“כל ההתחלות קשות אבל אחר כך קל יותר”
מה שקורה כשארבעה ענקים ושלגיה יוצאים לדרך אל הלא נודע, הוא ששלגיה מאד דואגת לענקים. היא יודעת שבמקרי קיצון כאשר הענקים לא מקבלים מספיק מזון הם הופכים עצבנים ורעים. לכן בטרם יצאו לטיול להודו שלגיה דאגה מראש לצייד את הענקים בשלל צ’ופרים שיעזרו לעבור בשלום את היום הראשון של הטיסות…
הערימה על השולחן חיכתה לנו לפני שהמונית הגיעה. כל אחד ארז לעצמו כך שבשעה רבע לחמש כשמעבר לשער נראה המיניבוס הלבן שהגיע לקחת אותנו לשדה התעופה, כולם דהרו מכל קצות הבית עם תיקים על הגב ובידיים. חטפו מכל הבא ליד מערימת החטיפים, דחפו לתיקים ויצאנו לדרך…
את הדרך לשדה עברנו בשקט. כל הענקים היו מחוברים בדרך זו או אחרת למסכים. ההתרגשות, אם היתה שם, לא ניכרה בדיבור.
הכי גדול עוד חשב על העבודה
הכי בכור עסק בהכנת פלייליסט מוזיקלי לדרך
מספר 2 ילד דבש האזין מדי פעם אבל לא יזם שיחות על רגשות
והכי קטן בגיל ההתבגרות הכניס את האזניות למקום והתרכז בלהתעלם מהסביבה. ההתעלמות הזו עוד תעלה לו ביוקר בהמשך…
אני עקבתי בדאגה אחרי הפקקים והוייז. מאמה אינדיה עוד לא בפוקוס אצלנו…
סימנים ראשונים להתפרקות המעטפת התגלו אצל הכי קטן בשלב שיקוף התיקים – הילד ארז בתשומת לב תיק לטיול, עם מטען, ממתקים ומים. רק בשלב השיקוף בשדה הוא גילה כי התיק הזה נשאר, בעצם, בבית, ועל הגב בדרך להודו – מתנוסס בגאווה תיק ביצפר מכיל ספרים מחברות וקלמר…
כבר לא היה מה לעשות. ניחמנו את הילד והשתדלנו להיות מרוכזים מעכשיו. טיסה ארוכה ארוכה של אל על שנמשכה בדיוק כל הלילה והביאה אותנו עם בוקר למומבאי.
ועכשיו קלי קלות. תור של 150 ישראלים בדרך לויזה הניכספת לכניסה להודו. חלק התבלבלו ועמדו בתור הלא נכון. חלק ניסו להתגנב בתואנות שונות. המתח חתך את האוויר וגם הצעקות. במיוחד שההודים היו אדישים לתור ופתחו בעצלתיים מדי פעם דלפקים וסגרו אותם ובכלל התנהלו בנחת ובלי לחץ למרות הצעקות בעברית.
כשהכל הסתיים יצאנו לחפש את דרכנו לטיסת הפנים לקוצ’י. מסלול שהביא אותנו אמנם בסופו של דבר למלוננו בפורט קוצ’י אבל היה כרוך בהרפתקאות שונות ומשונות כמו טיסה שאחרה בשעה וחצי, ארוחת מטוס שהוגשה רק לשלגיה, אוטובוס לעיר שלקח שעתיים והכי חשוב – חוסר מזון כללי שהתבטא בחולשה, עצבנות קלה ופרצופים.
בסופו של דבר הגענו למנוחה ולנחלה. Delight homestay בית יפהפה בדיוק באמצע פורט קוצ’י. החדרים נחמדים, המזגן עובד ורק חסרה פה ארוחת ערב…
ושוב יצאנו לדרך לגלות את האוכל ההודי.
בינתיים התגלו מיץ קוקוס, אננס ומילקשייק בננה מתובל שהותיר את מספר 2 ילד דבש ללא נשימה.
אכלנו ולא הותרנו כלום: אלו גובי, פניר מסאלה, מטאר, דל, אורז, צ’פאטי ועוד…
ואז… כולם נרגעו ויכולנו להמשיך לסייר בקוצ’י ביי נייט, בנמל, לראות את רשתות הדייגים, להתחמק מהמוכרים בחנויות ולהבין – שהנה זה כבר התחיל…
שלום לך אמא הודו – מה מזמן לנו איתך המחר?
כשאני יוצאת למסע נשי רוחני תמיד יש לי יותר תוכניות ממה שמספיקים. הקצב איטי ורגוע עם עצירות להרהורים ומדיטציות… סיור של שעה הופך לחצי יום והעיקר שבסוף היום כולן מרוצות. במסע גולנצ’יקים גברי זה בדיוק ההיפך. הגברים האלו שועטים קדימה וממצים כל חוויה בשניות ומיד הולכים לבדוק מה עוד אפשר לעשות…
הבחור מיד מבין עם מי יש לו עסק. בתנועות ידיים הוא רומז לנו להצטופף ועולה על הג’יפ. מכוון את אלי בסמטאות עד שנוחתים “בול” על מסעדה ענקית של “גריל חרשו”. מאד חרשו ומאד טעים. הבחור הזה לא במהרה יישכח מחוויות הטיול. לעת עתה הוא נפרד מאתנו לשלום ואנחנו ממהרים להזמין שלל בשרים ולהרגיע את קיבתנו.
