בוקר חדש עולה על אוקראינה. אנחנו נפרדים הבוקר מעיר המורשת שלנו. אחרי הביקור בעיר המלכותית משהו, שלגיה יודעת שהיא צדקה לאורך כל הדרך – היא אכן נסיכה עם דם כחול, נצר לשושלת שמקורה באוסטרו-הונגריה. גם הקומנדנט ואימי הגנרלית מבליטים חזה בגאווה על העיר התרבותית שממנה יצאו.
4 הענקים מהורהרים משהו, כי המורשת הזו לא קלה אלא כבדה, ומלאה בסיפורים שקשה לעכלם ממקור ראשון.
הששון הגדול, לשעבר המאסטר – ממשיך לגלות איפוק מרשים בסטינג המשפחתי ושיתוף פעולה ותמיכה בכל הפועלים.
משפחת לנדאו הצעירה כבר מותשת למדי. החתיך שלנו ממשיך למעשה מסע שהתחיל בנסיעה לפולין בתחילת החודש והמשא כבד מאד ומציף אותו.
שתי הקטנות מבינות בדרכן הצעירה את כובד האווירה ודווקא בגלל זה, באופן אינסטינקטיבי הן פעילות מאד בנסיעה באוטובוס ומפעילות את כולנו בשירים ומשחקים.
קן וברבי כבר פשוט רוצים להגיע ולהרגיע את המשפחה מהסיפורים. להכניס קצת כיף ושמחה ובעיקר… מנוחה.
אז הבוקר חוזרים לואמה – הכפר בו גדל הקומנדנט סבא אדי. לא לפני שנעצור בעיירה דורוהוי שבבית הקברות שלה קבורסבא שלו, אהרון שרף דאובר, שנפטר שם תוך כדי נדודי המשפחה שברחה מצ’רנוביץ הקומוניסטית לרומניה שנראתה מזמינה אבל הפכה להיות הפחת שאליו נפלו מהפח (מהפח אל הפחת…).
והדרך לואמה ארוכה והמיקרו-בוס שלנו סוער ורוגש. הקטנה והקטנטנה מפעילות ומנחות מגוון משחקים מצחיקים ואסוציאטיבים שמשכיחים לשעה קלה את כובד הסיפור.
בין לבין הסבא אדי מספר על הילד אדי שנמלט עם משפחתו מצ’רנוביץ, גנבו את הגבול במשאית ונכנסו לרומניה חסרי כל. איך עצרו בדורוהוי, פליטים יהודים עם תקווה בלב והשתכנו בחדר של אחת האיכרות יחד עם עוד פליטים כמוהו. לאחר מספר חודשים ולאחר פטירתו של הסבא, מצא האבא משה עבודה באיזור הכפר ואמה והם שוב עזבו ונסעו לכפר אחר, בו שכרו בית קטן ונשארו בו כ 15 שנים.
הסבא אדי מספר על הילדות המאושרת של הילד אדי שהסתובב בחופשיות בכפר ושיחק עם חברים. כולם חיו באותה רמה ולכן למרות שהיו עניים מאד – הם לא ידעו אחרת והזכרון טוב. לבית הספר היסודי הלך כל יום קילומטר לכל כיוון וכשהגיע לתיכון – שכרו לו חדר אצל אלמנה בקימפולונג – העיירה השכנה ושם גר לבד. בתקופות בהן לא היה לו חדר – נסע כל יום ברכבת מואמה לתיכון בקימפולונג – 17 קילומטר שלקחו כ 50 דקות נסיעה…
מגיעים לדורוהוי. הנהג קצת מתבלבל. בית קברות נוצרי ענק ובשוליו – בית הקברות היהודי. גם הוא לא קטן ובתחילתו – אנדרטה לנרצחים בפוגרום שהיה פה.
הקומנדנט הודיע מראש שהסיכוי למצוא את קבר הסבא שואף לאפס. למרות שבית הקברות יחסית במצב טוב, הקברים פזורים בלי סדר ממשי. מצבות רבות שקועות, שבורות, נפולות או פשוט שחוקות מהזמן ופרטי הנקבר כבר מזמן אבדו…
בכל זאת חלקנו מתגייסים למשימת החיפוש במרץ. הששון הגדול, הבכור, ילד דבש ושלגיה משוטטים בין המצבות ומנסים לפענח את הכתוב. הגנרלית מעודדת מבחוץ כי הצעדה קשה לה. שופכים מים על מצבות, מנסים לקרוא דרך מישוש, משערים איפה זה יכול להיות אבל בסופו של דבר מחליטים להדליק נר לנשמת הסבא ליד האנדרטה הגדולה.
ודוקא אז, רואים את ספרי הרישום המתפוררים וכשמתחילים לדפדף בהם, השומר הזקן וחסר השיניים נזכר כי בעצם הוא כבר מצא את הרישום של קברו של הסבא ומראה לנו דף דהוי עם שמו של הסבא. את המצבה הוא לא מצא… ולכן בכל זאת מדליקים את הנר לנשמתו ליד האנדרטה הגדולה ושבים לאוטובוס להמשך המסע.
אני חושבת שהכפר ואמה מעולם לא הרגיש כל כך אהוב כמו באותו הרגע ששבנו אליו, ומצאנו את חפצינו ומיטותינו כפי שהשארנו אותם לפני יום… Home sweet home
לצערנו הרב שלושת הצעירים שלנו קרסו אחר הצהריים עם וירוס בטן והדאגה רבה.
החתיך, ילד דבש והילד של אמא נשארו במיטה בזמן ששלגיה והבכור יצאו לגלות קצת את מרחבי היער וההרים סביב הקאזה.
בערב התברר כי המצב חמור יותר והשלושה גם לא מצטרפים לארוחה המפוארת שעורכות לנו נשות הבית.
ואיזו ארוחה…. (האמת, שהיא אחת מיני רבות…)
ירקות מטוגנים בבלילה, ממליגה ברוטב שמנת ופטריות, דגי פורל מטוגנים – אוחזים לימון בפה ולקינוח… הפפנאש הרומני המפורסם – גם בגירסה ללא גלוטן לטובת שלגיה והקטנטנה.
ואחרי הארוחה הטובה יש כוח לחזור לחדר לילדים הגדולים שסובלים בשקט.
הקומנדנט והגנרלית הרוויחו לילה שקט ואילו המשפחות הלא-צעירות זכו בלילה של טיפול בגוזלים הגדולים. קורה…