עד עכשיו טיילנו לרוב בטבע האירי המרשים. ירוק, אפור, צהוב, רוח, שמש, גשם, בהיר, מעונן, חם או קר. כל מחזור השנה חורף-קיץ-סתיו-אביב בשבוע אחד. פגשנו אנשים רחבי לב וחיוך. ראינו כרי דשא רחבים עד האופק וצוקים חדים. טיפסנו וטיילנו וישבנו לפיקניקים על שפת הים ובאמצע שומקום. עכשיו הגיע הרגע להתחיל לחזור לכאן ועכשיו… כשאספור אחורה מ 5 עד 1 נוכל לנשום נשימות עמוקות ולאט לאט להתעורר למציאות ולהבין שהמסע כבר בסופו… לפקוח עיניים אל הבוקר האחרון באמצע nowhere כי בערב, בדבלין הבירה, זה כבר לא יהיה אותו דבר…
וכמו כל פרידה ארוכה, היא מתחילה בפרידה קטנה מהבית השופע שהתארחנו בו לרגע קט בקליינברידג’, אצל ג’ון וברני. בסויטה הענקית שלנו יש מקום לארוז בנחת ולרדת לארוחת הבוקר המושקעת של ברני – קערת הפירות החתוכים קטן-קטן לוקחת בגדול. ברני שוב חצויה בינינו לבין הנכדה תכולת העין בחדר השני ומנהלת איתנו סמול-טוק שממנו היא יוצאת מדי פעם לחטוף איזה ביס מיד או רגל שמנמנה ובסוף היא נכנעת לעצמה ומביאה את הבובה עצמה לתצוגה של מותק. יאמייי…
יוצאים לדרך – הכיוון הכללי – דבלין. בערב מזומנת לנו ארוחת ערב חגיגית עם מכר וותיק מבית הספר התיכון של שלגיה. יונתן הוא הבן של המורה האהוב שלי לאנגלית. אצלו למדנו את המבטא האנגלי וזכרו שמור בלב. הוא חי בדבלין כבר יותר מעשור, נשוי באושר לאירית מקומית ועוסק בתרגום. בליבו יש מקום חם לחברים מהתיכון בישראל וכשמישהו מגיע – זוכה להתארח ולפגוש את יונתן. גם אנחנו זכינו. אבל לא נקדים את המאוחר…
אז מודה ומתוודה שלמאסטר ולילד של אמא כבר הספיק לראות ירוק וטבע. פניהם כבר מועדות לרחובות סואנים והלב שלהם פועם בקצב פאב-פאב פאב-פאב (כאילו שלא ישבנו בפאבים כל יום ויום בטיול הזה). לשלגיה רשום בתכנית לנסוע לביקור בהרי ויקלואו שדרומית לדבלין והיא ממש עקשנית. אגמים, הרים, טירה (ובקתה עם 7 גמדים לנופש מהענקים) נשמעים לה ממש טוב. היא גם לא ממש מחוברת לחוקי הזמן והנסיעה בכבישים. המאסטר נוהג ושלגיה מחשבת את הזמנים.
אז בוקר שמשי ומהנה במיוחד מקדם את פנינו – ביקור בטירה אדירה רחבת ידיים בפאוארסקוט, עם סיפור טלנובלה רב-דורי, נסיעה לגלנדלוק, פיקניק בין הדשאים וטיול רגלי לאגם. ממש צעצוע של יום. הדבר היחיד שהפר את האידיליה היה מבצע מסובך של חילוץ מטייל שכנראה נתקע באחד המסלולים הרבים של הפארק וחולץ באמצעות מסוק.
לפני שנגיע לדבלין עוד נצטרך להחזיר את האוטו בשדה התעופה, מה שגורם לנו להסתובב סביב השדה כמה סיבובים עד שאיזה אירי טוב לב מציע לנו לנסוע אחריו אל נקודת ההחזר של המכוניות… ובא לציון גואל. המזוודות חוזרות להתגלגל ואנחנו כבר באוטובוס קומותיים בדרך לדבלין!
כבר שבוע הם חופרים לי, הגמד והענק, על הפגישה המתקרבת עם יונתן. כל אחד והמחשבות שלו לגבי המפגש. המאסטר אולי חושב שזה מפגש עם אהוב נעורים שבעקבותיו שלגיה תתעופף לעבר האופק של אירלנד והילד של אמא משתף פעולה בסיפור. כבר שבוע הם שואלים, חוקרים וצוחקים. ורק שלגיה יודעת את האמת…
אז אחרי התמקמות בבית החדש שלנו, ליומיים – בית העוגן (או בשמו המקורי Anchor House) מתגלה כמקום נעים ומטופח, אולי הוא קצת ב wrong side of town עבור ילידי דבלין, אבל עבורנו הוא ממוקם ברחוב שקט וקרוב מרחק הליכה לכל מקום שצריך. דיינו. יש חדר גדול. דיינו. מקלחת שעובדת טוב. דיינו. ארוחת בוקר… טוב את זה עוד נראה.,
ההתרגשות מהמפגש המיועד בערב במסעדה סינית שיונתן הזמין לה מקום מראש, שוברת כל שיא. לא ברור אם זה מהמפגש המיועד עם הבחור הלא מוכר, או מהרעב לאוכל אוריינטלי שהמאסטר הנחיל לילד הענק. אין לדעת. ובכל אופן, בשעה היעודה כולם רחוצים ומסורקים ויוצאים לדרך אל המסעדה הסינית הקרובה. כאן פוגשים בפעם הראשונה במחט הענקית שמנקבת את שמי דבלין – הספיר. יש האומרים שזוהי המחט המסמלת את צרכני הסמים באזור הזה של העיר ובאופן כללי לא ממש אוהבים אותה. היא זכתה לאינספור כינויים לא ממש מחמיאים שמתייחסים לאופיה הפאלי כגון: The Pole in the Hole, Erection in direction, Stick in the sick, ועוד ועוד…
המתח יורד אחרי המפגש עם יונתן. הענקים מזהים שיש כאן חבר ונרגעים. עכשיו יש להם זמן וסבלנות לדבר האמיתי שלשמו באנו – האוכל הסיני. המלצרים קצת עסוקים ולכן המאסטר והילד עוסקים בלבחון את שלל המנות שעל השולחנות ולבחור לעצמם מטעמים. יונתן מוסיף את הטעמים החביבים עליו, שלגיה בוחנת שאין שם גלוטן מיותר והארוחה זורמת אל תוך הלילה בשיחה מקפצת מנושא לנושא – קצת נוסטלגיה מימי התיכון הירושלמי, קצת סיפורי אקטואליה אירית והרבה חיוכים ואוכל באמת משובח. צר לי אירלנד אבל בקרב על האוכל – סין לקחה בגדול.
דבלין. כמה חיכינו להגיע לכאן..אז מה עוד היה לנו כאן? סיור בוקר מצחיק בחלק הדרומי של נהר הליפי. המדריך של הפרי תור כרגיל צעיר ומשקיען ויש לו ידע עצום לא רק בהסטוריה של העיר אלא גם בהסטוריה של השטויות של העיר. על הגשר הגדול על הנהר, לוחית זיכרון לזכרו של האב פאטנוי שנפל לנהר במלחמת העצמאות – אבל לא באמת… סתם מתיחה, והלוחית זיכרון במקומה עומדת… או אולי זו גם מתיחה?
סיבוב במרכז העיר שחוברה לה יחדיו משתי גדות הנהר – צפון ודרום – כמו בכל מקום – יש את הצד הטוב וה wrong side of town אבל זה לא ממש מוחלט כאן ואפשר להתפלסף על זה במשך חצי סיור…
בערב, מופע מרגש של מחול אירי. River Dance. קבוצה ענקית של רקדנים ורקדניות שמקישים בנעליהם על הרצפה הממורקת והתפאורה המתחלפת, מספרים סיפור כלשהו ממחזמר שאנחנו לא מכירים ולא מבינים אבל רמת הכישרון והדיוק בצעדים ממש מדהימים. מסיבה כלשהי המאסטר מתרגש עד מאד ולא מפסיק למלמל – זה-לא-אמיתי זה-לא-מציאותי…
ומה לסיום? איך לא, ביקור במזקקה של גיניס, הבירה האירית המפורסמת. כאן אין קוקה קולה ילד – רוצה שחור? תשתה גיניס! שעתיים של סיור כאילו מדעי בתוך מוזיאון מהוקצע והסברים על כשות ושמרים ועוד כאלה מפחידים – שמסתיימים, איך לא, בכוס בירה אירית משובחת בתצפית על העיר שנוצרה מתוך “בור מים מכוער” (כך הסביר המדריך).
להתראות לך אירלנד, להתראות דבלין, להתראות מאד הרוח הטובה, המוסיקה, הבירה, הנופים. עוד אשוב לכאן. ובגדול!