רוב המסע שלנו, הקומנדנט נמצא בלחץ. לחץ להספיק. לחץ שיקומו. לחץ שיגיעו בזמן. שכולם יגיעו. לחץ שיקשיבו. לחץ לחץ לחץ.
הגנרלית מנסה להרגיע אבל גם היא בלחץ שלה – שהכל יהיה בסדר. שאף אחד לא ירגיש נפגע. שתמיד ידברו עם חיוך. שלא ידעו מה שלא צריך לדעת. שלא יגידו מה שלא צריך לדבר. ושהקומנדנט יהיה רגוע.
ואנחנו? בבית לוקרציה, הגענו סוף סוף למקום ולזמן שאפשר לנשום. בית מפואר בנוף הרים ירוקים, שדות ובתים ציוריים – זה הזמן לעצור, לקחת נשימה ולעשות הכל לאט לאט…
מבחינת הקומנדנט הטיול עוד לא נגמר. הוא לא שם לב לנחת שבאוויר וממשיך לשעוט קדימה בשיא הכוח. היום, רובנו לא מצטרפים לריצה. ערב ראש השנה ואנחנו זורמים הכי לאט שאפשר…
הבוקר מוצא אותנו בארוחת בוקר קצת עגמומית ובלתי החלטית בעליל. החתיך עדיין חולה ולא ישן כל הלילה. התוצאה – קן וברבי מותשים והילד – במיטה.
אצל הענקים – ילד דבש עדיין במחושים אבל מצטרף, הילד של אמא כבר בסדר. ושלגיה לא ממש ישנה טוב כי כולם העירו אותה בלילה לדיווח על תופעות המחלה…
בשעה 10 וחצי, המיקרובוס כבר כאן וכולם עולים בעייפות מנומנמת. ברבי מחליטה להישאר עם הילד אך מתחרטת ברגע האחרון ועולה עם כולם. אחר כך היא תתחרט שוב…
הקומנדנט בהתרגשות שיא. בגיל 3 הוא הגיע לכאן עם המשפחה. כאן התיישבו אבא משה ואמא מרתה עם הילד אדי, שכרו בית קטן בלב הכפר ונשארו לחיות פה כ 15 שנים. כאן הבית, כאן בית הכנסת, שכנים, חברים, בית ספר…
מכל היהודים שחיו פה לפני 70 שנה, לא נותר זכר. כולם עזבו ועל מבנה בית הכנסת היפה שלהם בנו פנסיון נעים שבעליו מספר לנו את הסיפור ומארח אותנו בסבר פנים יפות.
נסיעה קצרצרה מביאה אותנו לרחוב די עירוני בלב הכפר ואמה. סבא אדי יורד בהתרגשות להראות את הבית הישן של הילד אדי ומשפחתו. כרגע הבית נראה נעול ונטוש ודי מתפורר, אבל הוא זיהה אותו לפי צילום ישן נושן שהגיע סרוק.
הוא מסביר לנו על כל קיר בבית ואיפה היה המחסן ואיפה היו השרותים בחוץ. מי גר מימין ומי משמאל ואיפה היו קוטפים דובדבנים שחורים כדי לאכול או כדי להשליך וללכלך את בתי השכנים…
כשמגיע בעל הפנסיון/ בית הכנסת לשעבר שנמצא ממש מול הבית, הוא מספר על איש הצבא שקנה את בית הכנסת במכרז אחרי שכל היהודים עזבו, פירק את בולי העץ שמהם נבנה ובנה מהם בית לעצמו בהרים. אחר כך מכר את היסודות במכרז נוסף – לאדון שלפנינו – שבנה שם פנסיון חמים ונעים. בעלת הבית מראה לנו את ספר האורחים, ביניהם ישראלים רבים. מעניין אם ידעו את הסיפור על בית הכנסת שעל שרידיו נבנה הבית…
הקומנדנט מצטלם בהתרגשות בפתח הבית הישן ובעזרת בעלי הפנסיון מצליח גם להוציא ולדבר עם השכנה בבית הסמוך, כנראה ביתו של השכן הרוקח מילדותו. היא לא ממש מבינה ולא ממש נחמדה אבל מואילה להכניס את החולצה לחצאית, להחליק את הקמטים ולהצטלם איתו. בלי חיוך.
אחר כך יש רחש לחש בקהל המשפחתי העומד ליד הבית והמיקרובוס. הקומנדנט והגנרלית ממהרים לקימפולונג העיירה הסמוכה לפגוש חברת ילדות. שאר החבורה בהתלבטות על הכיוון – מי ילך ולאן, ואיך יתקבל פתאום הפיצול במשפחה שכבר התרגלה להיות בדבק אחד.
בסופו של דבר מתקבלת תוכנית החלוקה – ברבי עם הקטנטנה עולות לבוס כדי לחזור הביתה לדרוש בשלום החולה. הילד של אמא מצטרף לסבא וסבתא לביקור חברים והשאר – קן עם הקטנה, שלגיה והששון הגדול, הבכור וילד דבש – ממשיכים לסיור רגלי במחוזות ילדותו של הסבא – בכפר ואמה.
יום ראשון היום, ואנשים לבושי חג חולפים על פנינו בדרך לכנסיה שצריחיה בולטים למרחוק. כשמגיעים לפתחה, מתברר שהמיסה כבר בעיצומה. הכנסיה גדושה במאמינים, כולם רומנים שמתפללים באדיקות. לא ניתן להכנס פנימה עקב תלבושת בלתי הולמת של חלק מהמשתתפים.
ממשיכים להסתובב בעיירה הרגועה ומגלים את מוזיאון הביצה – עשרות ביצים מצויירות ומסודרות יפה בארונות – מחכות למבקרים שיבואו לגלות אותן בסיור מודרך באזניות. בעלת הבית והמוזיאון מקבלת את פנינו בשמחה אך השמחה יורדת מפניה כשאנחנו מחליטים לשמור לעצמנו את ה 10 ליי המבוקשים (8 שח) ולהמשיך הלאה, מתנחמים במשפט של הבכור “ראית ביצה אחת ראית את כולן”.
כמעט צהריים. עייפים. מתיישבים לנוח בספק בית קפה ספק פיצריה ספק בר שיושב לו במרכז הרחוב הראשי. למרות השפה הרומנית בלבד מצליחים להזמין שלל משקאות ויוצאים מאוששים לדרך.
ויכוח קצר בפתח בין הששון הגדול לבין בניו, האוחזין בגוגל מאפס, מוביל אותנו לצעוד ימינה בעקבות המפה.
אחרי צעדה של 50 דקות מתברר שהמפה שגויה ואכן הששון הגדול צדק… מעכשיו נשמע רק בקולו. מסתובבים ויוצאים שוב לכיוון הנכון ומגיעים אחרי צעידה קצרה לבית שלנו ולקוקוצה והצוות שמחכים לנו בעיניים בורקות ושלל מרקים לארוחת צהריים קלה.
ערב ראש השנה. מצווה לנוח. כווולם פורשים לשנצ, חוץ מהקומנדנט והגנרלית. הם שבו ממפגש הצהריים בעיניים עצובות ומיהרו לצאת למפגש נוסף עם חבר נעורים. עבורם היום הזה הוא בכלל לא יום מנוחה.
כשהם חוזרים לפנות ערב, מותשים והמומים מהמצב הקשה של החבר מהכפר הסמוך, שאר המשפחה כבר מאוששת אחרי מנוחה ושלל עוגיות מסוכרות (קיחלך) שהובאו על הששון הגדול מצוות הבית, אחרי שהגיש להם בקשה לעוגיות מתורגמת בגוגל טרנסלייט…
וההתרגשות גוברת לקראת ערב ראש השנה והארוחה המיוחדת שהוזמנה. אנחנו כבר מכירים את הסטנדרט ומצפים להפתעות.
בבוא השעה היעודה, כולם רחוצים ומלובשים בשלל בגדי חג, יורדים למטה לשולחן חג מדהים, שכסאותיו מצופים במלבושי זהב ונרות דולקים בפמוטות. במרכז השולחן קערת פירות יפהפיה ובתוכה הרימונים שהוזמנו מראש על ידי הגנרלית יחד עם צלחת סימני החג – תפוחים בדבש, סלק, גזר וראש דג – שנהיה לראש ולא לזנב. כל הכבוד!
הרב ששון, הלא הוא הילד של אמא, מנהל את הטקס ביד רמה בעזרת הששון הגדול וברבי. הכל עובר בשלום ובמתיקות כראוי לערב השנה החדשה.
אחרי הקינוח ועוגת הקרם הרומנית, אין מנוס מסיום הערב כרגיל – במשחק סוער של בננה גרמז – שילוב של דומינו עם שבץ נא. כל ערב בטיול נערכו כאן טורנירים סוערים והמוטו – משחק אחרון – ליווה אותנו אחרי כל סיבוב לסיבוב הבא. עד שנגמר…
