יום ירוק מעורפל הציץ אלי מהחלון כשפתחתי את הוילון בביתם הפיצפון של ליאם ואגנס.
ההתרגשות של הביקור באטרקציה מספר 1 באירלנד נמהלה בחשש קל בשל טיפות מים קטנטנות שזרמו על הזגוגית.
החלטתי שבינתיים אתרכז בתפקוד בבית הגמדים הזה ושיחות עם אלוהימה בקשר למזג האוויר אפשר לעשות תמיד וגם בסוף היא ממילא תדע מה לעשות וזה יהיה בהתאם לתוכניתה ומדוייק. אז שחררתי.
ביקור קצר בשרותים ובמקלחת לווה בכמה היתקלויות בקיר ובמשקופי הדלת. המאסטר שנכנס אחרי כמעט ולא יכול היה לצאת החוצה. לליאם ואגנס יש עוד שני חדרים כאלה וחדר אוכל למטיילים שבו אם את מרימה רגל כדי לשלב אותה מעל הברך השניה, את עלולה לפגוע במדף דגני הבוקר שלידך. ואם את מתכופפת למזוג קפה תיזהרי שהיד שלך לא תעיף את הקפה של האמא והבת בשולחן ליד כי הן לא כל כך נחמדות. שלא לדבר על ללכת בין השולחנות לשולחן הבופה, מה שמצריך כישורי כיפוף ולוליינות מיוחדים…
בכל אופן אגנס בת ה 80 טרחה סביבנו בנחמדות יתרה ותוך כדי השקעה בפרטים הקטנים. סחטה מיץ תפוזים, טיגנה חביתות, הגישה קפה… במהירות ויעילות כאילו היתה בת 20.
למרות הקושי האמיתי להתרומם מן השולחן, בסופו של דבר הארוחה הסתיימה והצלחנו לארוז את חפצנו בליליפוט חדרנו ולצאת לאוטו לאחר פרידה מרגשת.
הבוקר בתוכנית – צוקי מוהר – צוקים נישאים מעל הים האירי הסוער בשלל צורות של ארוזיה נפלאה. אחד האתרים המטויילים ביותר בעולם התיירות האירי. לשם כך השכמנו והזדרזנו – מה שהוכיח את עצמו בהמשך.
לפני שנגיע לאתר של צוקי מוהר במזג אוויר סוער במיוחד, כמה מילים על הדינמיקה המיוחדת של חצי משפחה, שהולכת ומתגבשת במהלך הימים האחרונים, בתנאי החדרים ההולכים ומתכווצים, ומביאים איתם בהכרח מגע פיזי, מנטלי ורגשי רב יותר. כידוע, יצאנו לדרך רק שלגיה ושני ענקים – הילד של אמא בן 14 וחצי שלא ממש סגור אם זה בסדר או לא לצאת לטיול עם אמא ואבא ובאופן עקרוני הוא מנסה לחפש את העצמאות שלו מול החיבור המשפחתי המוזר, ועם המאסטר בן 52 שלא אוהב טיולים מאחורי ויטרינת זכוכית ולא אוהב שמחליטים עליו באופן כללי. שלגיה מוצאת את עצמה לא פעם בין הפטיש לסדן בין זה לזה.
וכך הולכת ונוצרת מערכת מורכבת של בריתות זוגיות בתוך המשולש הזה.
לפעמים זה הזוג אבא אמא שעומדים מול הילד של אמא, הוא כועס עלינו או על העולם או על השד יודע מה. הוא לא רוצה (מה? לא ברור) ואמא-אבא עומדים כחומה בצורה ומנסים למצוא דרך לליבו או להציב לו גבולות.
לפעמים זה המאסטר והילד מול שלגיה. יש להם מין ברית גברית סודית כזו, מלאה בהומור ובדיחות פנימיות ששלגיה לא מבינה ו/ או לא מעוניינת להבין. הם מדברים בציניות ומשלבים חיקויים ומערכונים מעולמם הגברי ושלגיה שרק רוצה לעוף עם הפרחים והאהבה אל הרוח, לא מתחברת…
והצלע השלישית, אתם שואלים? היא לא קיימת. לפחות לא באופן רשמי. כמו שרשמתי קודם, המאסטר לא אוהב שמחליטים עליו. אז לפעמים יש התלחששויות אמא-בן קטנות. קיטורים קטנים. עושים תכניות – אבל נותנים למאסטר את הכבוד להחליט 🙂
וחוזרים לצוקים של מוהר. שוב נסיעה מתפתלת בין השדות עד למגרש חניה עצום בגודלו שכרגע נראה די ריק. מרוב התרגשות שלגיה מגלה בחצי הדרך לצוקים כי הטלפון נשאר באוטו, וכך היא זוכה לבוקר קסום ומפנק בצוקים, של צילומים מידי המאסטר בעצמו.
הדרך מתחילה עם גשר דריזל מטפטף שהולך ומתחזק ככל שמתקרבים למרכז המבקרים של צוקי מוהר. את המטרים האחרונים עושים בריצה מטורפת לקבלת מחסה בבניין הקטן המכיל חנות שרותים מידע ומסעדה.
מוקדם בבוקר ועדיין יש מקום להסתובב שם. מחכים כמה דקות. שלגיה תוהה על מכירת שכמיות גשם ואז מגלה שכמיית-שקית-זבל ב 3 יורו ומיד מנכסת אותה לעצמה.
הגשם נחלש או פסק, מי יודע, ויוצאים לשביל המוביל אל הצוקים והמגדל שלמעלה…
צבעוניות המעילים מנקדת בעליזות את השבילים ואנחנו צועדים… הרוח מנסה להעיף אותנו לים. טוב ששמו גדרות. את הילד של אמא מעניינות בעיקר הפרות שמסתובבות בכרי הדשא מסביב. ברגע מסויים המאסטר מנסה לצלם אותו איתן ואופססס מחליק בבוץ ו…דם בברך. מזל שהשומר האירי לא מניח לנו עד שמוליך אותנו למגדל שמעל הצוק ושם פותח ערכה ענקית של עזרה ראשונה ומעניק לנו חמרי חבישה לרגל הפצועה.
המאסטר בסדר. לגברים לא כואב ולא קר והרוח לא מעיפה אותם וככה בדיוק שלגיה צריכה אותו. אז צועדים יחד בשבילים מעל הנוף הנהדר של צוקי מוהר. בכל עיקול דרך הנוף משתנה והסלעים, נפתחים, נסגרים, יוצאים מהים בצורות משונות. מדהים.
בינתיים המשחק עם מזג האוויר ממשיך. רגע הרוח מטורפת מאיימת להעיף אותנו למטה, רגע הגשם מרטיב אותנו ושלגיה לובשת בגאווה את השקית-פונצ’ו החדשה. ופתאום הענים נבקעים וחם. מתפשטים לחולצה קצרה… וחוזר חלילה.
כשירדנו למטה הבנו שזה היה יום רגיל בצוקי מוהר. מגרש המשחקים של אלי מזג האוויר האיריים.
מה שעוד הבנו כשירדנו חזרה למרכז המבקרים, הוא שהרווחנו בענק! השעה 11 וחצי ובשביל המוביל למטה יש דוחק ועומס כמו לפני דוחן הסלטים של מעדני צדקיהו בשוק מחניודה ביום שישי בצהריים.. ממש עומדים בפקק אנשים מעל הים… הזוי.
כשהפקק משתחרר אנחנו כבר בדרך חזרה לאוטו. באנו ראינו צילמנו זה שלנו. ממשיכים.
עוד שעה קלה בכפר דולין הציורי (זוכרים מאתמול?) וממשיכים בנסיעה. היעד – גולווי. עיר ציורית בהמשך צפונה. נוסעים בנוף ציורי עם שדות מצד אחד וים פרא מצד שני. וגשם.
והנה חוף הים ממש. גשם שוטף. הורים וילדים שיצאו מקורס סאפ או גלישת גלים, עומדים בחליפות צלילה רטובות ואני לא יודעת אם הן רטובות מהים, מהגשם או מהמקלחת שאליה הם נכנסים להישטף. ואט דה פא…?
בעודי עומדת במעיל פוך צעיף וכובע וצופה באנשים הנשטפים במי ברז בגשם, המאסטר מזכיר לי שזו חופשת הקיץ שלהם, אז הם מבלים בים… אם כך זה הגיוני :)))
השעון מראה כבר אחת או שתיים והבטן של הענקים מתחילה להטריד. שקית הפיקניק בבגאז’ אבל איפה נמצא מקום לשבת בלי גשם? עוד לפני שנפתח המשא ומתן עם אלהימה וכבר היא מתרצה לי. הגשם נפסק ברגע ועל החוף הפראי מתגלים שני שולחנות עם ספסלים. הרוח נעימה לא קרה ועד שפורסים את המעדנים הספסל יבש כמו בהזמנה.
מיותר לציין שהגשם נמשך כשסיימנו לאכול.
ועכשיו להתלבטות השניה של היום. אחרי הלילה שעבר בביתם הגמדי של ליאם ואגנס, אני חוששת מהלילה הקרוב. שוב ארוח ביתי כזה. שוב לא ממש במרכז. בפרבר של גולווי. ומה יהיה אם שוב נגיע למשהו קטנטן כזה? אני שוקלת לבטל. לוותר. לחפש מלון קטן חדש ומרכזי ובלי חשבון… אבל בזמן שהמחשבות האלה מתרוצצות בראש, האוטו ממשיך לנסוע והנה הוא פונה ימינה לשכונה של העשירים והנה הכתובת הרשומה. בית ענק ומטופח ומרשים. החדר שלנו עצום מימדים עם אמבטיה של ענקים וסלון עם חדר שמש מרשים רק בשבילנו. חבל שרק לילה אחד…
ככה זה בטיול. תמיד קיים המתח בין החלק המתכנן והמתוכנן שרוצה להרגיש בטוח לבין החלק שרוצה להיות ספונטני ולהחליט ברגע האחרון מה בא לו. האמת, שאם החלטת כבר, כנראה עדיף להתמסר להחלטה ולתוצאותיה. בדרך כלל יוצא לי טוב…
אנחנו לוקחים לעצמנו זמן להתפעלות מהבית, מהחדר, מהסלון, מהמארחים הנדיבים והמקסימים ג’ון וברני. ג’ון בעל חברת מוניות תכול עיניים וחייכן וברני אישתו מטפלת בעינייני הצימרים. יש להם 3 יחידות מרווחות בקומה השניה שכרגע ריקות. לג’ון וברני 3 בנים ממש כמו לנו ונכדה אחת בת 8 חדשים שנראית כמו בובת כרוב צחקנית, שבדיוק הגיעה לביקור מדובאי ולכן ברני קרועה בין הרצון לכווצ’ץ’ אותה לבין הרצון לארח אותנו.
אנחנו מנצלים את ההזדמנות ונוסעים לבלות את שארית אחר הצהריים בגולווי העיר הקרובה. קצת שוטטות ברחובות ששוב מזילים גשם, נשנוש בפיש אנד צ’יפס המפורסם מקדונאט וסיום מוחץ במסעדה שהומלצה לנו באופן ספונטני ברגע האמת בעודנו מחפשים ברחוב. המסעדה Mcswigans הזו היא באמת משהו מיוחד ויוקרתי. תיזכר לטובה מנת טבעות הבצל האימתניות שהגיעה לשולחננו. כל בצל – גלגל (ענק)…
יאמי לערב זה ולילה טוב…