ללא ספק אחת ההרפתקאות היותר משובחות בחיי. בפעם הראשונה יצאתי למסע לבד. מאחורי אין קבוצה של נשים צוהלות מחפשות לגלות בעצמן רוח חדשה. לצידי אין בנזוג שינהג אותי בדרכים הפתלתלות וישתתף בהחלטות, בשמחה או באתגרים שבדרך. תחת כנפי לא חוסים ילדי, קטנים או גדולים, מחכים להנהגתי, תומכים בי ומצחיקים אותי. רק אני, הטלפון הנייד והלפטופ הנאמן, יוצאים יחד למסע מאתגר של קרבה לעצמי. של בחינת כל הכישורים שיש לי וגם אלה שטרם גיליתי בי. מסע לבד לארץ לא נודעת, אל אנשים שהכרתי רק דרך המייל או בטלפון, לתחום חדש שמעולם לא עסקתי בו. בקיצור… הרפתקאה.
והרפתקאות… אני אוהבת. פאזלים חדשים שצריך לחדד את המוח ולמצוא פתרונות יצירתיים – מעוררים את התנינה שבי, זו שמתחילה ולא מרפה עד שהאתגר נפתר. התנינה הזו הכניסה אותי היום לכמה אתגרים שעדיין לא ברור איך ייפתרו… אבל על כך – בהמשך הדרך…
אלבמה ממעוף ציפור, נראית כמו ג’ונגל סבוך, שחוצים אותו נהרות כחולי עין. מדי פעם קבוצות בתים סדורות בסדר הנדסי, מתוכנן מאד. מדי פעם גגות מציצים מסבך העצים, רומזים לי שכל מה שידעתי עד היום על ערים ורחובות מוטל בספק. כאן אמריקה בייב. אי שם בדרום. יס מאאם…
יצאתי למסע עסקים אל ארץ הנדל”ן של טוסקלוסה אלבמה. כבר השם עושה לי בלב פרפורים של סרטי המערב הפרוע מעורבים עם טום סוייר. המבטא הדרומי של שיחות הטלפון המקדימות כבר הצליח מזמן להכניס אותי לסרט. אני רוצה כבר לפגוש אותם. את כולם. להבין את המקום הזה. דרום ארצות הברית. הכי רחוק שיכול להיות. באופן מוזר, הדבר היחיד שמצליח להלחיץ אותי ביום הזה, של שלוש טיסות ועסקת נדל”ן אחת שמחכה להיסגר, הוא… האוטו. לטוס כמעט 24 שעות למקום לא מוכר – קטן עלי. לנהל את עצמי בעצמי 14 יום בין שלוש מדינות – אין בעיה בכלל. להיפגש 10 שעות ביום, לדבר ולחשוב באנגלית, לשמוע ולעשות את עצמי מבינה בענייני בתים נטושים ושכוחי אל, שיפוצים, קבלנים, חוזים… – הכל בסדר אני אסתדר. לשכור לבד רכב ולנהוג בעצמי במדינה חדשה לא מוכרת… יוסטון וי הב א פרובלם. אני מבטיחה לעצמי שזו פריצת הגבולות הכי נועזת שלי. שאם אעמוד בה – אסכים לקבל על עצמי תואר של גיבורה ואמיצה. לוחמת האש מטוסקלוסה…
ואכן, כשגלגלי המטוס השלישי נוגעות סופסוף באדמת אלבמה והמזוודה העמוסה לעייפה בגדי חורף ומתנות חוזרת לידי, אני פוסעת בצד מהוסס אך מלא גאווה לחברת ההשכרה ופוגשת בשמחה מהולה בחשש ביונדאי השחורה שתתלווה אלי מעכשיו לטוב ולרע. תותחית אני!
והנה הגיע הרגע להבין שהגעתי לכאן. גם אם לא אעשה את זה, כבר עשיתי המון. שנה וחצי מול מחשב ושיחות טלפון חובקות עולם, מתנקזות עכשיו לכמה ימים של הכרות אישית לוחצת, אתגרים מעולם אחר ואופציה מהבהבת להצליח. לסגור. להרוויח. אני נושמת עמוק. משחררת קצת לחץ. יודעת שאני יכולה. עולה על האוטו. נוסעת… לא יודעת לאן אבל הכתובת כבר בוייז. פני ימינה, שמאלה, ישר. אוטוסטרדה מנומנמת ויאללה טוסקלוסה הי איי קאם.
לפני שהיום הזה ייגמר, אני מגיעה אל גן עדן בלתי צפוי שלא זימנתי לי. כי כשיוצאים למסע עסקים וישנים במלונות של גדולים, את לא מצפה להגיע למקום אירוח שהוא באמת בית. עם חיבוק גדול בכניסה, קפה וכיבודים אחר הצהריים וברכות במעגל בארוחת הבוקר. אם לא הייתי מכירה את אלוהימה ואת דרכה המופלאה לתת לי את מה שאני אוהבת גם בלי שאבקש, הייתי עלולה להיות בהלם מכל הטוב והיופי הבלתי צפוי הזה שנחת עלי… בית ישן משנת 1825, נושק לאוניברסיטה של אלבמה ולאצטדיון הפוטבול המפורסם. ריהוט קולוניאלי וקירות שנודפים מריח של סיפורי מתיישבים של פעם. מדשאות רחבות ידיים כמו בסדרות הטלויזיה האהובות עלי והרגשה של בית – home away from home… היות ואלוהימה ואני מכרות ותיקות, כל שנותר לי הוא לברך ולומר תודה.
ובטרם לילה יורד עלי, לכסות בשמיכת עייפות את תלאות היום שחלף, עוד מתרחשת פגישה מרגשת אחת עם פיט, שועל נדל”ן ותיק בן 75, חייכן ונמרץ שרוצה לעבוד איתי! כבר חודש שלם שהוא מתרוצץ בעיירה, סביב הבית שאנו אמורים לרכוש ולשפץ. מביא קבלנים, אנשי מקצוע, טכנאים. רוקם איתי מרחוק את החלום האמריקאי. על ארוחת ערב קלה, אנחנו טווים פרטים חדשים לחלום האימפריה הנדל”נית ומרימים עוד כוס לחיי השפע. כי מחר היום הגדול שיחתום את העסקה ואין איש יודע מה ילד יום…
טוסקלוסה אלבמה. כבר השם עושה לי בלב פרפורים של סרטי המערב הפרוע מעורבים עם טום סוייר. המבטא הדרומי של שיחות הטלפון המקדימות כבר הצליח מזמן להכניס אותי לסרט
גם אני רוצה 🙂
מזל שאנחנו יחד באותו סרט