בפתיחתו של כל מסע נשי רוחני אני מודיעה לבנות שהנה הגענו אל מרחב חדש שבו הכל אפשרי. רק תבקשי – תקבלי.
גם במסע גברי-לא-רוחני (וגם בחיים בכלל…) אני מעודדת אותם לבקש. כי רק אם מבקשים אפשר לקבל. עקב כך, יש פה מליון בדיחות, של ענקים בלבד, על שלגיה שעונה על בקשה או תלונה במילים “לא רשמתם” – על שם רשימת הקניות שתלויה על המקרר ועליה צריך לרשום את כל הבקשות. שהרי איך אפשר לצפות שיגיעו הביתה מיני טובין ספציפים אם הם לא כתובים ברשימה? שלגיה לא זוכרת בקשות ולכן – תבקשו – תרשמו – תקבלו…
בכל פעם שבקשה מתגשמת זה גורם לי אושר גדול. לכן אתם יכולים להבין שיום כזה, שבו התקבלו לפחות 2 בקשות, הוא יום מיוחד!
הבוקר אנחנו עדיין בקוצ’י. מתוכנן לנו יום של הפתעות והרפתקאות, נסיעה בכלי רכב שונים ומשונים והלב פתוח לכל המתנות שיגיעו בדרך.
אז הבוקר מתחיל כרגיל בארוחת בוקר במטבח האפלולי של דייויד ופלאורי. כמו בכל בוקר אנחנו לוקחים עמנו את הקופסא של הנסקפה והסוכרזית ומבקשים רק מים חמים וחלב. ישראלים אמיתיים. צ’אי מסאלה נשתה אחר כך.
היום אולי ניכנס לים… בישרתי להם עוד אתמול וביקשתי להתלבש בהתאם. הלונלי פלאנט מכנה את צ’ראי ביץ’ בשם – הפנינה הנסתרת של קוצ’י – האמנם? עוד מעט נראה…
בינתיים הדרך עוד ארוכה.
קוצ’י בנויה מסדרה של איים וחצאי איים שביניהם תעלות, גשרים ומעבורות. הבוקר אנחנו נוסעים לוייפין איילנד – רצועת ים מפרידה בינו לבין פורט קוצ’י וצריך לחצות אותה במעבורת. הרפתקה.
יוצאים ברגל לכיוון הנמל. אנחנו כבר בני בית פה ומכירים כמעט כל סמטה. שלגיה אמנם תכננה את הטיול אבל כשזה מגיע לניווטים – הענק הכי גדול מוביל – כדי שנגיע בשלום.
והמעבורת… רחבה לא גדולה, אליה זורמות ראשונות מכוניות מכל גודל וצורה. כשמסתיימת מכסת המכוניות, פורצים קדימה אופנועים וטוסטוסים מכל גודל ומין ועליהם בני ובנות הודו לבושים שלל מחלצות סארי לונגי דוטי ושלוואר קמיז, צבעוניים כביום היוולדם ולרגליהם כפכפים. אחרונים צועדים הולכי הרגל וממלאים את הרווחים שנותרו בתווך בין המכוניות לאופנועים. אנחנו התגנבנו ראשונים עוד לפני המכוניות ולכן זכינו לשבת על ספסל קטן בצד המכוניות. לידי על הספסל שלל נשים בשלל צבעים. אחת מהן שמחה להצטלם איתי ומבקשת שאשלח את התמונה לבנה. שיראה. ככה זה בהודו. לא פחות משאנחנו מחפשים אטרקציות, אנחנו אטרציה בעצמנו…
שיט קצר כרבע שעה ואנחנו עוגנים בוייפין. מעין תחנה מרכזית הומה אדם וחנויות. בצד המוני ריקשות חונות והאוטובוס לחוף צ’ראי עומד להגיע בכל רגע.
אחרי דיון קולני בין שילגיה לענק הכי גדול, האם לנסוע לחוף בצמד ריקשות משקשקות או באוטובוס מקומי מיטלטל, האוטובוס מגיע ואנחנו עליו. כל כסא ברוחב חצי איש כי זה הגודל המקומי. אנחנו נדחקים. כל אחד ליד מישהו אחר בתחילה והדרך מתחילה לשקשק. האוטובוס דוהר בין הכפרים. אנשים יורדים ועולים. כולם בתלבושת אחידה של לונגי לבן עם שוליים מוזהבים. לעיתים ארוך ומטאטא את הרצפה. לפעמים מקופל למעלה כמו חיתול. חולצת כפתורים צבעונית, סנדלים חומות ורגליים מלוכלכות. הנשים יותר מגוונות בסארי בשלל צבעים. כולם עומדים או יושבים בשקט מוחלט. אין שיחות. אין צעקות. אין שיחות טלפון. בחוץ הרחוב צורח משאגת מנועי הריקשות ועל הקונצרט השקט באוטובוס מנצח, בחיוך עייף, כרטיסן מבוגר עם טיקה בין העיניים שזוכר את כולם וניגש לכל מי שעלה בשקט ובנימוס לגבות דמי נסיעה בסך 19 רופי בדיוק (1 שח) וגם מחזיר עודף.
תוך כדי המהומה שבחוץ, העין שלי קולטת התקהלות יוצאת דופן במה שנראה כמו מקדש גדול. למרות שהחוף עוד לא פה, יורדים מהאוטובוס ומגלים במגרש ענקי דוכנים של פסטיבל וערימות של צואת פילים בכל מקום. כמעט ואין דוברי אנגלית אבל איכשהו אנחנו מבינים שיש פה פילים ואיזו חגיגה. ואכן, באחת מפינות המגרש עומדים כמה פילים מבויישים. רגליהם בשלשלאות אבל נראה שמפנקים אותם היטב. כולנו מתרגשים לפגוש את החיות האצילות האלו ומצטלמים כמו ילדים קטנים. איש מבוגר שמדבר קצת אנגלית מסביר לי שהערב יהיה פה פסטיבל ו 24 פילים ייצעדו…
אני מתחילה להבין שהבקשה שביקשתי כשנחתנו בקוצ’י, בקשה צנועה – לפגוש בדרך פסטיבל עם פילים, והיא עומדת להתגשם! לפני שנתיים, בטיול אחרי צבא לכבוד גיל 50, פגשנו בקוצ’י פסטיבל כזה, שנקרא “פוראם” וצעדנו ברחובות עם הפילים והברהמינים והמנגנים. בשנה שעברה, חיפשתי פוראם כזה אבל לא ביקשתי… והפעם… ביקשתי ואני עומדת לקבל! פשוט מאמצע שום מקום הוא נחת עלינו, בזמן המדוייק ביותר, כי מחר אנחנו טסים מפה…
אחרי שהבנו שהבלגן יתחיל בארבע אחר הצהריים, סיכמנו שנחזור לכך אחרי הבילוי בחוף צ’ראי ויצאנו שמחים בשנית בדרכנו לשם.
בריקשה הודית, המכילה 3 הודים צנומים, נדחקנו 5 ששונים גדולים ובשרניים, נסענו 10 דקות והגענו. חוף צ’ראי. הפנינה של קוצ’י. אכן מיקום מיוחד בין תעלות מים מתוקים לבין הים הערבי הכחול, אבל שפת הים חסומה בחומת סלעים ולאורך כביש החוף מנוקדים בצפיפות במסעדות, חנויות ומלונות דלים ומפוארים.
לא ממש פנינה אבל מקום עם אופי.
אנחנו צועדים בחול עד שההמולה מפנה מקום לשקט ולבית קפה קטן וחמוד על החוף. אנחנו נכנסים בשמחה למה שיהיה לנו בית ארעי לשעות הקרובות. מבחוץ הדקלים מתנועעים ברוח הקלילה והמיית הגלים משקיטה את התרגשות הקרנבל. על האושר הגדול יכולה להעיב רק הבשורה שאין כאן בירה ואלכוהול – מה שמאכזב במקצת את הענקים הגדולים.
יושבים להזמין משהו לנשנש ואני מגלה שיש קרפ נוטלה! זו היתה משאלה של הענקים מהיום שבו גילו שג’פאטי, פרוטה, אפאם וכל הפיתות ההודיות קצת מזכירות להם את המאכל הזה – אבל אין להשיגו. אז היום הם קיבלו. אפילו שתיים!
שהות מענגת של שעתיים-שלוש בקפה הציורי, טבילה בים הערבי וקצת בהיה מול האופק ואנחנו מוכנים כבר לטעום משהו… קטן…
אני מודיעה שהיום אני אוכלת דג מבושל בתוך עלה בננה וכך אנחנו יוצאים לחפש את המנה המבוקשת ולא מוותרים עד שמוצאים את המסעדה המתאימה ופורקים עליה את רעבוננו בשלל דגים, חיות ים, אורז עם ירקות ועוד מאכלים הודיים חריפים חדשים או מוכרים שלמדנו לחבב.
הגיע הזמן למצוא את דרכנו לפוראם הציורי בעיירה צ’ראי. מיקוח קצר (ידינו על התחתונה..) עם נהגי הריקשות, שמסבירים לנו שהדרך הראשית לכיוון המעבורת והפסטיבל חסומה על ידי המשטרה, ואנחנו מוצאים את עצמינו בשתי ריקשות הדוהרות בדרכים עוקפות בנפתולי הכפרים שלאורך החוף והתעלות. בדרך כולם בבגדים חגיגיים צועדים לכיוון העיירה המרכזית לטקס.
הנהגים המסורים דוהרים ומגיעים לבסוף אל הקצה האחורי של המקדש ושם אנחנו קובעים מקום מפגש. הפעם המגרש הגדול כבר מלא יותר ואת הכביש הראשי גודשים עשרות צופים וצועדים וברהמינים עם חצוצרות, מתופפים וכמובן – פילים. מכל עבר מגיעה דבוקה נוספת. כל פיל מקושט בזהב ופרחים צבעוניים ועל גבו 3-4 פרחי כהונה לבושי כתום אדום או צהוב. הם כולם מותשים אך גאים. כשהפילים צריכים לעבור מתחת לחוטי החשמל ונשימתנו נעתקת – הם פשוט מתכופפים ומקפלים את הסמל שעל ראש הפיל ופשוט עוברים…
רעש בלגן מהומה התרגשות. צילמנו מכל הזוויות, הענקים גם קנו קני סוכר שתהיה להם תעסוקה לדרך. הגיע הזמן לשוב לריקשות המחכות, מה שההודים מכנים “אינדיאן פרארי”. ועכשיו לדהור עם הרוח עד המעבורת והשקיעה שצבעה את היום המופלא הזה בצבע שאי אפשר לשכוח.
