בוקר אחרון בקילרני. הפעם ישנו טוב אחרי האלכוהול של הסיידר בלילה הקודם.
ארוחת בוקר מוקדמת עם מארי וסטפן שחיכו לנו בקוצר רוח. סופסוף יש להם עם מי לדבר ולהחליף דעות, לספר סיפורי חיים והסטוריה מקומית. הזוג הזה, מעל גיל 75, חזרו לקילרני אחרי 10 שנות גלות בלונדון. אירלנד היא הבית ולכן חזרו. קצת מזכיר סיפורים ישראליים ציונים כאלה…
בסוף אין ברירה, אנחנו קוטעים את הזוג הטוב הזה ויוצאים לדרכנו בברכת הדרך.
היום נוסעים צפונה דרך מצוקי קו החוף של מחוז קלייר. המטרה – להגיע הערב קרוב לצוקי מוהר המפורסמים ולבקר בהם מחר.
בינתיים, תחנה ראשונה למעבורת של טרבט, שמשיטה אותנו באצבע ים דקיקה המפרידה בין שתי אצבעות יבשה וחוסכת לנו כמה שעות נהיגה. גם היום הזה צפוי להיות לא צפוי. הבוקר, שהתחיל שמשי ונחמד, הופך בדרך למעורפל ומטפטף. בהגעה למעבורת כבר שוטף הגשם ופוסק כבמטה קסם אחרי שהמכוניות מועמסות לבטן המעבורת.
אני כבר מבינה שיש מקום במקום הזה, לשיחות ומשא ומתן עם אלוהימה על כמויות המים הדרושות לצמיחתנו. הכוונה שלה טובה ואכן כל ממטר מצמיח בנו חיים, אבל נראה לי שאפשר לקצץ בכמויות אם נוכיח אחוז צמיחה גבוה מספיק…
וכך, יוצאים לדרך על גבי המעבורת עם ערב רב של נהגים ונוסעים אחרים, לבושים בשלל מחלצות של חורף באמצע הקיץ. אולי כאן המקום לעצור ולספר בהדגשה, שאנחנו מצויים בעיצומו של הקיץ. חודש אוגוסט גם כאן הוא שיא הקיץ. אז אנשים לובשים קצר. אבל בחוץ קר וגשום (כמו אצלנו בשיא החורף) אז לובשים מעיל מעל הסנדלים, כפפות וצעיף עם חולצה דקה, חליפות סערה מדוגמות או שמלה פרחונית מתנפנפת עם סנדלי עקב ולמעלה מעיל דובון. יפה…
הענקים שלי בבגדים קצרים, לפעמים מואילים להוסיף סווטשירט. ואני, בשיא החורף כולל סרט פלנל בסגנון נינג’ה לראש – שלא יהיה קר לאזניים.
עומדים על הסיפון ברוח הקרירה. מישהי אמרה שיהיו דולפינים. אז אמרה… אלינו הם לא התקרבו.
כשהמעבורת מתחילה להתקרב ליבשת, מתחיל להתקרב גם סוף השובע הקצר שלנו מארוחת הבוקר של מארי וסטפן. כששלגיה וענקים נתקפים רעב אין ברירה ויוצאים לציד…
תוך 4 דקות מרגע ההתראה על התקרבות לחוף, כולם ברכבים, המעבורת מגיעה בשלום והגוגל מאפס כבר מכוון לסופרמרקט הקרוב. היום – פיקניק!
(לרגע שכחנו שנדרש כאן תיאום מדוייק עם אלת המטר והרוח…)
אז ככה. חצי משפחת ששון נכנסת לסופרמרקט מקומי באירלנד. לא חשוב שרק חצי – זה החצי הנכון. הילד של אמא והמאסטר מתבייתים תוך שניה על איזור הלחמים והלחמניות, הנקניקים והגבינות. והריבות. והירקות. והחמאה. והשוקולד למריחה.
תוך 10 דקות העגלה מלאה. בזמן ששלגיה החנונית מחפשת לעצמה לחם ללא גלוטן שיהיה בינתיים…
הכל באוטו יוצאים לדרך מדהימה ביופיה לאורך החוף במטרה להגיע למגדלור שבקצה אצבע היבשה. אבל הגוגל מאפס מכוון לחיפוש מקום לפיקניק ולשם אנחנו דוהרים. בינתיים השמש בשמים והנסיעה בין שדות ירוקים נעימה לנו על אף הבטן הלוחצת (השעה 11 וחצי בבוקר…). בסופו של דבר, לאחר הנחיה מדוייקת נמצא המקום המושלם לפיקניק בשולחן ציורי על שפת הים ברוח מטורפת. הבטן המקרקרת לא מאפשרת נסיגה וכל האוצרות נפרשים על השולחן. לחמים יוגורטים ירקות גבינות עוגות שוקולד נקניקים ועוד ועוד… כלום לא נשאר בצד. יאמייייי
העננים כבר מתחילים להתקבץ כשאנחנו, ממש קרובים למגדלור, מגלים שלט לגשרים של רוס. בלי היסוס אנחנו פונים לדרך ומוצאים את עצמנו באופן ספונטני בגן עדן של סלעים מפוסלים ביד האמן של הטבע על חוף הים.
טיול קצר לאורך החוף מגלה עוד ועוד הפתעות אבל העננים למעלה כבר שחורים ומתחילים לטפטף. מגיעים למכונית והנסיעה למגדלור שנמצא ב loop head היא כבר בגשם סוחף. גם בהגעה הגשם לא נפסק. מחכים קצת באוטו ואז יוצאים באומץ החוצה. המגדלור לא נראה אטרקטיבי והחוף, למרות הצוקים המרשימים, טובע בערפל.
אז חזרה לאוטו. ונוסעים. בדרך מנסים לתפוס עוד כמה צוקים ועוצרים בעיירת חוף בשם kilkee. המאסטר כבר עייף מהנהיגה ומבקש לצאת לשוטט בעיירה שעתידה הנדל”ני לא נראה מבטיח. בתים שרופים, בלויים, בשיפוצים, סחופי רוחות… ואף על פי כן היא שוקקת חיים ורחוב אחד של בתי קפה וחנויות. על החוף ישנם דוכנים למכירת שבלולי ים שנאכלים בעזרת סיכה. זה מה שהמאסטר רוצה ומקבל…
עוד קצת שוקו חם בבית קפה המקומי שבו מצאנו את השלט הבא:
וממשיכים הלאה. ללא הצוקים. המאסטר מבקש הביתה – ליעד הבא. הלילה נישן בכפר Lahinch ונבלה בכפר Doolin. אז קדימה להינצ’ – גשם או לא אנחנו מגיעים!
אחרי שעה של נסיעה יפהפיה בין שדות, פרות, כבשים ובתי כפר מיוחדים, מגיעים ללהינצ’ לביתנו החדש – ממש בלב השדות. בית קטן בערבה.
בגשם סוחף שלגיה יורדת באומץ רב ומתפרצת לדלתו הפתוחה של הבית – ישר לזרועותיו של ליאם – הבעלבית ואימו האלמנה אגנס – שלפני שתשאל מי אנחנו ומה שלומנו – מיד שואלת מתי ומה נרצה מחר לארוחת בוקר ומציעה ביצה מקושקשת… אחרי רגע של מבוכה וצחוק, מסכימים על חביתה ומקבלים את החדר שהפעם, לא רק שהוא קטן אלא גם יש בו מקלחת בגודל מקרר בינוני. צחוק צחוק אבל לא כיף. לעומת זאת, ליאם ואגנס מקסימים באמת ושלגיה יושבת לקפה של בנות עם אגנס בת ה 80 ומקבלת טיפים לחיים.
ליאם יוצא מגדרו, באנגלית אירית מהירה ולא ברורה הוא מסביר לנו איך כדאי לנסוע לכפר המרכזי doolin, איפה לחנות ובאיזה פאב לאכול ולשמוח.
קטע מטורף חיי הפאב כאן. כולם מבלים בפאב. כל הזמן. ילדים, צעירים, מבוגרים, זקנים, גברים, נשים. יש הופעות של מוסיקה אירית מסורתית ומשמחת כל יום ולפעמים פעמיים ביום. ראינו כבר משפחות עם ילדים קטנים שמגיעות לפאב להעביר אחר צהריים עם הופעה. אוכלים כאן ארוחת צהריים וערב. וכל הזמן… שותים. בעיקר גיניס שחורה אבל לא רק. וכל הזמן הומה ושמח.
אז יצאנו מהכפר שלנו לכפר ההוא. לא היינו מודעים לגוגל מאפס שהחליט לקחת אותנו בדרך יפהפיה אבל מתפתלת וצרה ביותר, דרך שדות בירוק זרחני. הכביש צר כל כך, שאם מגיעה מכונית ממול – מישהו צריך לקחת רוורס. לפעמים ארוךךךך. בשולי הכבישים הצרים יש לפעמים נקודות עצירה מסומנות שבהן אתה מוזמן לחכות לרכב הבא ממול. לפעמים לא ואז באופן יצירתי נחפש איזה פתח מילוט לכביש אחר, כניסה לאסם, או פשוט ניסע אחורה…
מגיעים לדולין. עדיין לא חושך (כי החושך יורד פה בארץ הפלאות סביב 22:00) אבל הגשם לא חוסך שבטו. אנחנו רואים המון אנשים הולכים ונבלעים בפתחי הפאבים, יוצאים והולכים בגשם. למה? למדנו מיד. כשבפאב הראשון לא היה אפילו איפה לעמוד מרוב צפיפות ונרשמנו למספר 5 ברשימת המתנה, יצאנו לגשם ולפאב השני ואותו סיפור, הלכנו לפאב השלישי וחוזר חלילה. בכל הפאבים שמחה וששון ומוזיקה חיה וכל שאת רוצה זה להישאר. כן וגם לאכול משהו לא היה מזיק בשעה זו…
בסופו של דבר המאסטר החליט לחזור לפאב הראשון לחכות. וכך היה. הילד של אמא ואני נתנו לו את הכבוד ועמדנו בצפיפות ובלחץ קל עד שהתפנה מקום ממש מול הנגנים ויכולנו לשבת בנחת.
קטע הנגנים פה. מנגנים מוסיקה אירית שמחה ומהירה בכלים שונים. גיטרה, חליל, כינור וגם כלי נגינה איריים מוזרים. הכל הולך. הם יושבים בפינת הפאב במבטים עמומים, לפעמים משועממים, לפעמים ממש סובלים. בוהים באוויר לא יוצרים קשר עם הקהל. יכול להיות שאנחנו כל כך משעממים אותם? הם שחוקים? היו רוצים שינוי בקריירה? נמאס להם לנגן בפאבים ולהביא שמחה? מוזר…
לשמחתנו הערב יש כאן שתי להקות. הפאב מפוצץ מלא מפה לפה בחוגגים. הפעם רובם תיירים כך נראה לי. הלהקה הראשונה העגמומית ביותר מסיימת את תפקידה והולכים הביתה בלי לעשות חשבון. או להגיד שלום. בינתיים מתיישבת איתנו לשולחן חבורה של שלוש מורות קנדיות בחופשה. מלאות התלהבות אך מעט עייפות. אחרי חילופי דברים קצרים והחלפת לאומים (אנחנו חשבנו שהם אמריקאיות השם יישמור והן לא הצליחו לנחש מאיפה אנחנו) ישבנו כל אחד על כוסו או על כוסה ושמענו מוסיקה משובחת של הלהקה השניה שניגנה על חמת חלילים, כינור וגיטרה. תוך כדי שעשרות האנשים שלא מצאו שולחן משובח כמו שלנו, עמדו עם המשקה ביד ומילאו כל פיסת רצפה בפאב, מנהיג הלהקה הזמין אותנו לרקוד… איפה? על הראש שלו??
לצערנו איפשהו בין חיוך ללגימה התעייפנו מאד, אולי זה עניין של גיל? :)) ועזבנו את הפאב ההומה לחשיכה הזולגת דמעות גשם שבחוץ ויצאנו בחזרה לדרך המתפתלת לכפר שלנו, להינצ’, אל ביתם הנעים אך קטנטן של ליאם ואגנס.
לילה טוב ושיחת לילה עם אלוהימה על מצב הגשם מחר...
