ששון בהודו – חלק 8 – האמפי – היום הראשון

חושך. היום עדיין לא הסתיים. כולנו רובצים בזולה שעל שפת שדות האורז. כל אחד עם המסך שלו. רעש חזק של צפרדעים, ציקדות ומי יודע מה עוד, מגיע מהשדה שמאחורי. סביבי מרחפים ענני היתושים ומרחוק צלילי המוזיקה מגסטהאוסים שכנים או אולי משלנו… למי איכפת. שרועים על מזרנים בעייפות מתוקה של “אנחנו עשינו את שלנו”, מחכים למחשבה עצלה שתעבור לרגע בראש ותחליט בשבילו מה לעשות עכשיו, אחר כך, מחר כך…

הגענו לכאן אתמול בערב אחרי יום ארוך של טיסות ונסיעות והכל בגלל גחמה של שלגיה ששמעה שהאמפי מקום “מדליק” (הכי צעיר טוען שזו מילה של זקנים – נכון? ). לקחתי את כל ארבעת הענקים, ארזתי אותם לשתי טיסות, עקרתי אותם ממדינת קרלה החייכנית והבאתי אותם לאמצע שדות האורז של מדינת קרנטקה. נווה מדבר בארץ סלעים ענקיים ומקדשים עתיקים. ארץ פרועה שהפכה לאתר התיישבות של מיטב הנוער הישראלי בטיול אחרי צבא. אחרי שבוע בו שמענו רק את עצמנו, החל מאתמול – עברית היא שפת הרחוב פה. וכמעט כולם מדברים עברית כולל ההודים. בכל המסעדות יש אוכל ישראלי ושלטים עבריים מודבקים בכל פינה. קהילה קטנה על נתיב החומוס של התרמילאים הישראלים.

אתמול אחרי שעת טיסה במטוס דו מנועי רועם, כשהטויוטה אינובה. שהגיעה לקחת אותנו משדה התעופה של בלארי, התחילה לנסוע בדרכים המאובקות, כבר הבנו שזהו. משהו השתנה וסיפור חדש מתחיל.

האמפי, בלב גבעות סלעים ובולדרים ענקיים, הוא כפר הממוקם משני גדותיו של נהר. הצד הצפוני הוא ארץ המטיילים. מכל העולם אבל בעיקר מישראל. גסטהאוסים, מסעדות, חנויות, ריקשות, טוסטוסים להשכרה והרבה אנשים שהולכים עם ובלי סיבה לאורך הרחוב. משני הצדדים פרושים שדות אורז נצחיים ציוריים. הגסטהאוס שלנו שוכן בקצה הרחוב מעל שדה האורז. מקום מצויין לבלות בו.

הצד הדרומי של הנהר הוא “האמפי בזאר” – כפר הודי סואן שכולו שוק אחד גדול למקומיים ולתיירים. מעבר לכפר, משקיפים על האזור כמה מקדשים אדירים ורשת של עתיקות. נהגי הריקשות לעולם לא מתייאשים מלרדוף אחריך ולהציע טיול בין המקדשים. בהודו, כמו בהודו, הכל מתערבב. גם מקדשים שהם שרידים ארכיאולוגיים, הם פעילים ומתקיימים בהם טקסים. הברהמינים (הכוהנים) מסתובבים לבושי לונגי לבן עם סל ובו מצטלצלים להם סירים וצלחות שונות הדרושים להם לביצוע הטקסים.

בין המקדשים האנשים והבזאר מסתובבים רצים משחקים ואוכלים להם עשרות קופים שובבים שנותנים לביקור שם אופי של ספק גן שעשועים ספק ביקור בספארי…

בקיצור, שתי גדות לנהר, שתי מדינות. כשחזרנו מהביקור בגדה הדרומית אל המולת הגדה הצפונית ציין הבכור שעכשיו צריך להחתים דרכונים ולקבל אשרת כניסה לישראל 😜

אז אחרי יום הטיסות של אתמול, היום אנחנו בקצב אחר של טיול. קמים בנחת בעיניים טרוטות לשתות את הצ’אי מסאללה בזולה מול השדות. השעה מאחרת ולמי איכפת. כל הכפר עדיין ישן (המטיילים ישנים והמקומיים מכינים להם את היום…). לאט לאט מתמתחים ויוצאים לסיבוב בין שדות האורז. חווים מפגשים מרגשים וגם קצת מלחיצים עם הקופים שבדרך. הבכור והכי גדול נכנסים לבית ספר מקומי וזוכים לקבלת פנים חמה.

ועכשיו הגיע הזמן לארוחת בוקר חגיגית של מטיילים באחד מבתי הקפה. אנחנו בוחרים בג’רמן בייקרי הסמוך שמספק קפוצ’ינו מעולה ומוזלי ענקי ועוד סוגים של ארוחת בוקר מפנקת שאפשר למצוא רק בעיירות מטיילים כאלה. הכל טעים ואז בחיוך שבע אנחנו מתפנים לחצות את הנהר לגדתו הדרומית.

“המעבורת” המקומית שנוסעת 3 דקות מגדה לגדה, בשעות האור בלבד, היא סירת מנוע מיושנת ומטרטרת שיוצאת לדרך רק כשהשיט הראשי מחליט שיש מספיק נוסעים. אז מחכים בגדת הנהר בשמש שמתחילה לחמם מאד, משלמים ל”כרטיסן” 20 רופי לבנאדם ובוחנים מקרוב ומרחוק את שלל המקומיים הצבעוניים הרוחצים ומכבסות בנהר הרוגע. כשסופסוף הסירה מתמלאת עד תומה, מתניעים את המנוע המטרטר ומפליגים אל הצד השני. ארץ חדשה…

כבר בירידה מתנפלים עלינו עשרות נהגי ריקשה ומוכרים שונים שרוצים למכור את מרכולתם ואת עצמם. אנחנו נאלצים לגרש אותם בחיוך ובאסרטיביות ולמרות זאת הם ממשיכים ללוות אותנו במעלה הכפר, מלהגים בעברית ומנסים את מזלם – אולי נתייאש…

השמש חזקה מאד הבוקר, אנחנו לא מתייאשים. מצטיידים בעוד ועוד מים ונכנסים למקדש הכי גדול. לשם כך יש לחלוץ נעליים בפתח ולצעוד יחפים בגבורה. מסביב הקופים רוקדים ומשתעשעים אחד עם השני ואוכלים שלל פירות ממנחות המבקרים – בננות, קוקוסים, פפאיה ועוד. הביקור מפגיש אותנו שוב עם דמויות שכבר מוכרות (מסיפורים בתחילת הטיול). הכי קטן, התינוק של אמא, לא כל כך אוהב את ההתעמקות שלנו במקדשים, אבל מספר 2 ילד דבש, מתחקר אותי לכל פרטי הסיפורים המיתולוגיים ופילוסופיית החיים ההודית. מה שנקרא, מסע דו צדדי.

הבכור שלי, לעומת זאת, דוגל במידע מקיף ולכן הוא מקפיד לקרוא בעצמו על האיזור ומנהגיו ומשלים את ההסברים שלי ומוסיף ידע רב שאף פעם לא ידעתי…


הביקור במקדש מפתיע אותנו, כי המקום העתיק רוחש חיים. אנשים מתפללים וברהמינים מצלצלים בפעמון. אחד מהם אף מטביע טיקה אדומה במצח האמיצים שביננו.

אנחנו מטיילים במקדש והופכים לאטרקציה בעצמנו – כולם רוצים להצטלם איתנו. בשורות בזוגות בסלפי… הכל הולך…

בשיאו של הביקור אנחנו פוגשים את לאקשמי. הפילה. זקנה מאד וצבועה בצבעי האל שיווא. לפניה ערימה ענקית של ענפים לאכילה. כשניגשים ושמים לה שטר של 10 רופי בחדק, היא מוסרת את הכסף לבעליה, מניחה את החדק על ראש המשלם ומברכת אותו בבירכת הפילים. מגע מחוספס ועדין כל כך שרק פילה עם נשמה של פיה מסוגלת לו…

משם אנחנו ממשיכים לסייר בין העתיקות, המקדשים, חנויות הבזאר ומאות המקומיים שעסוקים בשלהם. השמש ממשיכה לקפוח ואנחנו מחסלים בקבוקי מים, גלידה מקומית, אננס וכל מה שיעזור לצנן את עצמנו.

בסיום יושבים כל הענקים בדוכן מקומי לאכול טאלי ופאקורה של פלפל חריף אש.

שלגיה בוחרת לשבת מהצד. שלגיות לא תמיד בנויות לאוכל של ענקים קשוחים בשוק…

בחזרה לגדה הצפונית, אנחנו הפעם בסירה עם חבורת רוסים ולומדים שוב על הבינלאומיות של המקום.

לקראת השקיעה אנחנו יוצאים לדרך אל אחת מגבעות הסלעים שמקיפות אותנו. מכל עבר נוהרים אנשים לצפות בשמש שכנראה לא תראה את עצמה היום כי הראות מעורפלת היום בגלל השרב. הענקים בספק לגבי תצפית השקיעה כי אין להם כוח לשמוע את נגני היוקליילי שיגיעו לגבעה, אבל כדי להתחשב בשלגיה כולנו צועדים בין שדות האורז ומטפסים על סלעי הענק, שם פזורים יחידים וקבוצות בתצפית על הנוף הנהדר ובציפיה לשמש שתשקע.

מתיישבים ברחבת סלע גדולה, מאחורנו מיטב צעירי המולדת הישראלית הומים בהתרגשות ופורטים ביוקליילי… לימיננו צעירי אמריקה ועוד חברים מרחבי הגלובוס: צרפת, רוסיה וספרד. כולם מאוחדים בציפיה. הנוף מרטיט אך את השמש לא נראה היום בגלל העננים…

בירידה מההר, אנחנו כבר מתכננים את בילוי הערב – על מסעדות רבות יש שלטים על מופעי מוסיקה חיה. מתרגשים!!

בדרך פוגשים את עזרא ודוכן המכבסה “בריח של בית” שלו. לכולנו כבר הצטברה כביסה רבה. אז בדרך לארוחת ערב, כשכולנו לובשים את מיטב המחלצות שקנינו בבוקר, כל אחד נושא על גבו את שק הכביסה שלו. מגיעים לעזרא ופורקים את הכביסה על הדוכן וסופרים את הבגדים כי עזרא לוקח 10 רופי לבגד, שזה חצי שקל… 94 פריטים ספרנו. פחות מ 50 שח נצטרך לשלם לו מחר… יותר זול מבבית. האמת שלשלגיה בכלל לא אכפת המחיר. העיקר שהיא לא תצטרך לכבס…

אחרי הכביסה, כרגיל, אף אחד כאן לא רעב אבל כולם כבר מומחים באוכל הודי, אז מזמינים לשולחן שלל מנות צבעוניות וטעימות שנטרפות תוך שניות. המופע של הערב כולל תופים ורקדן-אש שמשתלבים בשולחן הצבעוני.

ואווו איזה יום!

2 תגובות בנושא “ששון בהודו – חלק 8 – האמפי – היום הראשון”

  1. אכן wow !!! עולם אחר שנכבש ע”י הישראליים.
    …ואנחנו עוד טוענים שאיננו עם כובש. מסתבר שהפסדתי את החוויות האלה ואצטרך להשלים עם זה.
    אני כבר ממתין לסיפורי החוויות לכשתשובו הביתה.

סגור לתגובות.