גשום באלבמה הבוקר. השמים שחורים והטיפות גדולות ויורדות במהירות כאילו רוצות להספיק הכל לפני שהחורף יסתיים. כל הלילה שמעתי את הגשם בחלוני משתלב בחלומות על בתים, כספים, מוכרים, עורכי דין חמורי סבר, וכל מיני פתרונות יצירתיים לסיטואציה שנוצרה אתמול שיכולים לעלות רק בלילה כשהמוח נכנס לתרדמת לא מודעת.
ישנתי רק שעות ספורות, מלווה במשק כנפי המלאכים שנחלצו לעזרתי אתמול. בחלומי יכולתי להרגיש ממש איך גלגלי היקום נחלצים לפתור את בעיית עורך הדין שפרש ומחפשים לי בנרות מישהו אחר. ואכן, כשהבוקר האיר, הטלפון שלי הבהב עם שלוש הצעות למשרדים שצריך ליצור איתם קשר. המצב לא אבוד… המוכר התעניין במייל מה הצעד הבא והבוקר פורח בתקווה חדשה.
אני מתיישבת במיטה. השעה 5 בבוקר אצלי. בישראל השעה 13. זמן טוב לשיחות. עם המאסטר הפרטי שלי, עם השותפה העסקית, עם רואה החשבון. המיטה שלי סוערת מעסקים בפיג’מה… בסופו של דבר, אין ברירה. צריך לקום. בבית שבו אני מתארחת יש שעה לארוחת הבוקר וצריך לרדת נקיים ולבושים ומוכנים ומחייכים ולהכיר את האורחים הנוספים ולאכול ארוחת בוקר אמריקאית דרומית עם הרבה חמאה, בייקון ועוד אלמנטים שמנמנים ולא ממש מוכרים לי.
אחרי יום האתמול הארוך והמלא תהפוכות, הבוקר הזה איטי לגמרי… בארוחת הבוקר יושבת לשיחה עם זוג נוצרים אדוקים מדאלאס, שעושים טיול מקיף בדרום. רק שמות המקומות שהם יבקרו בהם מדליקים לי נורות של חשק להצטרף לו יכולתי – ג’ורג’יה, מיסיסיפי… ישר מהספרים של מארק טווין ותום סוייר.
אין מה למהר. מחכים שאחד מעורכי הדין ברשימה יאשר שהוא מוכן לסגור את העסקה. בינתיים, אני מבקשת מפיט שיתחיל בוקר רגוע (במהלך היום אני מבינה שאין אצלו דבר כזה) וניפגש מאוחר יותר. בינתיים אני מחליפה תחנה במוח והופכת לכמה שעות לתיירת. הבית שאני מתארחת בו נמצא מרחק דקות הליכה מהאוניברסיטה של אלבמה – שטח עצום, שהוא עיר בפני עצמה, של מבנים ויקטוריאנים, שדרות רחבות והמון עצים. אז מתעטפת לי בצעיף גדול ויוצאת לדרך לסיבוב רגלי שיפיג לי את המתח…
החיים בסרט… מרחבים ירוקים, סטודנטים חמושים באזניות אלחוטיות ותיקי גב צועדים בנחת בין הבניינים. יש רחוב שלם שמכיל בתי אחווה – כולם עם שמות של אותיות לאטיניות – אלפא, בתא, גמא, אפסילון… ממש מהסרטים. בנייני האחווה מפוארים מאד. רק 1500 דולר לחודש שאמא ואבא ישלמו ואתה תתפנק במלון 5 כוכבים עם ארוחות, מנקות ופינוקים וכמובן חיי חברה וגאוות יחידה. ממש לא מעונות הסטודנטים המוכרים לנו…
כשהגשם מתחיל להיות טורדני אני ממהרת חזרה הביתה. לפיט הלך המצבר ועכשיו קיבלתי עוד זמן איכות עצמי. יושבת לי במרפסת הסגורה של בית האחוזה שאני מתארחת בו, מתפנקת על טיפות המים שזורמות בחוץ ומחפשת לי בנחת עוד בתים למכירה שאוכל לראות אחר כך. כאילו אין מחר…
כשפיט מגיע אחרי שעתיים, כולו ג’נטלמן דרומי שופע התנצלויות, מגיע הרגע גם לקבל את התשובה השלילית מעורך הדין הראשון. גם הוא לחוץ מהאינטרנשיונליות של העסקה. שיעור מוחשי על חרדת הזרים האמריקאית. בניגוד למה שחשבתי, אמריקה היא מקום מאד שמרני וצר אופקים. אני מבינה שרוב העבודה כאן תהיה למצוא אנשי קשר שלא מפחדים לפרוץ גבולות ומסגרות… וכמו שאפשר לצפות, הישועה מהכיוון ששובר את תקרת הזכוכית הוא משרד של שתי נשים, השם הבא ברשימה שלנו. ה”גירל פאואר” מעלה לי את רמת האדרנלין. כמובן הן כבר שמעו עלינו (עיירה קטנה…) ובטח. בואו ניפגש. בבית ציורי לגמרי נמצא המשרד החדש והמעוצב שלהן. טואלה וניקי. שתי פורצות דרך, בעלות חזון וחסרות פחד שסוגרות פה עסקאות על ימין ועל שמאל ולא רואות ממטר… בלשונן – צריך להאכיל את הילדים אז עושים מה שצריך! לא יותר מרבע שעה של פגישה ויש לה את כל הנתונים ולנו את כל הפרטים. אפשר לחתום בימים הקרובים. כל צד יעשה את עבודתו ויאללה סוגרים עסקה!
ביציאה מהמשרד פיט ואני נראים כמו שני חתולים שהצליחו ללקק את כל השמנת. החיוך שלנו נמרח מאוזן לאוזן וזה בדיוק הזמן לשבת באיזה פאב אירי לארוחת צהריים וכוס בירה ולשתות לחיינו. פיט בדיוק בגיל של אבא שלי וגם בדור שלו ואחרי יומיים אינטנסיבים ביחד אנחנו כבר כמעט משפחה. בשולחן שבפאב מתחילים לרוץ סיפורי חיים חובקי עולם, על המשפחה, הבעל והאישה, וכמובן נשלפות תמונות לתפארת הילדים והנכדים. אחוות אמריקה-ישראל, שעדיין בחיתוליה, אבל מתחילה להתרומם על רגליה בבינזנס שמשולב גם בפלז’ר.
בלב שקט יותר ובטן מלאה יותר, אפשר להקדיש את כל אחר הצהריים למה שקרוי “ציד בתים”. פיט לוקח אותי לסיור רכוב ברחבי טוסקלוסה במסע לאיתור נכסים שיכולים לעניין אותי כמשקיעה. אני המומה לגמרי. מרחובות העיר שנראים לי כמו שבילי כפר, מהבתים שנראים כמו ציורים ממאות קודמות, מהחומרים שהבתים עשויים מהם (בערב אתקשר הביתה לספר למשפחה שכל הבתים פה עשויים מקרטון ובשיפוץ מדביקים את הנייר הקרוע וצובעים בגואש… מה שלא ממש רחוק מהאמת…), מהמכוניות שחונות בחניה ונראות כאילו הגיעו ישירות משנות ה 70. פיט מספר לי על הדרכים שלו לאיתור אינפורמציה על בתים שנראים לו נטושים. הוא אחד האנשים הכי חברותיים שאני מכירה. כל מי שפוגש אותנו, כולל סטודנטיות מלצריות, אנשים ברחוב ובעלי מקצוע בתחום – כולם זוכים להתעניינות ויחס חם מצידו וכולם משתפים פעולה בחיוך ופותחים לו את הדלת. וזו דרכו. הוא מטייל ברחובות משוחח עם שכנים, שואל שאלות ומחייך חיוכים וכך, ללא כל התנגדות, מגלה עובדות נסתרות ומאתר אנשים עלומים שאולי יירצו למכור את ביתם למשקיעה שכמוני. אני רק צופה ומקשיבה לשיעור המדהים הזה ביחסי אנוש מעולים ושכרם שבצידם.
היום מחשיך והגשם מתחזק עד כדי מבול, אנחנו נוסעים בחושך “לצוד” עוד כמה בתים אבל בשלב מסוים זה מרגיש כמו ללכת לאיבוד בג’ונגל. חשוך, גשום, בוץ, לא רואים כלום. תם היום. הגיע הזמן לארוחת ערב אמריקאית טיפוסית: צלחת גדולה, מלאה פריטים שלא קשורים זה לזה (סטייק, שרימפס ותפוח עץ עם קינמון…) אבל הכל טעים. המלצרית השחרחורת מדברת איתי אנגלית דרומית מהירה ומלאה סלנג… אני מהנהנת אבל לא מבינה אף מילה. אלבמה…
עכשיו הזמן לחזק את הבונדינג החדש שנוצר, לתפוס את המומנטום ולתת לחלומות לעוף בגדול. זה מול זו בשולחן בדיינר הענקי, פיט בולדוג שאוחז ולא מרפה, אני תנינה שלא עוזבת שם דבר שתפסה – יושבים לארגן לעצמנו את המחשבות והרצונות, לתאם ציפיות ולעוף על החיים. פיט בפנים רציניות פורש לפני את משנתו וחלומו – איך יבנה לנו רשת סוכנים, רשת ספקים, רשת קבלנים שכולם יעסקו רק בדבר אחד – למצוא ולבצע עסקאות טובות. לטובתי. הוא יודע בדיוק איך לעשות את זה. הוא לא צעיר. כבר הקים וניהל בחייו עסקים גדולים והעסיק מאות עובדים. עכשיו כשפרש מכל זה, הוא רוצה להמשיך ולממש את היצירתיות שלו. לחבר פאזלים, לתפור עסקאות. לעשות. לחיות. ומה, שאומר לו – לא? בטח. עוף על זה פיט. אתה ואני כבר רואים מזמן בעיניים את אימפריית הנדל”ן הזאת. יאללה…
וואוו ממש אלופה, בהצלחה בדרכך החדשה עופי על זה ובגדול את ההשראה הכי גדולה שלי.
אהובה ואלופה שאת בעצמך יקירה
אולי תהיי המנטורית שלי ..ואני רצינית..
אני תמיד רצינית אהובה. דברי איתי כשחוזרת. נסדר לך תוכנית חניכה. אוהבת אותך
שני חתולים שהצליחו ללקק את כל השמנת…………..
מצויין עם
סטייק, שרימפס ותפוח עץ עם קינמון…
אמריקה…