעצומות של דחיית סיפוקים עד שיחזור תורו לבקר ולספר את מחוזות ילדותו.
ברגע שהמקרופון עובר לידיה, הסיפורים מתחילים לזרום. בחוץ, שדות ירוקים, הרים וגבעות, כפרים ציוריים ונהרות דלילים של מחוז בוקובינה שמשתרע חלקו ברומניה ולחלקו באוקראינה. ובפנים, אנחנו שומעים על בית הספר של סבתא שבו למדו בשתי משמרות ובמשמרת השניה שבה סבתא למדה בחושך – הילדים התבקשו להביא נרות וגפרורים כדי להאיר את החשכה. על הדודים שאצלם חיכתה בלילה עם סיום הלימודים לאביה שיבוא לקחת אותה הביתה.
שומעים על אנטישמיות ושכנים טובים ופחות טובים. על סיפור העליה לארץ, שמספר את סיפור המשפחה, סבא שרול וסבתא פרידה ודודה יודית הקטנה שיצאו לדרך אל ארץ ישראל, אחרי שנים של ציפיה. איך היו צריכים להוכיח את יושרם מול השוטרים הרומנים כדי לקבל אישור יציאה. איך ארזו את כל רכושם – רק 40 קילו לאדם ויצאו ברכבת אל אתונה, דרך בדיקות פתע של המוכסים הרומנים. איך הצליחו לשמור על טבעות נישואין ואירוסים, על שרשרת של שעון זהב ודווקא על הנקניק המשובח שהביאו איתם – לא הצליחו לשמור… איך בזגרב ירדו מהרכבת לקראת ארוחת ערב חגיגית שהובטחה, אך לא נאכלה למרות האדים החמים שעלו ממנה, כי לא היתה כשרה… כשחזרו לקרון להמשיך בדרך, גילו שהקרון נעלם ואיתו הרכוש המועט שהיה להם.
איך הגיעו לאתונה ועלו על טיסה לישראל והגיעו בשלום לפקיד העליה המנומנם שחיכה בשדה ושמרו על שמותיהם המקוריים… איך… והשאר הסטוריה.
ותוך כדי הסיפורים, המיקרו-בוס שלנו כבר הגיע אל העיירה רדאוץ. אימי הגנרלית כבר קבעה מראש עם השומר של בית הקברות וכולנו יוצאים יחד בהתרגשות עצומה לתור אחר הקבר של סבא יצחק יוליוס שטרנהל שחבוי בתוך צמחיה סבוכה של שיחי פטל, בין מצבות דהויות ושבורות. ולפתע הוא מתגלה, כשעץ צומח מתוכו! עץ החיים שלח שורש אל תוך הקבר של סבא רבה של שלגיה…
בהתרגשות מדליקים שני נרות נשמה, הילד של אמא אומר קדיש ושלגיה משמיעה שיר. אימי הגנרלית מרחפת על גלי ההתרגשות של הגילוי ורובה ככולה בעננים…
מבית הקברות יוצאים לחפש אתונות (שרותים…) ומוצאים מלוכה (סופרמרקט) ורגע לפני המשך מסע השורש, פוצחים במסע קניות עליז וצבעוני בין דוכני הפירות והחטיפים הרומנים שלא ברור מהם.
התחנה הבאה – בבית הספר של הגנרלית שהפך לבית ספר יסודי בו ילדים בתלבושת אחידה עם סוודר סגול ושיער צהוב משחקים בנימוס בחצר פנימית והקטנות משתלבות בנוף באופן טבעי.
לקראת התחנה האחרונה במסע רדאוץ, יש הפסקה לא קצרה לארוחת צהריים במרכז העיר. מסעדונת מקומית בקושי מספיקה להכיל את כולנו ובטח שלא לספק את צרכי האי-גלוטן של חלקנו. אז ספק יושבים, ספק אוכלים, ספק הולכים. הקומנדנט והגנרלית מתרגמים את המניו, ובסוף רובנו יושבים למרק צ’ורבה או ממליגה עם ממולאים ומרגישים שאכן הגענו לרומניה.
בבוא השעה היעודה יוצאים לבית הכנסת המקומי שנמצא לא רחוק משם, שם פוגשים בחבר של חבר, רומני כמובן, שפותח לנו את הדלתות של המבנה שאיננו בשימוש כבר עקב התדלדלות הקהילה היהודית בעיר ל 7-10 אנשים בלבד (!!).
כבר בכניסה מגלים את התמונות של הגנרלית על הקירות, תמונות ילדות כתלמידה מצטיינת ואפילו תמונה מאוחרת מלפני כמה שנים שהגיעה לשם משום מה. הכל בזכות חבר נעורים שמקורב לאנשי הקהילה הבודדים שנשארו.
אימי הגנרלית בהתרגשות עוברת ומספרת על כל חפץ ומצביעה על עזרת הנשים שבה ישבה כשהיתה ילדה עם סבתה שלה. בינתיים הילד של אמא, או בשמו הנוסף, הרב ששון, מניח תפילין במרכז בית הכנסת. לידו, הקטנה והקטנטנה גילו פסנתר ישן וישבו לקשקש בו.
שאר המשפחה נודדת בין תמונות סבתא לבין סבתא וקשה מאד לסיים את הביקור הזה.
תחנה אחרונה ברדאוץ, בבית מספר 4, הבית בו גדלה אימי הגנרלית. בסוף סמטה, רצופה בתים מגוונים, הנה כאן היה הגן שלה ושם גר הרופא העשיר ופה זה הבית שלה שפעם נראה אחרת… והנה שכן שדוקא לא נראה מוכר אבל שמח לשוחח איתה על הימים ההם ועל הרופא העשיר ואפילו קוטף למעננו 12 תפוחים בדיוק מהעץ שבגינה…
אחר הצהריים כבר, האור מתחיל להתעמעם והדרך חזרה לואמה נראית קרובה מתמיד. בוגדן הנהג מנתב את דרכו בין סמטאות העיירה רדאוץ החוצה – אל המרחבים הירוקים הבלתי נגמרים של מחוז בוקובינה.
ושורש אחד כבר התגלה. חלק אחד מהעץ המשפחתי הרומני שרק התחיל להחשף. נראה שאימי הגנרלית כבר עייפה מהתרגשות. ליבה מלא מלהכיל את כל החוויות של היום.
והקומנדט כבר נוטל את המקרופון לידיו לעוד שעה קלה של סיפורים על ילדותו במחוז ואמה, על חברים ולימודים בחיידר. על השוחט שניהל בית ספר לעיברית ושלח בכל בוקר את הילדים להביא לו כד של חלב עד שבוקר אחד הכד נשבר והחלב נשפך ובזאת הסתיימו לימודי היהדות של הילד שעכשיו הוא סבא.
על האנשים הטובים והפשוטים שחיו בכפר בשמחת חיים ועל תקופת הילדות המאושרת של אחרי המלחמה הגדולה.
היה טוב לשמוע שבצד האנטישמיות וסיפורי הזוועה – היו גם חיים. חיים של ילדים והורים. השתובבויות נעורים. לימודים. נסיעות ברכבת. מקלחת שבועית במפעל או במקווה היהודי.
חיים…
ובתום הסיפור להיום – אנחנו נוחתים חזרה לתוך הצימר המופלא של דונה לוקרציה, לעוד ארוחה מפוארת בשולחן ארוך וללילה של משחקי שולחן בננה-שבץ נא-דומינו.
שלוש משפחות יצאנו לדרך. סגרנו את הדלת מאחורינו אחרי סידורים אחרונים, סנדויצים, קפה זריז ומזוודות מלאות בחלומות. בבית ששון שלגיה צריכה להתמודד בעדינות גם עם אתגר שעת היציאה. היא תמיד מעוניינת להקדים את היציאה ולהגיע בנחת ולעומתה הענק המאסטר מעוניין להאריך כמה שאפשר את השהיה בבית ולהגיע בשדה בריצה אל זנב המטוס. לכן, כל יציאה גוררת ויכוחים והתניות מראש… הפעם, המאסטר שקט. שבועות של מדיטציה הביאו אותו לשקט פנימי ונראה שאפילו לא שם לב שניסים המסיע הגיע עם רכבו הענק לדלת ביתינו למעלה משלוש וחצי שעות לפני הטיסה…
האווירה נרגשת והפגישה בשדה עם הקומנדנט ואימי הגנרלית, עם קן, ברבי, הקטנות והאחיין החתיך מלווה בחיוכים ובדיחות. רומניה היר וי קאמ!
בשדה כולם עסוקים וכמעט לא שמים לב שהגענו אל מעוז החרדים. הטיסה שלנו מלאה בבעלי זקנים ופאות, נשים בגרביונים שחורים וילדים מנומסים עם כיפה וטלית. כולם אחוזי התרגשות כי הם בדרך לאוקראינה, אל קברו של נחמן באומן או לביקור אצל הבעל שם טוב במקום אחר. זוגות ותיקים, רווקים, אלמנות. בודדים או בטיול מאורגן. גודשים את המטוס בהמונים והתרגשות. שלגיה כמעט נוטשת את מסע השורש לטובת מסע אחר…
בירידה מהמטוס הקומנדנט כבר לובש את כובע המפקד ויוצא בהתרגשות לחפש את הנהג שלנו שממתין בחוץ בסבלנות עם אנגלית בסיסית ומיקרו-בוס של 21 מקומות חדיש ומצוחצח.
המפקד יושב קדימה מלא התרגשות, אימי הגנרלית מאחוריו ושניהם פוצחים בשיח עירני ורומני עם הנהג שנקטע מידי פעם בהסברים או סיפורים לקהל המנומנם שמאחור.
בינתיים הקהל הופך רעב מאד ואין ברירה אלא לעצור באופן בלתי מתוכנן במסעדת דרכים (הקומנדנט עבד ימים רבים על רשימת המסעדות, אך בטנה המקרקרת של המשפחה אמרה אחרת…).
יושבים לשולחן ומביטים בתפריט שנראה מעולה אך בלתי מובן לחלוטין עם אף מילה באנגלית. בשולחן הששוני שקט מוחלט וכולם מתרכזים בשאלה איזו ממליגה לבחור. סופסוף יש ביטוי קולינרי לשדות התירס הרבים שבדרך…
בשולחן של משפחת לנדאו הצעירה עדיין מתלבטים ובוחנים את מצב הגלוטן, מצב הרעב והמצב בכלל…
אימי הגנרלית והקומנדנט משנסים מותניים ויוצאים לתרגם את שלל הממליגות והמאכלים – עד להזמנה המרוצה של אחרון הלקוחות….
ארוחה נהדרת ומשביעה וכולם מרוצים והנסיעה ממשיכה מנומנמת משהו. הקומנדנט מסביר על החבל המולדבי שאנחנו נוסעים בו. עוד מעט נגיע לביתינו הזמני בכפר ואמה שבו הוא גדל.
לאט לאט האווירה מתעוררת. מוסיקה קפיצות ריקודים בדיחות והרבה צחוקים עד שהאוטובוס עוצר בכפר בלב האחו ליד בית אחוזה קסום. הגענו.
גבירת הארמון והעובדים כבר ממתינים בהתרגשות עם מין חלה ענקית טבולה במלח והשולחן ערוך לסעודת מלכים.
הגשם מטפטף אבל למי זה אכפת בזמן שמתחלקים לחדרים, הקומנדנט והגנרלית, שלגיה והמאסטר, קן וברבי עם הקטנות, הבכור עם הילד של אמא ובקומה העליונה – ממש בעליית הגג, החתיך וילד דבש, צריכים עדיין לעבוד על הזוגיות אחרי שנים של גיל ההתבגרות…
לבסוף, הארוחה מוגשת, הכוסות מתמלאות במשקה שזיפים חריף והצלחות במעדנים מקומיים ובשר טלה רך כמו שלא טעמנו בחיים.
גבירת הבית פוצחת בנאום נרגש ברומנית ומיד אחר כך המזלגות יוצאים לפעולה.
לא ייאמן כמה שזה טעים…
ועכשין כולם לישון כי מחר יום בפיקוד אימי הגנרלית המורה ואף אחד לא מעוניין לאחר..
ולמרות זאת, הצעירים בחבורה יושבים למשחק לילי של סקרבל בננות וחריזת מילים והרבה הווי…
הכל התחיל לפני כמה שנים כשאבא לנדאו, שייקרא להלן “הקומנדנט”, ואמא לנדאו, שתקרא להלן “אימי הגנרלית”, החליטו שהגיע הזמן לקחת את כל החמולה (הלא גדולה, יש לציין) למסע הגדול אל עמקי התרבות הרומנית. להבין מאיפה התחיל הכל, לגלות את השורשים של הממליגה, ללמוד קצת את השפה של המיימוצה, והכי חשוב – להתכנס יחד כשבט אחד וחזק של צברים מעורבים עם ילידי הנכר – ולהרגיש משפחה גדולה ומאוחדת.
הנסיון הראשון לארגן את המסע כשל – התברר כי כולנו עסוקים מקטנות ועד גדולים. וכך נדחתה הנסיעה, חיכתה בצד להתמודדות עם מחלה, גיוסי חיילים, ועניינים אחרים. אחרי שנתיים, ולכבוד ההחלמה של אימי הגנרלית הגיבורה, הוחלט פה אחד, גדולים וקטנות, שבקיץ הזה – זה עומד לקרות. נוסעים למולדת המלאי והמיתיתיי (ומי שלא יודע מה זה כנראה לא מרומניה) כווווווולם.
וזה לא פשוט בכלל – לתאם משפחה זה כמעט mission impossible. ודווקא לא מהצד הבוגר והעובד – אלא דווקא מצד הדור הצעיר שעסוק לו בעיסוקים שונים ומשונים כגון – מחנה קיץ בתנועת נוער, קייטנה מיוחדת שאין להפסיד, שנת שרות או, לא עלינו, הדרכה במחנה קיץ באמריקה. עסוקים הילדודס. מה גם, שכמו בדומינו, אם אחד מהם לא יגיע חס וחלילה, גם השאר מתחמקים אחד אחד, לא מעוניינים להצטרף. כולם או אף אחד. נו טוב, לא נותר לנו המבוגרים אלא להתגמש עוד ועוד, לדחות עוד קצת ועוד קצת ולהגיע עד ראש השנה כמעט ולהצליח! לתפוס את כולנו, ברגע המדוייק שבו כולם כאן, ויאללה יוצאים לדרך! ושמזג האוויר החורפי של הרי הקרפטים יחכה קצת…
בשלב די מוקדם התברר כי שליש מהמשפחה לא יוכל להצטרף למסע הזה לצערנו, ונותרנו שני שלישים, לנדאו וששון, על נשינו וטפינו ועם ראש וראשת השבט מתכוננים כבר חודשים למסע הגדול אל המוטר-לנד.
לפני שיוצאים למסע שכזה, נדרשות הכנות רבות ותכנון קפדני – את כולם עשה הקומנדנט לנדאו. בעצם, הוא עושה. הוא כל הזמן עושה. כבר חצי שנה לפחות, מיום שבו התחילה ההתרגשות, הוא יושב ומתכנן. סופר קילומטרים ומונה שעות נסיעה. בודק מלונות ומדבר עם נהגים. ובין השאר מתמודד גם עם דרישות שונות של בני חמולת לנדאו-ששון שלא חוסכים בבקשות מכל המינים. אבל הוא מתמודד. שוחה בזרם. בין הטיפות. ורק בזכות זה מגיע לו שמו -הקומנדנט לנדאו.
אימי הגנרלית גם היא מתרגשת. אוטוטו היא והקומנדנט, הילדים והנכדים ישבו כולם באוטובוס המתנדנד בכבישיה המתפתלים של המולדת הרומנית, עם שירים, סיפורים, צחוקים והווי שיזכירו לה קצת את ימיה כמורה באוטובוס של הטיול השנתי.
אצל משפחת לנדאו הצעירה, מתארגנים בהתרגשות מתונה אבל בהתמדה. ברבי וקן מסדרים מזוודות ומרגיעים ילדות. יש הרבה קניות לעשות, כי הקטנות (להלן – הקטנה והקטנטנה) כבר גדלו ומותק הבגדים התכווצו. אז את המסע הרומני מקדים גם מסע ישראלי אל חנויות הבגדים – שיהיה להן חם וטוב וחדש וכיף. היפיוף הצעיר, העתק מדוייק של אבא קן, מסתיר את התרגשותו תחת מעטה האדישות של הנעורים. לא מזמן הוא חזר ממסע בפולין והוא כבר מבין כמה מרגש וחשוב יהיה המסע לגילוי השורשים האישיים שלו. ההתרגשות אפילו גוברת לנוכח האיחוד עם הבני דודים ממשפחת הענקים שיבלו יחד שבוע של גיבוש בחדר הילדים הגדולים – משהו שכבר מזמן לא קרה. הללויה….
בבית ששון, שלגיה מאושרת כי סופסוף הצליחה לאסוף את כל הענקים תחת קורת גג (או קורת אוטובוס) אחת. הבכור מספר אחד, שב מנדודיו באמריקה שעות ספורות לפני הנסיעה לרומניה. ילד דבש סיים את מטלות שנת השירות והסכים לפנות מזמנו היקר לטובת המסע המשפחתי. הילד של אמא חולם כבר חודשים על הבילוי המשפחתי (ועל ימי החופש מהתיכון) והמאסטר… עוד נראה איזה שם יקבל במסע הזה. כבר חודשים שהוא במדיטציה עמוקה ותהליכי קבלה לקראת הנסיעה בוויטרינת הזכוכית של המיניבוס המשפחתי…
וכך, בלי לשים לב, הזמן עבר והמסע התקרב.
רומניה שימי לב, אנחנו בדרך! החיים לפני ואחרי כנראה לא ייראו אותו דבר…
עד עכשיו טיילנו לרוב בטבע האירי המרשים. ירוק, אפור, צהוב, רוח, שמש, גשם, בהיר, מעונן, חם או קר. כל מחזור השנה חורף-קיץ-סתיו-אביב בשבוע אחד. פגשנו אנשים רחבי לב וחיוך. ראינו כרי דשא רחבים עד האופק וצוקים חדים. טיפסנו וטיילנו וישבנו לפיקניקים על שפת הים ובאמצע שומקום. עכשיו הגיע הרגע להתחיל לחזור לכאן ועכשיו… כשאספור אחורה מ 5 עד 1 נוכל לנשום נשימות עמוקות ולאט לאט להתעורר למציאות ולהבין שהמסע כבר בסופו… לפקוח עיניים אל הבוקר האחרון באמצע nowhere כי בערב, בדבלין הבירה, זה כבר לא יהיה אותו דבר…
וכמו כל פרידה ארוכה, היא מתחילה בפרידה קטנה מהבית השופע שהתארחנו בו לרגע קט בקליינברידג’, אצל ג’ון וברני. בסויטה הענקית שלנו יש מקום לארוז בנחת ולרדת לארוחת הבוקר המושקעת של ברני – קערת הפירות החתוכים קטן-קטן לוקחת בגדול. ברני שוב חצויה בינינו לבין הנכדה תכולת העין בחדר השני ומנהלת איתנו סמול-טוק שממנו היא יוצאת מדי פעם לחטוף איזה ביס מיד או רגל שמנמנה ובסוף היא נכנעת לעצמה ומביאה את הבובה עצמה לתצוגה של מותק. יאמייי…
יוצאים לדרך – הכיוון הכללי – דבלין. בערב מזומנת לנו ארוחת ערב חגיגית עם מכר וותיק מבית הספר התיכון של שלגיה. יונתן הוא הבן של המורה האהוב שלי לאנגלית. אצלו למדנו את המבטא האנגלי וזכרו שמור בלב. הוא חי בדבלין כבר יותר מעשור, נשוי באושר לאירית מקומית ועוסק בתרגום. בליבו יש מקום חם לחברים מהתיכון בישראל וכשמישהו מגיע – זוכה להתארח ולפגוש את יונתן. גם אנחנו זכינו. אבל לא נקדים את המאוחר…
אז מודה ומתוודה שלמאסטר ולילד של אמא כבר הספיק לראות ירוק וטבע. פניהם כבר מועדות לרחובות סואנים והלב שלהם פועם בקצב פאב-פאב פאב-פאב (כאילו שלא ישבנו בפאבים כל יום ויום בטיול הזה). לשלגיה רשום בתכנית לנסוע לביקור בהרי ויקלואו שדרומית לדבלין והיא ממש עקשנית. אגמים, הרים, טירה (ובקתה עם 7 גמדים לנופש מהענקים) נשמעים לה ממש טוב. היא גם לא ממש מחוברת לחוקי הזמן והנסיעה בכבישים. המאסטר נוהג ושלגיה מחשבת את הזמנים.
אז בוקר שמשי ומהנה במיוחד מקדם את פנינו – ביקור בטירה אדירה רחבת ידיים בפאוארסקוט, עם סיפור טלנובלה רב-דורי, נסיעה לגלנדלוק, פיקניק בין הדשאים וטיול רגלי לאגם. ממש צעצוע של יום. הדבר היחיד שהפר את האידיליה היה מבצע מסובך של חילוץ מטייל שכנראה נתקע באחד המסלולים הרבים של הפארק וחולץ באמצעות מסוק.
לפני שנגיע לדבלין עוד נצטרך להחזיר את האוטו בשדה התעופה, מה שגורם לנו להסתובב סביב השדה כמה סיבובים עד שאיזה אירי טוב לב מציע לנו לנסוע אחריו אל נקודת ההחזר של המכוניות… ובא לציון גואל. המזוודות חוזרות להתגלגל ואנחנו כבר באוטובוס קומותיים בדרך לדבלין!
כבר שבוע הם חופרים לי, הגמד והענק, על הפגישה המתקרבת עם יונתן. כל אחד והמחשבות שלו לגבי המפגש. המאסטר אולי חושב שזה מפגש עם אהוב נעורים שבעקבותיו שלגיה תתעופף לעבר האופק של אירלנד והילד של אמא משתף פעולה בסיפור. כבר שבוע הם שואלים, חוקרים וצוחקים. ורק שלגיה יודעת את האמת…
אז אחרי התמקמות בבית החדש שלנו, ליומיים – בית העוגן (או בשמו המקורי Anchor House) מתגלה כמקום נעים ומטופח, אולי הוא קצת ב wrong side of town עבור ילידי דבלין, אבל עבורנו הוא ממוקם ברחוב שקט וקרוב מרחק הליכה לכל מקום שצריך. דיינו. יש חדר גדול. דיינו. מקלחת שעובדת טוב. דיינו. ארוחת בוקר… טוב את זה עוד נראה.,
ההתרגשות מהמפגש המיועד בערב במסעדה סינית שיונתן הזמין לה מקום מראש, שוברת כל שיא. לא ברור אם זה מהמפגש המיועד עם הבחור הלא מוכר, או מהרעב לאוכל אוריינטלי שהמאסטר הנחיל לילד הענק. אין לדעת. ובכל אופן, בשעה היעודה כולם רחוצים ומסורקים ויוצאים לדרך אל המסעדה הסינית הקרובה. כאן פוגשים בפעם הראשונה במחט הענקית שמנקבת את שמי דבלין – הספיר. יש האומרים שזוהי המחט המסמלת את צרכני הסמים באזור הזה של העיר ובאופן כללי לא ממש אוהבים אותה. היא זכתה לאינספור כינויים לא ממש מחמיאים שמתייחסים לאופיה הפאלי כגון: The Pole in the Hole, Erection in direction, Stick in the sick, ועוד ועוד…
המתח יורד אחרי המפגש עם יונתן. הענקים מזהים שיש כאן חבר ונרגעים. עכשיו יש להם זמן וסבלנות לדבר האמיתי שלשמו באנו – האוכל הסיני. המלצרים קצת עסוקים ולכן המאסטר והילד עוסקים בלבחון את שלל המנות שעל השולחנות ולבחור לעצמם מטעמים. יונתן מוסיף את הטעמים החביבים עליו, שלגיה בוחנת שאין שם גלוטן מיותר והארוחה זורמת אל תוך הלילה בשיחה מקפצת מנושא לנושא – קצת נוסטלגיה מימי התיכון הירושלמי, קצת סיפורי אקטואליה אירית והרבה חיוכים ואוכל באמת משובח. צר לי אירלנד אבל בקרב על האוכל – סין לקחה בגדול.
דבלין. כמה חיכינו להגיע לכאן..אז מה עוד היה לנו כאן? סיור בוקר מצחיק בחלק הדרומי של נהר הליפי. המדריך של הפרי תור כרגיל צעיר ומשקיען ויש לו ידע עצום לא רק בהסטוריה של העיר אלא גם בהסטוריה של השטויות של העיר. על הגשר הגדול על הנהר, לוחית זיכרון לזכרו של האב פאטנוי שנפל לנהר במלחמת העצמאות – אבל לא באמת… סתם מתיחה, והלוחית זיכרון במקומה עומדת… או אולי זו גם מתיחה?
סיבוב במרכז העיר שחוברה לה יחדיו משתי גדות הנהר – צפון ודרום – כמו בכל מקום – יש את הצד הטוב וה wrong side of town אבל זה לא ממש מוחלט כאן ואפשר להתפלסף על זה במשך חצי סיור…
בערב, מופע מרגש של מחול אירי. River Dance. קבוצה ענקית של רקדנים ורקדניות שמקישים בנעליהם על הרצפה הממורקת והתפאורה המתחלפת, מספרים סיפור כלשהו ממחזמר שאנחנו לא מכירים ולא מבינים אבל רמת הכישרון והדיוק בצעדים ממש מדהימים. מסיבה כלשהי המאסטר מתרגש עד מאד ולא מפסיק למלמל – זה-לא-אמיתי זה-לא-מציאותי…
ומה לסיום? איך לא, ביקור במזקקה של גיניס, הבירה האירית המפורסמת. כאן אין קוקה קולה ילד – רוצה שחור? תשתה גיניס! שעתיים של סיור כאילו מדעי בתוך מוזיאון מהוקצע והסברים על כשות ושמרים ועוד כאלה מפחידים – שמסתיימים, איך לא, בכוס בירה אירית משובחת בתצפית על העיר שנוצרה מתוך “בור מים מכוער” (כך הסביר המדריך).
להתראות לך אירלנד, להתראות דבלין, להתראות מאד הרוח הטובה, המוסיקה, הבירה, הנופים. עוד אשוב לכאן. ובגדול!
יום ירוק מעורפל הציץ אלי מהחלון כשפתחתי את הוילון בביתם הפיצפון של ליאם ואגנס.
ההתרגשות של הביקור באטרקציה מספר 1 באירלנד נמהלה בחשש קל בשל טיפות מים קטנטנות שזרמו על הזגוגית.
החלטתי שבינתיים אתרכז בתפקוד בבית הגמדים הזה ושיחות עם אלוהימה בקשר למזג האוויר אפשר לעשות תמיד וגם בסוף היא ממילא תדע מה לעשות וזה יהיה בהתאם לתוכניתה ומדוייק. אז שחררתי.
ביקור קצר בשרותים ובמקלחת לווה בכמה היתקלויות בקיר ובמשקופי הדלת. המאסטר שנכנס אחרי כמעט ולא יכול היה לצאת החוצה. לליאם ואגנס יש עוד שני חדרים כאלה וחדר אוכל למטיילים שבו אם את מרימה רגל כדי לשלב אותה מעל הברך השניה, את עלולה לפגוע במדף דגני הבוקר שלידך. ואם את מתכופפת למזוג קפה תיזהרי שהיד שלך לא תעיף את הקפה של האמא והבת בשולחן ליד כי הן לא כל כך נחמדות. שלא לדבר על ללכת בין השולחנות לשולחן הבופה, מה שמצריך כישורי כיפוף ולוליינות מיוחדים…
בכל אופן אגנס בת ה 80 טרחה סביבנו בנחמדות יתרה ותוך כדי השקעה בפרטים הקטנים. סחטה מיץ תפוזים, טיגנה חביתות, הגישה קפה… במהירות ויעילות כאילו היתה בת 20.
למרות הקושי האמיתי להתרומם מן השולחן, בסופו של דבר הארוחה הסתיימה והצלחנו לארוז את חפצנו בליליפוט חדרנו ולצאת לאוטו לאחר פרידה מרגשת.
הבוקר בתוכנית – צוקי מוהר – צוקים נישאים מעל הים האירי הסוער בשלל צורות של ארוזיה נפלאה. אחד האתרים המטויילים ביותר בעולם התיירות האירי. לשם כך השכמנו והזדרזנו – מה שהוכיח את עצמו בהמשך.
לפני שנגיע לאתר של צוקי מוהר במזג אוויר סוער במיוחד, כמה מילים על הדינמיקה המיוחדת של חצי משפחה, שהולכת ומתגבשת במהלך הימים האחרונים, בתנאי החדרים ההולכים ומתכווצים, ומביאים איתם בהכרח מגע פיזי, מנטלי ורגשי רב יותר. כידוע, יצאנו לדרך רק שלגיה ושני ענקים – הילד של אמא בן 14 וחצי שלא ממש סגור אם זה בסדר או לא לצאת לטיול עם אמא ואבא ובאופן עקרוני הוא מנסה לחפש את העצמאות שלו מול החיבור המשפחתי המוזר, ועם המאסטר בן 52 שלא אוהב טיולים מאחורי ויטרינת זכוכית ולא אוהב שמחליטים עליו באופן כללי. שלגיה מוצאת את עצמה לא פעם בין הפטיש לסדן בין זה לזה.
וכך הולכת ונוצרת מערכת מורכבת של בריתות זוגיות בתוך המשולש הזה.
לפעמים זה הזוג אבא אמא שעומדים מול הילד של אמא, הוא כועס עלינו או על העולם או על השד יודע מה. הוא לא רוצה (מה? לא ברור) ואמא-אבא עומדים כחומה בצורה ומנסים למצוא דרך לליבו או להציב לו גבולות.
לפעמים זה המאסטר והילד מול שלגיה. יש להם מין ברית גברית סודית כזו, מלאה בהומור ובדיחות פנימיות ששלגיה לא מבינה ו/ או לא מעוניינת להבין. הם מדברים בציניות ומשלבים חיקויים ומערכונים מעולמם הגברי ושלגיה שרק רוצה לעוף עם הפרחים והאהבה אל הרוח, לא מתחברת…
והצלע השלישית, אתם שואלים? היא לא קיימת. לפחות לא באופן רשמי. כמו שרשמתי קודם, המאסטר לא אוהב שמחליטים עליו. אז לפעמים יש התלחששויות אמא-בן קטנות. קיטורים קטנים. עושים תכניות – אבל נותנים למאסטר את הכבוד להחליט 🙂
וחוזרים לצוקים של מוהר. שוב נסיעה מתפתלת בין השדות עד למגרש חניה עצום בגודלו שכרגע נראה די ריק. מרוב התרגשות שלגיה מגלה בחצי הדרך לצוקים כי הטלפון נשאר באוטו, וכך היא זוכה לבוקר קסום ומפנק בצוקים, של צילומים מידי המאסטר בעצמו.
הדרך מתחילה עם גשר דריזל מטפטף שהולך ומתחזק ככל שמתקרבים למרכז המבקרים של צוקי מוהר. את המטרים האחרונים עושים בריצה מטורפת לקבלת מחסה בבניין הקטן המכיל חנות שרותים מידע ומסעדה.
מוקדם בבוקר ועדיין יש מקום להסתובב שם. מחכים כמה דקות. שלגיה תוהה על מכירת שכמיות גשם ואז מגלה שכמיית-שקית-זבל ב 3 יורו ומיד מנכסת אותה לעצמה.
הגשם נחלש או פסק, מי יודע, ויוצאים לשביל המוביל אל הצוקים והמגדל שלמעלה…
צבעוניות המעילים מנקדת בעליזות את השבילים ואנחנו צועדים… הרוח מנסה להעיף אותנו לים. טוב ששמו גדרות. את הילד של אמא מעניינות בעיקר הפרות שמסתובבות בכרי הדשא מסביב. ברגע מסויים המאסטר מנסה לצלם אותו איתן ואופססס מחליק בבוץ ו…דם בברך. מזל שהשומר האירי לא מניח לנו עד שמוליך אותנו למגדל שמעל הצוק ושם פותח ערכה ענקית של עזרה ראשונה ומעניק לנו חמרי חבישה לרגל הפצועה.
המאסטר בסדר. לגברים לא כואב ולא קר והרוח לא מעיפה אותם וככה בדיוק שלגיה צריכה אותו. אז צועדים יחד בשבילים מעל הנוף הנהדר של צוקי מוהר. בכל עיקול דרך הנוף משתנה והסלעים, נפתחים, נסגרים, יוצאים מהים בצורות משונות. מדהים.
בינתיים המשחק עם מזג האוויר ממשיך. רגע הרוח מטורפת מאיימת להעיף אותנו למטה, רגע הגשם מרטיב אותנו ושלגיה לובשת בגאווה את השקית-פונצ’ו החדשה. ופתאום הענים נבקעים וחם. מתפשטים לחולצה קצרה… וחוזר חלילה.
כשירדנו למטה הבנו שזה היה יום רגיל בצוקי מוהר. מגרש המשחקים של אלי מזג האוויר האיריים.
מה שעוד הבנו כשירדנו חזרה למרכז המבקרים, הוא שהרווחנו בענק! השעה 11 וחצי ובשביל המוביל למטה יש דוחק ועומס כמו לפני דוחן הסלטים של מעדני צדקיהו בשוק מחניודה ביום שישי בצהריים.. ממש עומדים בפקק אנשים מעל הים… הזוי.
כשהפקק משתחרר אנחנו כבר בדרך חזרה לאוטו. באנו ראינו צילמנו זה שלנו. ממשיכים.
עוד שעה קלה בכפר דולין הציורי (זוכרים מאתמול?) וממשיכים בנסיעה. היעד – גולווי. עיר ציורית בהמשך צפונה. נוסעים בנוף ציורי עם שדות מצד אחד וים פרא מצד שני. וגשם.
והנה חוף הים ממש. גשם שוטף. הורים וילדים שיצאו מקורס סאפ או גלישת גלים, עומדים בחליפות צלילה רטובות ואני לא יודעת אם הן רטובות מהים, מהגשם או מהמקלחת שאליה הם נכנסים להישטף. ואט דה פא…?
בעודי עומדת במעיל פוך צעיף וכובע וצופה באנשים הנשטפים במי ברז בגשם, המאסטר מזכיר לי שזו חופשת הקיץ שלהם, אז הם מבלים בים… אם כך זה הגיוני :)))
השעון מראה כבר אחת או שתיים והבטן של הענקים מתחילה להטריד. שקית הפיקניק בבגאז’ אבל איפה נמצא מקום לשבת בלי גשם? עוד לפני שנפתח המשא ומתן עם אלהימה וכבר היא מתרצה לי. הגשם נפסק ברגע ועל החוף הפראי מתגלים שני שולחנות עם ספסלים. הרוח נעימה לא קרה ועד שפורסים את המעדנים הספסל יבש כמו בהזמנה.
מיותר לציין שהגשם נמשך כשסיימנו לאכול.
ועכשיו להתלבטות השניה של היום. אחרי הלילה שעבר בביתם הגמדי של ליאם ואגנס, אני חוששת מהלילה הקרוב. שוב ארוח ביתי כזה. שוב לא ממש במרכז. בפרבר של גולווי. ומה יהיה אם שוב נגיע למשהו קטנטן כזה? אני שוקלת לבטל. לוותר. לחפש מלון קטן חדש ומרכזי ובלי חשבון… אבל בזמן שהמחשבות האלה מתרוצצות בראש, האוטו ממשיך לנסוע והנה הוא פונה ימינה לשכונה של העשירים והנה הכתובת הרשומה. בית ענק ומטופח ומרשים. החדר שלנו עצום מימדים עם אמבטיה של ענקים וסלון עם חדר שמש מרשים רק בשבילנו. חבל שרק לילה אחד…
ככה זה בטיול. תמיד קיים המתח בין החלק המתכנן והמתוכנן שרוצה להרגיש בטוח לבין החלק שרוצה להיות ספונטני ולהחליט ברגע האחרון מה בא לו. האמת, שאם החלטת כבר, כנראה עדיף להתמסר להחלטה ולתוצאותיה. בדרך כלל יוצא לי טוב…
אנחנו לוקחים לעצמנו זמן להתפעלות מהבית, מהחדר, מהסלון, מהמארחים הנדיבים והמקסימים ג’ון וברני. ג’ון בעל חברת מוניות תכול עיניים וחייכן וברני אישתו מטפלת בעינייני הצימרים. יש להם 3 יחידות מרווחות בקומה השניה שכרגע ריקות. לג’ון וברני 3 בנים ממש כמו לנו ונכדה אחת בת 8 חדשים שנראית כמו בובת כרוב צחקנית, שבדיוק הגיעה לביקור מדובאי ולכן ברני קרועה בין הרצון לכווצ’ץ’ אותה לבין הרצון לארח אותנו.
אנחנו מנצלים את ההזדמנות ונוסעים לבלות את שארית אחר הצהריים בגולווי העיר הקרובה. קצת שוטטות ברחובות ששוב מזילים גשם, נשנוש בפיש אנד צ’יפס המפורסם מקדונאט וסיום מוחץ במסעדה שהומלצה לנו באופן ספונטני ברגע האמת בעודנו מחפשים ברחוב. המסעדה Mcswigans הזו היא באמת משהו מיוחד ויוקרתי. תיזכר לטובה מנת טבעות הבצל האימתניות שהגיעה לשולחננו. כל בצל – גלגל (ענק)…
בוקר אחרון בקילרני. הפעם ישנו טוב אחרי האלכוהול של הסיידר בלילה הקודם.
ארוחת בוקר מוקדמת עם מארי וסטפן שחיכו לנו בקוצר רוח. סופסוף יש להם עם מי לדבר ולהחליף דעות, לספר סיפורי חיים והסטוריה מקומית. הזוג הזה, מעל גיל 75, חזרו לקילרני אחרי 10 שנות גלות בלונדון. אירלנד היא הבית ולכן חזרו. קצת מזכיר סיפורים ישראליים ציונים כאלה…
בסוף אין ברירה, אנחנו קוטעים את הזוג הטוב הזה ויוצאים לדרכנו בברכת הדרך.
היום נוסעים צפונה דרך מצוקי קו החוף של מחוז קלייר. המטרה – להגיע הערב קרוב לצוקי מוהר המפורסמים ולבקר בהם מחר.
בינתיים, תחנה ראשונה למעבורת של טרבט, שמשיטה אותנו באצבע ים דקיקה המפרידה בין שתי אצבעות יבשה וחוסכת לנו כמה שעות נהיגה. גם היום הזה צפוי להיות לא צפוי. הבוקר, שהתחיל שמשי ונחמד, הופך בדרך למעורפל ומטפטף. בהגעה למעבורת כבר שוטף הגשם ופוסק כבמטה קסם אחרי שהמכוניות מועמסות לבטן המעבורת.
אני כבר מבינה שיש מקום במקום הזה, לשיחות ומשא ומתן עם אלוהימה על כמויות המים הדרושות לצמיחתנו. הכוונה שלה טובה ואכן כל ממטר מצמיח בנו חיים, אבל נראה לי שאפשר לקצץ בכמויות אם נוכיח אחוז צמיחה גבוה מספיק…
וכך, יוצאים לדרך על גבי המעבורת עם ערב רב של נהגים ונוסעים אחרים, לבושים בשלל מחלצות של חורף באמצע הקיץ. אולי כאן המקום לעצור ולספר בהדגשה, שאנחנו מצויים בעיצומו של הקיץ. חודש אוגוסט גם כאן הוא שיא הקיץ. אז אנשים לובשים קצר. אבל בחוץ קר וגשום (כמו אצלנו בשיא החורף) אז לובשים מעיל מעל הסנדלים, כפפות וצעיף עם חולצה דקה, חליפות סערה מדוגמות או שמלה פרחונית מתנפנפת עם סנדלי עקב ולמעלה מעיל דובון. יפה…
הענקים שלי בבגדים קצרים, לפעמים מואילים להוסיף סווטשירט. ואני, בשיא החורף כולל סרט פלנל בסגנון נינג’ה לראש – שלא יהיה קר לאזניים.
עומדים על הסיפון ברוח הקרירה. מישהי אמרה שיהיו דולפינים. אז אמרה… אלינו הם לא התקרבו.
כשהמעבורת מתחילה להתקרב ליבשת, מתחיל להתקרב גם סוף השובע הקצר שלנו מארוחת הבוקר של מארי וסטפן. כששלגיה וענקים נתקפים רעב אין ברירה ויוצאים לציד…
תוך 4 דקות מרגע ההתראה על התקרבות לחוף, כולם ברכבים, המעבורת מגיעה בשלום והגוגל מאפס כבר מכוון לסופרמרקט הקרוב. היום – פיקניק!
(לרגע שכחנו שנדרש כאן תיאום מדוייק עם אלת המטר והרוח…)
אז ככה. חצי משפחת ששון נכנסת לסופרמרקט מקומי באירלנד. לא חשוב שרק חצי – זה החצי הנכון. הילד של אמא והמאסטר מתבייתים תוך שניה על איזור הלחמים והלחמניות, הנקניקים והגבינות. והריבות. והירקות. והחמאה. והשוקולד למריחה.
תוך 10 דקות העגלה מלאה. בזמן ששלגיה החנונית מחפשת לעצמה לחם ללא גלוטן שיהיה בינתיים…
הכל באוטו יוצאים לדרך מדהימה ביופיה לאורך החוף במטרה להגיע למגדלור שבקצה אצבע היבשה. אבל הגוגל מאפס מכוון לחיפוש מקום לפיקניק ולשם אנחנו דוהרים. בינתיים השמש בשמים והנסיעה בין שדות ירוקים נעימה לנו על אף הבטן הלוחצת (השעה 11 וחצי בבוקר…). בסופו של דבר, לאחר הנחיה מדוייקת נמצא המקום המושלם לפיקניק בשולחן ציורי על שפת הים ברוח מטורפת. הבטן המקרקרת לא מאפשרת נסיגה וכל האוצרות נפרשים על השולחן. לחמים יוגורטים ירקות גבינות עוגות שוקולד נקניקים ועוד ועוד… כלום לא נשאר בצד. יאמייייי
העננים כבר מתחילים להתקבץ כשאנחנו, ממש קרובים למגדלור, מגלים שלט לגשרים של רוס. בלי היסוס אנחנו פונים לדרך ומוצאים את עצמנו באופן ספונטני בגן עדן של סלעים מפוסלים ביד האמן של הטבע על חוף הים.
טיול קצר לאורך החוף מגלה עוד ועוד הפתעות אבל העננים למעלה כבר שחורים ומתחילים לטפטף. מגיעים למכונית והנסיעה למגדלור שנמצא ב loop head היא כבר בגשם סוחף. גם בהגעה הגשם לא נפסק. מחכים קצת באוטו ואז יוצאים באומץ החוצה. המגדלור לא נראה אטרקטיבי והחוף, למרות הצוקים המרשימים, טובע בערפל.
אז חזרה לאוטו. ונוסעים. בדרך מנסים לתפוס עוד כמה צוקים ועוצרים בעיירת חוף בשם kilkee. המאסטר כבר עייף מהנהיגה ומבקש לצאת לשוטט בעיירה שעתידה הנדל”ני לא נראה מבטיח. בתים שרופים, בלויים, בשיפוצים, סחופי רוחות… ואף על פי כן היא שוקקת חיים ורחוב אחד של בתי קפה וחנויות. על החוף ישנם דוכנים למכירת שבלולי ים שנאכלים בעזרת סיכה. זה מה שהמאסטר רוצה ומקבל…
עוד קצת שוקו חם בבית קפה המקומי שבו מצאנו את השלט הבא:
וממשיכים הלאה. ללא הצוקים. המאסטר מבקש הביתה – ליעד הבא. הלילה נישן בכפר Lahinch ונבלה בכפר Doolin. אז קדימה להינצ’ – גשם או לא אנחנו מגיעים!
אחרי שעה של נסיעה יפהפיה בין שדות, פרות, כבשים ובתי כפר מיוחדים, מגיעים ללהינצ’ לביתנו החדש – ממש בלב השדות. בית קטן בערבה.
בגשם סוחף שלגיה יורדת באומץ רב ומתפרצת לדלתו הפתוחה של הבית – ישר לזרועותיו של ליאם – הבעלבית ואימו האלמנה אגנס – שלפני שתשאל מי אנחנו ומה שלומנו – מיד שואלת מתי ומה נרצה מחר לארוחת בוקר ומציעה ביצה מקושקשת… אחרי רגע של מבוכה וצחוק, מסכימים על חביתה ומקבלים את החדר שהפעם, לא רק שהוא קטן אלא גם יש בו מקלחת בגודל מקרר בינוני. צחוק צחוק אבל לא כיף. לעומת זאת, ליאם ואגנס מקסימים באמת ושלגיה יושבת לקפה של בנות עם אגנס בת ה 80 ומקבלת טיפים לחיים.
ליאם יוצא מגדרו, באנגלית אירית מהירה ולא ברורה הוא מסביר לנו איך כדאי לנסוע לכפר המרכזי doolin, איפה לחנות ובאיזה פאב לאכול ולשמוח.
קטע מטורף חיי הפאב כאן. כולם מבלים בפאב. כל הזמן. ילדים, צעירים, מבוגרים, זקנים, גברים, נשים. יש הופעות של מוסיקה אירית מסורתית ומשמחת כל יום ולפעמים פעמיים ביום. ראינו כבר משפחות עם ילדים קטנים שמגיעות לפאב להעביר אחר צהריים עם הופעה. אוכלים כאן ארוחת צהריים וערב. וכל הזמן… שותים. בעיקר גיניס שחורה אבל לא רק. וכל הזמן הומה ושמח.
אז יצאנו מהכפר שלנו לכפר ההוא. לא היינו מודעים לגוגל מאפס שהחליט לקחת אותנו בדרך יפהפיה אבל מתפתלת וצרה ביותר, דרך שדות בירוק זרחני. הכביש צר כל כך, שאם מגיעה מכונית ממול – מישהו צריך לקחת רוורס. לפעמים ארוךךךך. בשולי הכבישים הצרים יש לפעמים נקודות עצירה מסומנות שבהן אתה מוזמן לחכות לרכב הבא ממול. לפעמים לא ואז באופן יצירתי נחפש איזה פתח מילוט לכביש אחר, כניסה לאסם, או פשוט ניסע אחורה…
מגיעים לדולין. עדיין לא חושך (כי החושך יורד פה בארץ הפלאות סביב 22:00) אבל הגשם לא חוסך שבטו. אנחנו רואים המון אנשים הולכים ונבלעים בפתחי הפאבים, יוצאים והולכים בגשם. למה? למדנו מיד. כשבפאב הראשון לא היה אפילו איפה לעמוד מרוב צפיפות ונרשמנו למספר 5 ברשימת המתנה, יצאנו לגשם ולפאב השני ואותו סיפור, הלכנו לפאב השלישי וחוזר חלילה. בכל הפאבים שמחה וששון ומוזיקה חיה וכל שאת רוצה זה להישאר. כן וגם לאכול משהו לא היה מזיק בשעה זו…
בסופו של דבר המאסטר החליט לחזור לפאב הראשון לחכות. וכך היה. הילד של אמא ואני נתנו לו את הכבוד ועמדנו בצפיפות ובלחץ קל עד שהתפנה מקום ממש מול הנגנים ויכולנו לשבת בנחת.
קטע הנגנים פה. מנגנים מוסיקה אירית שמחה ומהירה בכלים שונים. גיטרה, חליל, כינור וגם כלי נגינה איריים מוזרים. הכל הולך. הם יושבים בפינת הפאב במבטים עמומים, לפעמים משועממים, לפעמים ממש סובלים. בוהים באוויר לא יוצרים קשר עם הקהל. יכול להיות שאנחנו כל כך משעממים אותם? הם שחוקים? היו רוצים שינוי בקריירה? נמאס להם לנגן בפאבים ולהביא שמחה? מוזר…
לשמחתנו הערב יש כאן שתי להקות. הפאב מפוצץ מלא מפה לפה בחוגגים. הפעם רובם תיירים כך נראה לי. הלהקה הראשונה העגמומית ביותר מסיימת את תפקידה והולכים הביתה בלי לעשות חשבון. או להגיד שלום. בינתיים מתיישבת איתנו לשולחן חבורה של שלוש מורות קנדיות בחופשה. מלאות התלהבות אך מעט עייפות. אחרי חילופי דברים קצרים והחלפת לאומים (אנחנו חשבנו שהם אמריקאיות השם יישמור והן לא הצליחו לנחש מאיפה אנחנו) ישבנו כל אחד על כוסו או על כוסה ושמענו מוסיקה משובחת של הלהקה השניה שניגנה על חמת חלילים, כינור וגיטרה. תוך כדי שעשרות האנשים שלא מצאו שולחן משובח כמו שלנו, עמדו עם המשקה ביד ומילאו כל פיסת רצפה בפאב, מנהיג הלהקה הזמין אותנו לרקוד… איפה? על הראש שלו??
לצערנו איפשהו בין חיוך ללגימה התעייפנו מאד, אולי זה עניין של גיל? :)) ועזבנו את הפאב ההומה לחשיכה הזולגת דמעות גשם שבחוץ ויצאנו בחזרה לדרך המתפתלת לכפר שלנו, להינצ’, אל ביתם הנעים אך קטנטן של ליאם ואגנס.
