בוקר שני בהאמפי. מי שלא ישן בלילה הראשון, ישן מצויין בלילה השני. החדר חשוך ורק קולות המאוורר החלוד מחליקים בחריקה שקטה בחלל האוויר. התעוררתי ביקיצה טבעית בשעה 09:00 (!!) הכי כיף להתחיל את הבוקר עם צ’אי מסאללה. כל כמה דקות מתעורר עוד מישהו. ברגע שהמלצר מביא למישהו את הצ’אי שלו וכבר הוא נשלח להביא עוד אחד… לאט לאט שאנטי שאנטי. הודו…
הבוקר התינוק של אמא לא מרגיש טוב. כואבת הבטן ובחילות. גם ככה הוא לא יותר מדי מתלהב ושומר על פאסון אוסטרו-הונגרי, עכשיו הוא ממש אבל ממש רוצה להישאר במיטה. מה עושים מה עושים?
בינתיים עד שיוחלט, הכי גדול איבד סבלנות. זהו. הוא חנוק. האוויר של האורז גורם לו להתעטש. הוא מרגיש בויטרינה של זכוכית וחייב לצאת עכשיו. עכשיו!
מנקודת הישיבה הנמוכה שלנו בזולה שעל קצה השדה, אנחנו מסתכלים עליו בהבנה ומשחררים אותו לסיבוב בוקר.
בינתיים מתארגנים לאט לאט. מסיימים את הצ’אי. משכנעים את התינוק המגודל להתחיל את היום איתנו. מכניסים תרופות בתיק ועכשיו ההחלטה החשובה: איפה אוכלים ארוחת בוקר? אתמול היה טעים אבל האווירה לא משהו. מחליטים לאכול בקפה עם האווירה מאתמול בערב והשעה המאוחרת מאיצה את צעדנו. לא מחכים להכי גדול. שיסיים את הסיבוב-נשימת-אוויר שלו, ימצא אותנו…
מתיישבים בנחת בקפה המוכר והאוכל מבושש להגיע… ארוחת הבוקר מסתיימת ב 12 והסיכום: אתמול היה טוב יותר.
ועכשיו, לעניין. היום יוצאים לטיול דו גלגלי. בהודו בכלל, כלי הרכב הנפוץ הוא טוסטוס. מקומיים נוהגים בכל מקום, מצב וצורה. נשים בסרי, גברים בלונגי וכפכפים. נוהגים לבד בשניים בשלשות ולפעמים משפחה שלמה יושבת על הטוסטוס, מחבקים זה את זה והופה לדרך. לפעמים הגבר אוחז בכידון והאישה מאחוריו בישיבה צידית כמו שרכבו פעם בימי הביניים על סוסים…
גם התיירים, במיוחד הצעירים ביניהם, אימצו את הפשטות הבלתי נסבלת של הדו גלגלי הזה, שנוסע כ 40 קמ”ש ואין כאן צורך בשום רשיון מיוחד כדי לנהוג בו. עלמים ועלמות בסנדלי טבע, שורש או כפכפי הוויאנס, לרוב בלי קסדה ועם שרוואל, מרחפים לכל כיוון בכלי הרכב האולטימטיבי שלא נכנע למהמורות בכביש ומשתלב היטב בין הולכי הרגל והריקשות.
הכי גדול צועד ברחוב כמו השיח מסעודיה, אחריו שני הענקים, אחריהם אני, שלגיה ובסוף נשרך התינוק שרוצה רק לחזור לחדר. עיניו של השיח סורקות לכל עבר מחפשות קטנועים להשכרה (שיש בכל פינה). הוא בודק מחירים תוך שניה, לא מתמקח בכלל וממשיך הלאה סמוך ובטוח שהטוסטוסים האידאלים מחכים לו בהמשך. בסוף הוא נוחת על המוכר הכי רמאי שמנסה למכור לו דלק במחיר כפול ממחיר הקטנוע…
אבל הזמן כבר דוחק וגם ענקים מתפשרים. וכך, למרות המוכר הקשקשן, שני הענקים עוברים תדרוך/ שיעור קצר ויוצאים לרכיבת מבחן בין הדוכנים.
לוקחים 2 קטנועים וטוסטוס. הוחלט שהכי גדול ירכיב את שלגיה, הבכור את התינוק של אמא ומספר 2 ירכב לבדו. לאחר 3 דקות אנחנו כבר בדרכים. הבכור מתלונן שהתינוק לא יושב טוב מאחוריו אז אנחנו מחליפים וכעת אני מאחורי בכורי, רוכבים ברוח הקרירה ומנהלים שיחות קצרות. מג’נגלים בין הבורות בספק כביש ספק שביל המוביל להאמפי, עוברים את האוטובוס סליפר הצהוב שמחכה לצעירי גואה שימלאו אותו בלילה ובינתיים עובר סדרת תיקונים באוויר הפתוח. וכבר אנחנו דוהרים הלאה בין שדות אורז ירוקים לכיוון מקדש הקופים, כשכולם כבר מכירים את האנומן, האל הקוף מהרמאיינה ההודית.
580 מדרגות מפרידות בין חניית הדו-גלגליים לבין המקדש. התינוק של אמא לא מרגיש טוב אז שנינו נשארים למטה, נהנים מטוב ליבם של מוכרי הקוקוס בפיצוציה שמנדבים לנו את כסאותיהם. לאחר כשעה, הילד לא מתאושש ומבקש שוב לחזור לחדר. מכיוון שאין סימן לענקים, אני נכנסת לפקעת הריקשות שמחוץ למקדש, מתמקחת קצת ובסופו של דבר מוצאת ריקשה המסיעה את שנינו, מרחק 10 דקות אל שאנטי גסטהאוס. שם אני מציידת את הילד/ הענק במים ותרופות, בהוראות לתקשורת בויפיי והוא נשכב לו במיטה מתחת למאוורר ומחכה להחלמה.
הריקשה שמחכה בחוץ מחזירה אותי לטיול ושם אני פוגשת את שלושת הענקים מתינים לי ליד הקטנועים. אני חוזרת לרכב מאחורי הענק הגדול והמנוסה ביותר. בין שדות האורז והשיער המתבדר ברוח אנחנו מנהלים שיחות עומק של זוגיות ומאחרינו הבכור והדבש דוהרים בסקוטרים.
מגיעים לאגם שבסכר, עוקפים אותו, עוצרים רק למיץ אננס וכבר יושבים לארוחת צהרים. ממשיכים בנסיעה – ששון דוהרים בדרכים!
הכבישים מתפתלים בין שדות וכפרים. עוצרים איפה שרוצים וסופסופ הכי גדול מרוצה מהחיים.
כשחוזרים הביתה, מוצאים את הכי קטן עדיין הכי חולה וזה מעציב. כשהשמש מתכוונת לשקוע, הכי גדול מחליט להשאר עם הכי קטן ושלגיה יוצאת עם שני הענקים לסיבוב שקיעה ופרידה מהדו-גלגליים. מגלים מקום חדש ונפלא במעלה גבעה הסמוכה לבית ויושבים לחגוג את סוף היום הנפלא הזה.
חוזרים לעזרא הכובס שנמצא ליד דודו פלאפל המפורסם… מקבלים חזרה ארבעה שקים של כביסה ריחנית מקופלת ומגוהצת. ישששש
הערב הזה, הגסט האוס שלנו הומה חיים. כך גם הזולה שלנו מלאה. אז יושבים בה שוב עם השויצרי הנווד ההיפי וחברתו הגרמניה לשיחה אל תוך הלילה. לילה אחרון בהאמפי ומחר… מחר יום חדש להרפתקאות…