מה קובע את עוצמת ההצלחה כשמגשימים חלום, חזון או מטרה? האם זה כוח הרצון, החריצות בעבודה, יכולת הניהול? עמידה בלוחות זמנים? האמונה? הרבה גורמים שותפים להצלחה הזו. והחזק מכולם, זה שבלעדיו גם אם נצליח, זו תהיה הצלחה מאומצת, מעייפת,שנקנתה בעבודה קשה ובמרוץ מסביב לשעון. לגורם הזה קוראים “אנשים טובים באמצע הדרך” או “שיתוף פעולה” או “שכל אחד יעשה את מה שהוא טוב בו” או “האצלת סמכויות” ועוד שמות שונים שכולם מתארים את הרשת האנושית שמתגייסת לתמוך בך כשאת נחושה בדעתך להגיע להצליח להגשים לעשות את הבלתי אפשרי. הנחישות הזו מזמנת לחיי במסע הזה (אבל לא רק בו) אנשים מדהימים שנראה לי כאילו כל ייעודם בחיים הוא להיות כאן ועכשיו בשבילי. והייעוד שלי הוא להכיר בהם וביכולת שלהם להשלים את המסע שלי באיכויות ויכולות שאינן קיימות כי, לפתוח את ידי ולקבל אותם, לאפשר להם לעשות למעני ולמענם.
האם זה קל? אולי רק בתיאוריה. במעשה, גם אני כמו רובינו מעדיפה “להיות בצד הנותן”, הצד החזק, הצד שנמצא בשליטה. מה שכן, בתרגול מאומץ למדתי שהחיים יותר קלים ומתגמלים אם לומדים גם לקבל. שהרי כל קבלה היא בעצם נתינה – אני נותנת למישהו לתת לי. והאמת? ברגע שאת מתרגלת… את הופכת למלכה. כלומר, את נותנת לאחרים להתנהג אלייך כמו למלכה. וכשאת מלכה – העולם לרגלייך והכל אפשרי!
היום הוא יום חשוב במסע שלי. יש לי כמה מבחני אומץ שכוללים יציאה חדה מאזור הנוחות. כבר אתמול ידעתי שזה מה שעומד לקרות ולכן עיגלתי מראש כמה פינות כדי להקל על עצמי. למשל, החלטתי שלא משנה מה – אני נשארת לישון הלילה כאן – בפנסיון הקסום הזה. גם אם זה אומר לנסוע ולחזור. לא אכפת. מרגישה בבית ורוצה להשאר כאן. היום אני יוצאת מהעיירה הקטנה טוסקלוסה לטובת סדרת פגישות בבירמינגהם הסמוכה – העיר הגדולה ביותר באלבמה. יותר נכון ב”גוש דן” של בירמינגהם שכולל 69 ערים סמוכות זו לזו. בתחילת דרכי כמחפשת עסקאות ובתים, חיפשתי באזור הזה ויצרתי לא מעט קשרים. עכשיו, הגיע הזמן לממש, לפגוש את האנשים שמעבר לטלפון, שמעבר למייל. לרקום מחדש מערכות יחסים ועסקים חדשים וישנים. לטובת העניין החשוב הזה יהיה עלי לנהוג לבדי בנבכי גוש דן של בירמינגהם ולנווט את עצמי במה שהתברר כשלוש פגישות חשובות אך בכל קצווי העיר. היום אני משאירה מאחורי את פיט הנאמן ויוצאת למתוח עוד קצת את הגבולות של עצמי.
ארוחת הבוקר בבית במה (זה כבר ממש הבית שלי) סוערת במיוחד כשדנים בענייני פוליטיקה אמריקאית וישראלית, טראמפ וביבי. מה שמשותף זה שכולנו לא מסכימים עם מי שלמעלה. עוד קצת סיפורים דת, לאום, יהדות. קצת מוזר איך הם לא ממש יודעים עלינו כאן, בקצה העולם, אבל מצד שני אימצו אותי לגמרי לבת משפחה והשקיעו מאמצים לאין ספור להציל את העסקה לרכישת הבית, שגורלה עדיין לא ידוע ועשו כל שביכלתם לרווחתי והנאתי האישית כולל התאמה מדוייקת של טעמי ארוחת הבוקר וכמובן – לשבת איתי, להתעניין, לשוחח. אני כבר יודעת שהמשפחה הזאת היא נכס לחיים. ביזנס ופלז’ר. חברים ואולי גם שותפים לדרך. מי יודע…
כמה שיחות טלפון קדחתניות לפני הנסיעה. המוכר שלנו עדיין לא יצר קשר לאשר את הדחיה בסגירת העסקה. הוא איש מוזר ותמהוני ואני לא מצליחה לקרוא אותו. בינתיים הכל רץ כמתוכנן כאילו הכל טוב. סוגרת כמה פינות, מזינה כמה כתובות ויוצאת אל כבישי אמריקה, מצוידת בוייז הנצחי ובהרבה אומץ וסבלנות לעצמי.
בעצירה הראשונה אני פוגשת את כריס. איש נדל”ן צעיר וקלאסי. ידו בכל ויד כל בו. מלווה כספים, בונה בתים, מחפש נכסים, מייצר רהיטים, עוסק בביטוח, עורך דין ומה לא… שתי עיניים כחולות זורחות בגוף עגלגל וקצת ביישני. קבענו בסוג של קפיטריה ענקית בכביש 11 בכניסה לטראסוויל. אני מתרכזת ממש בנסיעה ובפניות. לא רואה ממטר. כשוייז אומר לי לעצור אני חונה במקום ורק אז יוצאת לברר איפה הפגישה. מתברר שמעבר לכביש הסואן. כריס כבר עומד שם ומנופף לי בידו. כשמבין שאני לא מתכוונת לנסוע עם האוטו לצד השני של הכביש, הוא יוצא בריצה לכיווני, אוחז בידי ומעביר אותי את הכביש… אם זה לא נקרא לשחרר מה כן…
איש נחמד כריס והשיחה שלנו זורמת מיד. את האנגלית שלו אני מבינה די בקלות אבל את הסיפורים והמונחים ומה מצחיק פה – לא תמיד… אבל גם אני מחייכת ומוסיפה סיפורים משלי והופ… עברו שעתיים (!!) באמצע הדרך בערך קיבלתי הצעה שאי אפשר לסרב לה, לחבר בין משקיעים ישראלים שרוצים לקבל על כספם תשואה באמריקאית, לבין החברה של כריס שתקנה תשפץ תשכיר ותנהל עבורם ותשלח להם צ’קים כל חודש… הרעיון מלהיב את כריס ואותי וממש כמו בערב הקודם עם פיט, אנחנו יושבים בעיניים נוצצות זה מול זו ורוקמים את החלום. קסמים קורים כשפותחים להם דלת…
צריך להמשיך לפגישה הבאה, לא לפני שכריס יחזיר אותי בבטחה למגרש החניה מעבר לכביש הסואן וייפרד ממני בהבטחה לעסקים חדשים וטובים לכולנו.
מכוונת את הוייז לפגישה הבאה עם סטיבן. החבר הראשון שלי בעולם הנדל”ן האמריקאי. אי שם לפני שנה וחצי כשהתחלתי לגשש אחר קשרים פה, בבירמינגהם אלבמה, קיבלתי טלפון לילי למספר האמריקאי שלי. סוכן חלקלק תיחקר אותי אם אני מחפשת בית ואיפה והציע לשדך לי מתווך שיעזור לי לשביעות רצוני. אמרתי אוקי. מסכימה. וכך הגיע אלי סטיבן. בחור רציני ויסודי שניסה לעשות את כל שביכולתו כדי שאצליח. למעני הוא ישב לחפש רשימות של בתים והלך לראות אותם. הגיש בשמי הצעות מחיר וחיבר אותי לקבלנים. עזר לי לפענח הצעות מחיר והערכות ופעם אחת, כשהיינו ממש קרובים לקפוץ למים, הוא אפילו הציע לי לוותר על שכר הטרחה שלו כמתווך כדי שאוכל להתחיל להתקדם… אז למרות שבסופו של דבר לא עשינו עסקים, נשארה לי בלב פינה חמה לאיש הזה שהיה מתקשר אלי בשעות הלילה שלו כדי שיהיה לי נוח לדבר בשעות שלי. שמעולם לא החמיץ מייל אחד ותמיד ענה על כל שאלותי בסבלנות מרובה ובפירוט. ועכשיו כשנוסעת בכבישי גוש דן של בירמינגהם אני אפילו מתרגשת מהפגישה הצפויה ואולי בגלל זה טועה פעמיים בדרך, עושה טיול בין ההרים ובסוך נוחתת במשרד של סטיבן הנבוך שלא ממש יודע איך לאכול את האורחת הישראלית הצבעונית הזו. מהר מאד הוא מתעשת ופותח בשיחה על ביתו שבלב היער (כמו כל הבתים פה), מראה תמונות של הבמבי, הרקון והאופוזום שנכנסים לעיתים קרובות. מספר לי איך בנה בשתי ידיו את הבריכה בחצר, חטב את עצי היער שמאחרי הבית והקים גדר ובזמן אחר בנה גשר מעל הנחל שבקצה בשביל שהציף את הדרך לביתו… מה אגיד… אמריקה. או אלבמה? בתום הסיפור המרתק אנחנו מסכמים “נהיה בקשר, נחפש בתים, נעשה עסקים…” ויודעת שהאיש הזה יהיה שם בשבילי כשאצטרך אותו. הרגשה טובה שמחממת את הלב. עשיתי משהו טוב…
עוד פגישה קצרה עם סוכן הביטוח האמריקאי שלנו, ישראלי עם סיפור מרתק שהגיע לאלבמה לפני 30 שנה, למד באוניברסיטה בטוסקלוסה ונשאר… איש נחמד ונכון לעזור, שכבר בשיחה הטרנס אטלנטית הראשונה שלנו, בלי כל מחוייבות, הסביר לי את נבכי הביטוח האמריקאי וחסך לי אולי כמה כאבי לב והפסדים. ושוב, אני לומדת, שלעסקים אין ערך ממשי ללא האנשים שמרכיבים אותם.
איש גדול אחד, במסעותי בהודו, אמר לי פעם:
I don’t earn money, I earn people
צודק.
בסוף היום, אני טופחת לעצמי על הכתף. על האומץ לצאת מאזור הנוחות, על ההצלחה לפגוש, לגעת ולהתחבר לנשמות אחרות במקום שאינו רגיל בשבילי. על היכולת החדשה שגיליתי בי לחבר בין עסקים ומערכות יחסים, גם בתחומים שלא דמיינתי שאגיע אליהם.
בדרך הביתה, נוהגת בזמן הפקקים של גוש דן של בירמינגהם, פיט הזקן והטוב מתקשר מטוסקלוסה לשאול מה שלומי, איך עבר היום ואם אכלתי משהו היום. אני כולי נרגשת מהאיש הזה, שהכרתי לפני שלושה ימים, שהוא לא בגיל שלי, לא בתרבות שלי ובכל זאת יש לי הרגשה שילך באש ובמים בשבילי. כמו במשפחה. עסקים לחוד ויחסים לחוד… או שלא?
בכל אופן מזל שיש ג’קוזי בבית במה, לתת לגוף לנוח, לראש לעכל וללב להרגיש…
מצאתי את אג’ו…
בטסקלוסה
אם רק הוא היה יודע שהגיע לשם…