חודש: ספטמבר 2019

כשיוצאים למסע, לפעמים יוצאים לטיול מתוך הטיול. אורזים תיק קטן עם פיג’מה ומברשת שיניים וחולצה למחר בבוקר, משאירים את המזוודה עם כל הבלגן בחדר, ויוצאים למסע קטן, של לילה אחד ל… חוץ לארץ…

הבוקר אנחנו עוברים את גבול רומניה ונכנסים לאוקראינה כדי לבקר בעיר הולדתו של הקומנדנט מייסד השושלת. העיר צ’רנוביץ, שהכילה בימי הזוהר שלפני מלחמת העולם השניה כמאה אלף יהודים שיושבו שם על ידי האימפריה האוסטרו-הונגרית, החליפה ידיים כמה וכמה פעמים במאות השנים האחרונות. למעשה היא חלק ממחוז בוקובינה הרומני שביקרנו בו ביומיים האחרונים אבל כרגע משתייכת לאוקראינה. לכן הבוקר מקפידים לשים גם דרכונים בתיק ומתכוננים לשמוע איך ולמה המשפחה שלנו הגיעה לשם ומשם. תוך כדי הסיפורים בדרך, אנחנו לומדים שגם מוצאה של הגנרלית מכאן. שני סיפורים מקבילים. דומים ושונים, שמתערבבים והופכים לסרט אחד, מלא עצב וטרגדיות, אומץ לב והשרדות – אבל עם סוף טוב ככל שאפשר – כי הרי אנחנו כאן!

מצד הקומנדנט סבא אדי, התגוררו כאן הוריו, מרתה ומשפחתה בעיר ומשה בכפר קטן ליד. כשהתאהבו והתחתנו הם נשארו לגור בכפר, אך בתחילת מלחמת העולם, משה נלקח למחנה עבודה בכפיה ומרתה ההרה חזרה לעיר צ’רנוביץ ללדת.

עם התקדמות המלחמה, שבוע בלבד לאחר לידתו של התינוק אדי, הוחלט להכניס את כל היהודים לגטו. מתברר כי המשפחה התגוררה בשולי האיזור שהוגדר כגטו ולכן הם נשארו בביתם.

חלק מהיהודים וביניהם המשפחה, קיבלו למזלם אישורי עבודה מראש העיר המקומי (צדיק אומות העולם) ולכן נשארו בביתם למרות שרוב יהודי הגטו נשלחו לאיזור טרסניסטריה. בכל זאת היו צריכים לפעמים להיזהר ולהתחבא מפני החיילים והשוטרים הרומנים ולכן התינוק אדי היה לפעמים מקבל תרופות מרדימות כדי שלא ירעיש או יבכה…

לשמחתנו זה הצליח ובסוף המלחמה אבא משה חזר, לאחר שכנראה ברח ממחנה העבודה, והתאחד עם אמא מרתה והתינוק אדי שחיכו לו בצ’רנוביץ בריאים ושלמים.

המשפחה הצעירה, שחוותה את שמחת הפגישה המחודשת אבל גם צער רב על בני משפחה שניספו במלחמה, מחליטה לברוח מהאיזור, שעכשיו בשליטה רוסית, ולחזור לרומניה, שעכשיו מעבר לגבול. באישון לילה הם גונבים את הגבול ונכנסים כפליטים לרומניה (מולדתם) ועל הנדודים שלהם, עד שהתיישבו בואמה (הכפר בו אנו ישנים) וממנו עלו לארץ – נשמע מחר.

מן הצד השני של המשפחה, משפחתה של אימי הגנרלית, סבתא בלה, חיה גם היא בצ’רנוביץ. פרידה הצעירה חיה עם הוריה ואחיותיה אגי וארנה בעיר ושרול חי בכפר לא רחוק משם. 

זמן לא רב אחרי החתונה של פרידה ושרול, כאשר כולם כבר בעיר, הוחלט על הקמת הגטו ועל שילוח היהודים לטרסניסטריה. הדודה אגי הצעירה שמצאה עבודה בבית חרושת לנקניק, קיבלה את האישור המיוחל מראש העיר ולכן היא והוריה נשארו בצ’רנוביץ והמשיכו לעבוד.

לעומתם, ארנה, פרידה ושרול ואחותו אנה, נשלחו בצעדת המוות לטרנסניסטריה – מעבר לנהר, שם שרדו בקושי את ההליכה, הרעב, המחלות וההתעללות של החיילים ואיבדו אנשים רבים יקרים ואהובים.

בסוף המלחמה התאחדו שרידי המשפחה. לתקופה קצרה של כשלוש שנים, הרוסים החליטו לפתוח את הגבול לרומניה כדי להיפטר מכל מי שלא ממש רוצה לחיות אצלם. גם שרול ופרידה והמשפחה ארזו את מטלטליהם ועברו את הגבול לרומניה ונדדו, ממש כמו מרתה ומשה עד שהגיעו לעיירה רדאוץ, בה נולדה הגנרלית סבתא בלה, והתיישבו בה לכ 13 שנים, עד שקיבלו את ההיתר המיוחל לעלות לארץ ישראל באוקטובר 1960…

אז נוסעים לצ’רנוביץ. נסיעה לא קצרה, דרך מעבר גבול קצת מלחיץ. הנהג מבקש לא לדבר עם השוטרים ואנחנו מוסרים את הדרכונים בשתיקה. מיד אחרי המעבר, הנוף לא משתנה אבל הבתים הופכים דלים יותר ויש תחושה של מקום אחר. השפה משתנה. האותיות קיריליות. כסף אחר. אוכל אחר…

מגיעים לכיכר העיריה של צ’רנוביץ ושם עולה לאוטובוס אלכס.

אלכס המדריך.

שונה כל כך ממה שדמיינו אותו כשדיברנו איתו לפני הטיול. בחור צעיר וחתיך הורס, דובר עברית מושלמת במבטא ישראלי, אבל טוען שלא היה בארץ עד לשנה האחרונה. משפחתו היא בין משפחות היהודיות האחרונות שנשארו בעיר, כאשר כולם עברו את הגבול לרומניה. הוא גדל בעיר, שקיבלה יהודים חדשים מרוסיה והפכה לעיר מחוז, בירה תרבותית ועיר אוניברסיטאית חשובה. הידע שצבר על תולדות המקום וקורות היהודים, הפך אותו למומחה המקומי וככזה, הוא מדריך את טיולי השורשים של ילידי צ’רנוביץ, כמונו, שבאים לגלות את העולם שמאחורי מסך המלחמה ואת העולם החדש שקם אחריה.

אלכס לוקח אותנו לסיבוב בין רחובות הגטו. מגלה בתי כנסת נסתרים שכיום כבר לא פעילים. אדי הסבא, מסתובב כחולם ברחוב בו אדי התינוק נולד וגדל, התחבא ושרד. בלה הסבתא מתרגשת לגלות את הבית בו גדלה אמא שלה ואת בית הכנסת בו התפלל סבא שלה…

אנדרטת הזיכרון לקהילה היהודית, שני משולשים שחורים שנשענים זה על זה, מזכירה לכולנו את החיים שרחשו כאן לפני שהכל התהפך והחיים הפכו למשהו שצריך לשרוד בו.

מסיימים את היום במלון שלנו במרכז המדרחוב השוקק. שלגיה ושני הענקים הבוגרים, הבכור והדבש, יוצאים מיד לסיור מקיף ובדרך פוגשים את שאר החבורה שכולם יצאו בקצב אישי לבדוק ולגלות גם את הפנים העכשוויות של העיר בעלת הזכרון המריר-עצוב-טרגי.

ארוחת ערב ומסיבת יומולדת לברבי במסעדה מקומית. משפחת ששון לא משתהה ומזמינה ערימת בשר מקומי שנטרפת בלי בעיות.

משפחת לנדאו הצעירה מתמהמהת קצת ובודקת אופציות שונות למרות שהמלצרית היחידה דוברת אנגלית עוזבת בפנים כעוסות. שלגיה מגייסת כוחות מפשרים ולאט לאט ההזמנות נשלמות, המנות מגיעות, מתוקנות, נאכלות ברגע…

בסוף הערב כולם מאושרים אחרי חגיגות יום ההולדת, ריקודי המלצרים ומפגש מרגש עם יהודי מקומי שיכור למדי, שבא להגיד לנו – שנה טובה!

תודה על החיים

תודה על המשפחה

תודה על כל מה שיש

תודה!

פייר, היה קשה לקום בבוקר. בטירה הקסומה שלנו יש מיטות נוחות, שמיכות רכות וסת”ש מושלם (סביבה תומכת שינה – ע”ע ז’רגון משפחתי – מקום חשוך שלא מתעוררים בו עם הנץ החמה…) – לא פלא שהיה צורך בשעון מעורר כדי להתעורר ברבע לשמונה. נשמע כמו חלום אוטופי לאלה מביננו, בעיקר שלגיה והמסטר, ששנתם קצרה ונודדת…

לקראת ההתאספות המשפחתית סביב שולחן ארוחת הבוקר, מעירים את כל הישנים. הקטנטנה הבלונדית יוצאת למסע מפוז’ם בין החדרים ובודקת היטב שכולם כבר קמו. אימי הגנרלית מרוב התרגשות, זה היום שלה, מנסה לאסוף את כולם קצת יותר מוקדם…

היום נוסעים לרדאוץ. זה מקום הולדתה ומחוז ילדותה של הגנרלית שאותו עזבה בגיל 15. אמנם כבר ביקרנו פה לפני 40 שנה בערך, אבל ברור שהדברים כבר לא אותו דבר…

היא מוכנה ומזומנה עם דפים מלאים בכתב יד צפוף והמון סיפורים שלא תשכח לספר לכל המשפחה.

הקומנדנט מצידו, קצת מתקשה הבוקר לשחרר את כובע המפקד והמספר. הוא מחליט לפתוח את הבוקר בסיור ממונע בואמה, הכפר שבו אנו מתגוררים ושבו גדל הוא. עוצר לרגע ליד המקום שבו היה הבית בו גדל ומבטיח שעוד נשוב לכאן.

אבל היום הוא היום של אימי הגנרלית והבמה שלה עם המקרופון החדש באוטובוס. במהלך היום הוא עוד ייצטרך לגלות כוחות נוספים ותעצומות של דחיית סיפוקים עד שיחזור תורו לבקר ולספר את מחוזות ילדותו. 

ברגע שהמקרופון עובר לידיה, הסיפורים מתחילים לזרום. בחוץ, שדות ירוקים, הרים וגבעות, כפרים ציוריים ונהרות דלילים של מחוז בוקובינה שמשתרע חלקו ברומניה ולחלקו באוקראינה. ובפנים, אנחנו שומעים על בית הספר של סבתא שבו למדו בשתי משמרות ובמשמרת השניה שבה סבתא למדה בחושך – הילדים התבקשו להביא נרות וגפרורים כדי להאיר את החשכה. על הדודים שאצלם חיכתה בלילה עם סיום הלימודים לאביה שיבוא לקחת אותה הביתה.

שומעים על אנטישמיות ושכנים טובים ופחות טובים. על סיפור העליה לארץ, שמספר את סיפור המשפחה, סבא שרול וסבתא פרידה ודודה יודית הקטנה שיצאו לדרך אל ארץ ישראל, אחרי שנים של ציפיה. איך היו צריכים להוכיח את יושרם מול השוטרים הרומנים כדי לקבל אישור יציאה. איך ארזו את כל רכושם – רק 40 קילו לאדם ויצאו ברכבת אל אתונה, דרך בדיקות פתע של המוכסים הרומנים. איך הצליחו לשמור על טבעות נישואין ואירוסים, על שרשרת של שעון זהב ודווקא על הנקניק המשובח שהביאו איתם – לא הצליחו לשמור… איך בזגרב ירדו מהרכבת לקראת ארוחת ערב חגיגית שהובטחה, אך לא נאכלה למרות האדים החמים שעלו ממנה, כי לא היתה כשרה… כשחזרו לקרון להמשיך בדרך, גילו שהקרון נעלם ואיתו הרכוש המועט שהיה להם.

איך הגיעו לאתונה ועלו על טיסה לישראל והגיעו בשלום לפקיד העליה המנומנם שחיכה בשדה ושמרו על שמותיהם המקוריים… איך… והשאר הסטוריה.

ותוך כדי הסיפורים, המיקרו-בוס שלנו כבר הגיע אל העיירה רדאוץ. אימי הגנרלית כבר קבעה מראש עם השומר של בית הקברות וכולנו יוצאים יחד בהתרגשות עצומה לתור אחר הקבר של סבא יצחק יוליוס שטרנהל שחבוי בתוך צמחיה סבוכה של שיחי פטל, בין מצבות דהויות ושבורות. ולפתע הוא מתגלה, כשעץ צומח מתוכו! עץ החיים שלח שורש אל תוך הקבר של סבא רבה של שלגיה…

בהתרגשות מדליקים שני נרות נשמה, הילד של אמא אומר קדיש ושלגיה משמיעה שיר. אימי הגנרלית מרחפת על גלי ההתרגשות של הגילוי ורובה ככולה בעננים…

מבית הקברות יוצאים לחפש אתונות (שרותים…) ומוצאים מלוכה (סופרמרקט) ורגע לפני המשך מסע השורש, פוצחים במסע קניות עליז וצבעוני בין דוכני הפירות והחטיפים הרומנים שלא ברור מהם.

התחנה הבאה – בבית הספר של הגנרלית שהפך לבית ספר יסודי בו ילדים בתלבושת אחידה עם סוודר סגול ושיער צהוב משחקים בנימוס בחצר פנימית והקטנות משתלבות בנוף באופן טבעי.

לקראת התחנה האחרונה במסע רדאוץ, יש הפסקה לא קצרה לארוחת צהריים במרכז העיר. מסעדונת מקומית בקושי מספיקה להכיל את כולנו ובטח שלא לספק את צרכי האי-גלוטן של חלקנו. אז ספק יושבים, ספק אוכלים, ספק הולכים. הקומנדנט והגנרלית מתרגמים את המניו, ובסוף רובנו יושבים למרק צ’ורבה או ממליגה עם ממולאים ומרגישים שאכן הגענו לרומניה.

בבוא השעה היעודה יוצאים לבית הכנסת המקומי שנמצא לא רחוק משם, שם פוגשים בחבר של חבר, רומני כמובן, שפותח לנו את הדלתות של המבנה שאיננו בשימוש כבר עקב התדלדלות הקהילה היהודית בעיר ל 7-10 אנשים בלבד (!!).

כבר בכניסה מגלים את התמונות של הגנרלית על הקירות, תמונות ילדות כתלמידה מצטיינת ואפילו תמונה מאוחרת מלפני כמה שנים שהגיעה לשם משום מה. הכל בזכות חבר נעורים שמקורב לאנשי הקהילה הבודדים שנשארו.

אימי הגנרלית בהתרגשות עוברת ומספרת על כל חפץ ומצביעה על עזרת הנשים שבה ישבה כשהיתה ילדה עם סבתה שלה. בינתיים הילד של אמא, או בשמו הנוסף, הרב ששון, מניח תפילין במרכז בית הכנסת. לידו, הקטנה והקטנטנה גילו פסנתר ישן וישבו לקשקש בו.

שאר המשפחה נודדת בין תמונות סבתא לבין סבתא וקשה מאד לסיים את הביקור הזה.

תחנה אחרונה ברדאוץ, בבית מספר 4, הבית בו גדלה אימי הגנרלית. בסוף סמטה, רצופה בתים מגוונים, הנה כאן היה הגן שלה ושם גר הרופא העשיר ופה זה הבית שלה שפעם נראה אחרת… והנה שכן שדוקא לא נראה מוכר אבל שמח לשוחח איתה על הימים ההם ועל הרופא העשיר ואפילו קוטף למעננו 12 תפוחים בדיוק מהעץ שבגינה…

אחר הצהריים כבר, האור מתחיל להתעמעם והדרך חזרה לואמה נראית קרובה מתמיד. בוגדן הנהג מנתב את דרכו בין סמטאות העיירה רדאוץ החוצה – אל המרחבים הירוקים הבלתי נגמרים של מחוז בוקובינה.

ושורש אחד כבר התגלה. חלק אחד מהעץ המשפחתי הרומני שרק התחיל להחשף. נראה שאימי הגנרלית כבר עייפה מהתרגשות. ליבה מלא מלהכיל את כל החוויות של היום.

והקומנדט כבר נוטל את המקרופון לידיו לעוד שעה קלה של סיפורים על ילדותו במחוז ואמה, על חברים ולימודים בחיידר. על השוחט שניהל בית ספר לעיברית ושלח בכל בוקר את הילדים להביא לו כד של חלב עד שבוקר אחד הכד נשבר והחלב נשפך ובזאת הסתיימו לימודי היהדות של הילד שעכשיו הוא סבא.

על האנשים הטובים והפשוטים שחיו בכפר בשמחת חיים ועל תקופת הילדות המאושרת של אחרי המלחמה הגדולה.

היה טוב לשמוע שבצד האנטישמיות וסיפורי הזוועה – היו גם חיים. חיים של ילדים והורים. השתובבויות נעורים. לימודים. נסיעות ברכבת. מקלחת שבועית במפעל או במקווה היהודי.

חיים…

ובתום הסיפור להיום – אנחנו נוחתים חזרה לתוך הצימר המופלא של דונה לוקרציה, לעוד ארוחה מפוארת בשולחן ארוך וללילה של משחקי שולחן בננה-שבץ נא-דומינו.

מחר? מי זוכר. מי יודע. מחר זה מחר…

הכל התחיל לפני כמה שנים כשאבא לנדאו, שייקרא להלן “הקומנדנט”, ואמא לנדאו, שתקרא להלן “אימי הגנרלית”, החליטו שהגיע הזמן לקחת את כל החמולה (הלא גדולה, יש לציין) למסע הגדול אל עמקי התרבות הרומנית. להבין מאיפה התחיל הכל, לגלות את השורשים של הממליגה, ללמוד קצת את השפה של המיימוצה, והכי חשוב – להתכנס יחד כשבט אחד וחזק של צברים מעורבים עם ילידי הנכר – ולהרגיש משפחה גדולה ומאוחדת.

הנסיון הראשון לארגן את המסע כשל – התברר כי כולנו עסוקים מקטנות ועד גדולים. וכך נדחתה הנסיעה, חיכתה בצד להתמודדות עם מחלה, גיוסי חיילים, ועניינים אחרים. אחרי שנתיים, ולכבוד ההחלמה של אימי הגנרלית הגיבורה, הוחלט פה אחד, גדולים וקטנות, שבקיץ הזה – זה עומד לקרות. נוסעים למולדת המלאי והמיתיתיי (ומי שלא יודע מה זה כנראה לא מרומניה) כווווווולם.

וזה לא פשוט בכלל – לתאם משפחה זה כמעט mission impossible. ודווקא לא מהצד הבוגר והעובד – אלא דווקא מצד הדור הצעיר שעסוק לו בעיסוקים שונים ומשונים כגון – מחנה קיץ בתנועת נוער, קייטנה מיוחדת שאין להפסיד, שנת שרות או, לא עלינו, הדרכה במחנה קיץ באמריקה. עסוקים הילדודס. מה גם, שכמו בדומינו, אם אחד מהם לא יגיע חס וחלילה, גם השאר מתחמקים אחד אחד, לא מעוניינים להצטרף. כולם או אף אחד. נו טוב, לא נותר לנו המבוגרים אלא להתגמש עוד ועוד, לדחות עוד קצת ועוד קצת ולהגיע עד ראש השנה כמעט ולהצליח! לתפוס את כולנו, ברגע המדוייק שבו כולם כאן, ויאללה יוצאים לדרך! ושמזג האוויר החורפי של הרי הקרפטים יחכה קצת…

בשלב די מוקדם התברר כי שליש מהמשפחה לא יוכל להצטרף למסע הזה לצערנו, ונותרנו שני שלישים, לנדאו וששון, על נשינו וטפינו ועם ראש וראשת השבט מתכוננים כבר חודשים למסע הגדול אל המוטר-לנד.

לפני שיוצאים למסע שכזה, נדרשות הכנות רבות ותכנון קפדני – את כולם עשה הקומנדנט לנדאו. בעצם, הוא עושה. הוא כל הזמן עושה. כבר חצי שנה לפחות, מיום שבו התחילה ההתרגשות, הוא יושב ומתכנן. סופר קילומטרים ומונה שעות נסיעה. בודק מלונות ומדבר עם נהגים. ובין השאר מתמודד גם עם דרישות שונות של בני חמולת לנדאו-ששון שלא חוסכים בבקשות מכל המינים. אבל הוא מתמודד. שוחה בזרם. בין הטיפות. ורק בזכות זה מגיע לו שמו -הקומנדנט לנדאו.

אימי הגנרלית גם היא מתרגשת. אוטוטו היא והקומנדנט, הילדים והנכדים ישבו כולם באוטובוס המתנדנד בכבישיה המתפתלים של המולדת הרומנית, עם שירים, סיפורים, צחוקים והווי שיזכירו לה קצת את ימיה כמורה באוטובוס של הטיול השנתי.

אצל משפחת לנדאו הצעירה, מתארגנים בהתרגשות מתונה אבל בהתמדה. ברבי וקן מסדרים מזוודות ומרגיעים ילדות. יש הרבה קניות לעשות, כי הקטנות (להלן – הקטנה והקטנטנה) כבר גדלו ומותק הבגדים התכווצו. אז את המסע הרומני מקדים גם מסע ישראלי אל חנויות הבגדים – שיהיה להן חם וטוב וחדש וכיף. היפיוף הצעיר, העתק מדוייק של אבא קן, מסתיר את התרגשותו תחת מעטה האדישות של הנעורים. לא מזמן הוא חזר ממסע בפולין והוא כבר מבין כמה מרגש וחשוב יהיה המסע לגילוי השורשים האישיים שלו. ההתרגשות אפילו גוברת לנוכח האיחוד עם הבני דודים ממשפחת הענקים שיבלו יחד שבוע של גיבוש בחדר הילדים הגדולים – משהו שכבר מזמן לא קרה. הללויה….

בבית ששון, שלגיה מאושרת כי סופסוף הצליחה לאסוף את כל הענקים תחת קורת גג (או קורת אוטובוס) אחת. הבכור מספר אחד, שב מנדודיו באמריקה שעות ספורות לפני הנסיעה לרומניה. ילד דבש סיים את מטלות שנת השירות והסכים לפנות מזמנו היקר לטובת המסע המשפחתי. הילד של אמא חולם כבר חודשים על הבילוי המשפחתי (ועל ימי החופש מהתיכון) והמאסטר… עוד נראה איזה שם יקבל במסע הזה. כבר חודשים שהוא במדיטציה עמוקה ותהליכי קבלה לקראת הנסיעה בוויטרינת הזכוכית של המיניבוס המשפחתי…

וכך, בלי לשים לב, הזמן עבר והמסע התקרב.

רומניה שימי לב, אנחנו בדרך! החיים לפני ואחרי כנראה לא ייראו אותו דבר…