ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות

בואו נדבר על גירפות, תנינים וחיות אחרות. למה? כי המטפורה החייתית הזו עשויה לשפוך אור על דרכי החשיבה, ההתנהגות והפעולה שלנו ואולי נלמד משהו…

בימים האחרונים קיבלתי הרבה תגובות על האומץ שלי. זה כמובן מחמיא, ועם זאת אני לא מרגישה אמיצה במיוחד. אז אם אומץ לא במשחק, מה בכל זאת מאפשר לי לעשות את המסע הזה, שהוציא אותי בגדול מאזור הנוחות והביא אותי למקום הזר הזה, איזה כלים חשיבתיים איפשרו לי לדלג על הפחד ולעבור את משוכת ההתמודדות עם הבלתי נודע? בבלוג הראשון של “ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות” שיתפתי מספר חידות מספרו של רוברט שמין. הגיע הזמן לבדוק את הפתרונות ואולי ללמוד מהן משהו עלי וגם עליכם…

איך מכניסים ג’ירף למקרר? אם התחלתם ישר לדמיין מחזות זוועה על קיפול וחיתוך גופות אתם לא בכיוון הנכון. תחשבו הכי פשוט שאפשר, כי החיים פשוטים והמחשבות שלנו רק מסבכות אותנו. כדי להגיע מנקודה א’ לנקודה ב’ – צריך למתוח קו ישר. זהו. כדי להכניס ג’ירף למקרר – צריך לפתוח את דלת המקרר, להכניס את הג’ירף ולסגור את הדלת. כך זה עבד אצלי. במקום לחשוב יותר מדי – מה יהיה ואיך לעשות את זה ואם לא אצליח ואם לא אמצא ואם אחמיץ ואם אפסיד, פשוט עשיתי זאת. זה לא עניין של אומץ. מי שמפחד יקרא לזה טפשות. אין לי בעיה עם זה. שכשאנחנו בונים בראש תסריטים מתוך פחד – אלו תסריטי אימה שמונעים מאיתנו לפעול. אנחנו בונים טיעונים ועוד טיעוני נגד ומוצאים אינספור הצדקות ותירוצים למה לא לעשות. לפעמים תוך כדי בדיקת כל הזוויות האפשריות אנחנו שוכחים את העיקר – כדי שמשהו ייקרה צריך פשוט לעשות אותו. אז כן. אולי אני טיפשה. אבל אני כאן… תפסיקו למדוד סנטימטרים, לעשות תסריטים, להתלבט ולתת לפחד לנצח. פשוט תעשו. פשוט.
איך מכניסים פיל למקרר? כן. זה דומה. באמת צריך לפתוח, להכניס וכ’ו…. אלא מה, המקרר מלא עכשיו. יש בו ג’ירף. אז מה עושים?? שוב פעולה פשוטה. הכי פשוטה – מוציאים את הג’ירף! אז יש מקום להכניס את הפיל ולסגור את הדלת. והנה התוספת המרעננת לענייננו – לפני שמכניסים ומאמצים דבר חדש צריך לפנות מקום. כדי להכניס לחיי את פיל הנדל”ן הייתי צריכה לפנות טונות של חששות ופחדים וטענות של אי אפשר. בגלל זה, זה לקח שנה וחצי… אבל אין ברירה. הגי’רף צריך לצאת לפני שהפיל יכול להכנס…
כל החיות בכנס מלבד חיה אחת. מי? נראה לי ששער הגמישות נפתח גם אצלכם. נכון. הפיל במקרר אז הוא לא מגיע לכנס. אם אזכור זאת לא אבזבז זמן ומאמץ לחפש אותו שם ואתרכז במי שנמצא שם ובמה שיש. באמריקה כמו באמריקה. זו לא ישראל ואת זה אני זוכרת לאורך כל הדרך. לכן באתי מצויידת מהבית בסקרנות בפתיחות וגמישות כדי לקבל צורת חשיבה ודרך חיים אחרת. אני לא מחפשת פה את מה שמוכר לי. כי הוא לא נמצא פה ואם אנסה לכפות את הידע שלי על המציאות, מן הסתם אנחל אכזבה. אז תזכרו מה יש ומה אין ותהיו גמישים! לדברים יש את הדרך שלהם להסתדר וזה לא תמיד בדרך שאנחנו מכירים
עליכם לחצות נהר שורץ תנינים מסוכנים. אין סירה. איך תסתדרו? בלי להתחכם. נו באמת. מי זוכר איפה כל החיות?? נכון, הן בכנס. אז המים בטוחים. אין בהם שום דבר והשחייה תהיה נעימה. לא בטוח מה מחכה בגדה השניה… זו הרפתקה. אוהבים הרפתקאות? אני קפצתי…
ומלבד זאת – אני בעצמי תנינה! ידעתם שכשתנין סוגר את הפה שלו על משהו (נקווה שלא עלי…) הוא לא יפתח אותו בחיים? גם אצלי זה כך. מרגע שסגרתי עם עצמי כיוון, יעד, מטרה אני לא עוזבת. לא משנה מה יקרה. לא משנה אם ינסו לרפות את ידי. לא משנה אם אפול. אני נופלת עם המטרה בין השיניים ולא עוזבת… עקשנית… עד שהצלחתי! אם לא הצליח בדרך הזו, יצליח בדרך אחרת. אין גבול ליצירתיות שלי כשסגרתי מלתעות… אין דבר שירתיע אותי מלהשיג ולהגשים. ממליצה לכם לנסות בבית… מקסימום תצליחו.

היום האחרון באלבמה. אני מתכוננת לשלב הבא במסע. הבוקר היתה מתוכננת שוב סגירת העסקה שנסעתי לחתום. שוב עיכובים. לא כל המסמכים עברו ועורכת הדין מודיעה לנו שזה לא יקרה היום. אני לא נותנת לאכזבה לחלחל ולא עוזבת. אני יודעת שזה עוד יקרה. בעוד כמה ימים, או שבועות, אולי עסקה אחרת. זה יקרה. חכי אמריקה. את לא יודעת איזו תנינה נכנסה לשטחך!

לפני שפיט ואני יוצאים לדרך לעוד בוקר של ציד-בתים, אני צריכה להפרד מהמשפחה החביבה שאירחה אותי בלב מלא אהבה. אני יודעת שעכשיו באמת יש לי בית פה. בית אמיתי. לא רק בית לשיפוץ. חיבוקים אחרונים ותמונות עם המארחים. אני יודעת בלב, מסמנת מטרה, נועצת שיניים בידיעה שאחזור לכאן שוב. ואם החלטתי – זה יקרה.

יוצאים לדרך. השמים בוכים. טוסקלוסה לא שמחה שאני עוזבת. גם אני ברגשות מעורבים. שמחה להוריד את חליפת העסקים לטובת התיירת ומצד שני עצובה להיפרד מפיט ומצד שלישי גורל העסקה והבית שרצינו לקנות – אינו ידוע עדיין. המוכר לא ממש הגיב בינתיים ועורכת הדין עוד לא נתנה את ברכתה. אני קצת מודאגת שאני עוזבת ומשאירה אחרי קצוות פתוחים. זה מרגיש לא נוח… אבל באמונה שהדברים תמיד יסתדרו בצורה הכי טובה עבורי, אני יודעת שבניתי יסודות חזקים ועכשיו צריך לשחרר. אין לי מושג איך יסתיים הסיפור וצריך להכיל את חוסר הידיעה הזו… היות ואני יודעת שבכל מקרה אין ביכולתי להישאר יותר אני משאירה את ההכרעה בידיה של אלוהימה ומתמסרת למסע האנתרופולוגי בתוך הבתים הקטנים החבויים בסבך העצים של טוסקלוסה, פוסעת אחרי פיט הנאמן שדואג לי למטריה, לומדת על דרכים לשיפוץ, ומה עושים כשרוצים למכור ומה הדרך הטובה ביותר להשיג שוכרים. מבקרת שוב את מייקל הקבלן באתר שיפוצים. רואה שאפשר לסמוך עליו. נרגעת לאט מהמתח של הימים האחרונים.

ועדיין לא יודעת מה מצפה לי ביומיים הבאים – שיעור מיוחד שאלוהימה בכבודה ובעצמה הכינה לי. ואחרי השיעור הזה, כשאלמד באמת ובתמים לשחרר את הציפיה שלי לשלוט בדרכי היקום – רק אז אוכל להנות באמת מהמשך המסע…

ואז, ממש לפני שאעלה על הרכב השחור שלי בפעם האחרונה ואסע לשדה התעופה לפרק הבא במסע, פיט קורא לי הצידה, בתוך בית קטן שאולי נרצה לשפץ, ומצביע על פתק קטן שמוצמד לאחד הקירות. אני קוראת ולא מאמינה.

מנצחים אינם אנשים שלא נופלים. הם אנשים שלא מוותרים.

עכשיו אני כבר בטוחה שהשיעור לא נגמר. כדי להבין את המשפט הזה, מחכים לי עוד יום וחצי של בית הספר של החיים והעסקים. בהצלחה לי!