בוקר חמים במיטת הפוך הנעימה של גברת פגי בקילקני. קשה לפקוח עין אבל המסטר כבר מזמן שותה קפה במטבח וארוחת הבוקר תוזמנה ל 8.
אני מנסה בחצי עין לכתוב את הבלוג של אתמול אבל מסיבה השמורה עם אלוהי הטכנולוגיה, אחרי 10 דקות הכל נמחק. אז אפשר לקום לחדר האוכל המזמין של ה B&B. הפתעה. ארוחת בוקר כל כך מושקעת לפתיחת הטיול היא סיכון שהרף יהיה גבוה מדי. הבנים עוד לא מבינים את זה אבל בהמשך הם ילמדו.
פגי וג’ון עמלו וטרחו לחתוך פירות מסוגים שונים אותם הגישו כמנה ראשונה בצד מגוון יוגורטים ודגני בוקר. המנה העיקרית הגיעה עם לחם הסודה האירי המפורסם שנאפה זה עתה בידי ג’ון וחביתה אישית שהוזמנה מראש עם בייקון/ נקניקיות או סלמון. תענוג…
אחרי הארוחה אין ברירה אלא לצאת מהבית הכיפי אל הגשם הקל שבחוץ. מתבקר שיום אתמול שטוף השמש, ממש לא אופייני לקיץ האירי. לנו זה דוקא היה שינוי מרענן…
קילקני, עיירה בת כ 8000 תושבים, חיכתה לנו במלוא הדרה. בטירה המתנשאת מעל אחו עצום (כן! בדיוק כמו האחו של פטר והזאב) וברחובותיה הצבעוניים והפרחוניים. חבל שבאנו לזמן כל כך קצר… הייתי נשארת פה עוד שבוע…
הדרך ממשיכה ומתפתלת. שלושה יושבים באוטו מביטים בפה פעור בירוק שבחוץ. וייז מוביל אותנו בבטחה ליעד הבא – rock of Cashel. גבעה הררית וציורית שנשלטת לחלוטין בידי טירה ענקית. כדי להשלים את השכלתנו יצאנו לסיור מודרך ברחבי הטירה. מדריך אירי נאה ובעל מבטא בלתי מובן בעליל, הסביר בהתלהבות משהו לפני קבוצה של 50 איש לפחות. חלקם המועט ניסו להבין את הדברים שנישאו ברוח, ללא מקרופון. חלקם עשו את עצמם מבינים והשאר, בעלי הפרעת קשב והבנה לאנגלית קלטית, יצאו לצדדים בנסיון לצלם ולברוח. לקח לנו כמה דקות להבין שאין צורך לברוח. אפשר פשוט ללכת משם…
יצאנו לסיבוב בתוך ומחוץ לטירת קשל. מתברר שבתוך הירוק המסנוור שבחוץ שוכן בית קברות ענקי עם חלקות קבר משפחתיות וצלבי ענק. הרב ששון הצעיר של אמא לא התחבר לקטע הנוצרי, אך לצבע הירוק התחבר בהחלט. בלי היסוס שלף מתיקו צעיף מכבי חיפה ירקרק לצילומי פוזה לחבר’ה.
ואחרי שפע הנוף, הבטן כבר רמזה לנו שהגיע הזמן לפאב אירי נוסף, והובילה אותנו במורד הגבעה לעיירה הציורית שלרגליה ולפאב המקומי ששקק אנשים וחוגגים. שולחן נמצא והמנות שהגיעו גם הפעם לא הכזיבו. יודעים לאכול האירים – ממש כאילו הכינו אותם כל החיים לארח את משפחת ששון 🙂
מפה לשם הזמן עובר מהר כשנהנים והשעה כבר 3 אחר הצהריים. העיירה הבאה, קילרני, מחכה לנו לחגיגות סטרדיי נייט במרחק שעתיים וחצי נסיעה.
המסטר הנהג כבר עייף והוא מבקש לבטל תוכניות נוספות ולנסוע ישר הביתה. ביקשת – קיבלת. ככה זה אצלנו. מיד נדחות כל התכניות ויוצאים לדרך הארוכה לקילרני. והיא ארוכה הפעם.
מגיעים לפרבר המטופח של העיר ומחפשים את B&B הבא. מארי וסטפן העלו בנו תקוות כשקראנו את הביקורת עליהם. הבית יפה ומטופח מבחוץ והלב דופק מהתרגשות לקראת המפגש הבא… בפנים מחכה לנו מארי במידת פטיט ושער צהוב. היא לא כל כך יודעת מה לעשות איתנו ומובילה אותנו לחדר קצת קלסטרופובי ועם מקלחת ממול. ממש ממש ממול חדר השינה שלה ושל סטפן שהיגרו מכאן ל 10 שנים ללונדון וכשחזרו קנו את הבית הזה והחליטו להשכיר בו חדר.
הבית מזכיר כל כך בית של סבתא. כולל ריחות הבישולים. אני מורשית להכין קפה אבל לא מוזמנת ליותר מכך.
בערב מתלבשים יפה ונוסעים דקה למרכז קילרני ההומה מאות אנשים לכבוד ליל שבת. הפאבים מפוצצים ועשרות הופעות מוזיקליות. אנחנו כל כך המומים מהמוסיקה האירית האופפת אותנו שלוקח לנו זמן להיזכר ברעב שלנו. אני פותחת את רשימת ההמלצות שהכינותי מראש מבעוד מועד, אבל המסעדות עמוסות לעייפה. וכך אנחנו מסיימים את הערב בפאב-מסעדה של דאני עם הופעה חיה של שלושת המוסקטרים שקמו לתחיה רק לכבוד ההופעה ועומדים לצנוח בכל רגע שוב מפאת גילם המבוגר….
הי הו למי שנשאר עד כה…
איזה יופי, מסע משובח ויפה יש לכם. תהנו
תודה ענתי. כיף לי לדעת שאת קוראת ומגיבה. מחכה כבר. לטיולנו המשותף הבא..