היום השני – מסלול האגמים
ארוחת הבוקר בשמונה וחצי נתנה את הטון להמשך הטיול…
התיישבנו לשולחן שנערך במיוחד לקראתנו שם חיכו לנו לחם, אורז ופסטה קרה, כמה עגבניות וגבינה גאורגית. בתור שתיה קלה, הציע לנו הבחור מהקבלה, קנקן יין אדום מקומי…
מתרגשים מהיום שעומד לפנינו. היום אנחנו בדרך לבקוריאני Bakuriani. עיירה הררית קטנה. אין לנו יותר מידי מידע. שכרנו ג’יפ שנראה די קרבי (שנת 2005…), הורדנו סיפור דרך מהאינטרנט שדיבר על “דרך האגמים” ועל נסיעה בשטח, שמענו קצת המלצות מחבר… אבל לא התעמקנו. סומכים את ידינו על “מה שיהיה יהיה”. בדקנו בגוגל מאפס – ראינו שעתיים-שלוש נסיעה… מגניב. נסיון השטח שלנו שואף לאפס אבל אנחנו מלאי כוונות טובות. לא קלטנו איזו מין נסיעה מחכה לנו היום… חשבנו שזה יהיה קצר ואולי כדאי לנו להתעכב עוד בטביליסי שלא נשתעמם… מזל שכרגיל, אלוהימה דייקה אותנו ויצאנו לדרך על הבוקר..
תחילת היום בנסיעה לדידגורי Didgori. אתר קרבות ידוע בו נצחו 56000 גאורגים 156000 תורכים… הגוגל מאפס הראה שעה ורבע לשם. אחרי שעה ורבע הגענו ל…אמצע שום מקום. איפה הצלבים והפסלים מהסיפור? אני כדרכי נוברת עמוק יותר בגוגל ובדפים שלי. אלי פותח חלון ומנסה לשאול. האדם הראשון שיושב בצדי הכביש מחייך למשמע השאלות ולא עונה. אחר כך ראינו שהוא עיוור… הילדים מהמרים מי יצליח למצוא את הדרך.
אחרי התברברות של כחצי שעה והצלבות בין שני מקומיים, גילינו את הדרך, שנמשכת עוד כשעה וחצי, רובה בדרך עפר 4×4. מתישהו בדרך, ליד תחנת אוטובוס נטושה, פגשנו חבורת מקומיות חייכניות שמכרו שפע של גבינות תוצרת בית. הגולנצ’יקים, שארוחת הבוקר המוזרה לא השביעה אותם, מיד עמדו בתור לטעום מכל הגבינות ובסוף בחרו גבינה ושמנת. מעכשיו ובמשך השעות הקרובות, הדיון והמאמצים נסובו על מציאת מאפייה מקומית שיהיה עם מה לאכול את הגבינות…
אחרי עוד שעה של התפתלות סופסופ הגענו לאתר הקרבות. חרבות ענק תקועות בתוך כרי דשא ופסלים שמשחזרים את הקרב של מעטים מול רבים. הצטלמנו בשמחה באתר אבל המחשבות נדדו לכיוון המאפיה שבוששה להתגלות ומסעדת הפורלים שהיתה רשומה בסיפור הדרך שלנו ליד אגם צלקה…
בדרך חזרה לכביש הראשי התגלו באוטו 2 דיסקים. זה נהדר כי האוטו לא קולט בלו טות’ והרדיו המקומי לא משהו והגולנצ’יקים כבר צמאים למוסיקה נורמלית. מה זו מוסיקה נורמלית עבורם? את זה למדתי על בשרי בהמשך…
והדיסק הראשון נכנס לפעולה עם השיר “שיירת הרוכבים” שאהוב על סבא אדי וכולנו מריעים. כשהשירים ממשיכים באותו סגנון, התרועות נחלשו… ואחרי כמה שירים של עידן עמדי נאלצנו להוציא את הדיסק בכלל כי “זה חופר”…
השילוט “צלקה” לפנינו אבל גם מאפיה קטנה עם שולחן וכמה כסאות בחוץ. הפורלים יאלצו לחכות. בזמן שהגולנצ’יקים ירדו על כיכר לחם, גוש גבינה וכוס שמנת. מודה שטבלתי גם אני את פיתי הדלה שם (הפריכיות שלי).
ועכשיו אנחנו כבר בפאתי הכפר אבל איפה הפורלים? ואיך בכלל אומרים מסעדה? או דגים? בשפה הגאורגית המוזרה הזו…
ופה נפתחת סאגת ספר ההדרכה שקניתי לכבוד הטיול לגאורגיה וליווה אותנו לאורך הטיול: “ספר מיותר, שלא כתוב בו בעצם כלום על כלום!”. אחרי כמה הצהרות כאלה, הגולנצ’יקים נתנו לספר שם משלהם (ממש לא כדאי לציין אותו פה) וזו הבדיחה הראשונה מיני רבות שחזרו על עצמן במהלך הטיול. בקיצור הדבר הטוב היחיד בספר הוא השיחון שבסופו וכך למדנו לומר “ריסטורני” מסעדה “בזארי” שוק ו”טבזבי” דגים. ועם עוד כמה תנועות גוף וסיבובים בכביש, הגענו סופסוף למחוז חפצנו. מסעדה מקומית שיושבת על זרם דק של מים (נחל?) ומגישה שפע מאכלים מקומיים וגם דגי פורל שגדלים במעין חביות על הזרם. הדגים מתבשלים בגריל מאולתר וטעמם… גן עדן. אחרי ארוחה כזאת הגולנצ’יקים לא יכולים להמשיך בנסיעה בלי לשכב קצת… אז יורדים לשפת אגם צלקה המדהים לשכב רבע שעה בשמש…
שלווה..
מכאן הדרך ממשיכה בין הרים ובין סלעים. מסלול האגמים, דרך לגיטימית בגאורגיה, היא דרך עפר מקפצת ומקפיצה. אנחנו בדרך לאגם טבצ’קורי שיושב קרוב לקו הנפט מאזרביג’ן. ובאמצע הדהרה המטורפת פתאום מחסום. אנשי צבא עייפים שלוקחים את הדרכונים שלנו לביקורת לפני שנמשיך לאגם. חצי שעה של מתח והחייל מברך אותנו בדרך צלחה ואנחנו ממשיכים לדהור. הנוף מדהים והמון כבשים שמפוזרות בכל מקום. עוד חצי שעה ואגם טבצ’קורי כבר נגלה לעינינו בצבעו הטורקיזי המדהים. יורדים לתמונות. כולם מבקשים להצטלם בפוזת “אדמה רוח אישה” כמו בלוגו העסקי שלי, ומעכשיו גם זו עוד בדיחה…
עוד חצי שעה של דהרה בשבילים לפנינו אבל בקוריאני כבר ממש קרובה. אני גאה לספר לכולם על המלון הנפלא שהזמנתי לנו מרשת ידועה… לשני לילות.. וכולם מפתחים ציפיות…כולל אני.
בבקוריאני לא קל להתמצא. כרגיל בעיירות סקי, בקיץ הרוב נטוש או בשיפוצים. בכל זאת מסתובבים, שואלים ועוד קצת ובסוף מגיעים למקום די עלוב עם אווירה של משרד ממשלתי ומסדרונות של מוסד כליאה לנוער עבריין. חיכינו לכם, אומרת בעלת הבית ומחייכת. אני כבר בלחץ מהאנרגיות הלא טובות של המקום ואחרי סיבוב קצר אני מודיעה לה ולכולם שפה לא נשארים. נקודה…
הגולנצ’יקים לא מבינים למה אבל תומכים בי ואנחנו יוצאים לסיבוב לחיפוש מלון. הרבה מקומות סגורים או ממש עלובים. בסוף אני מוצאת את מבוקשי המתפנק במלון 4 כוכבים מפנק עם ספא. כנראה שאנחנו האורחים היחידים כאן וכולם רוקדים סביבנו. פותחים את הספא במיוחד בשבילנו. אז למרות הרעב והשעה המאוחרת כולנו לובשים בגד ים וחלוק מגבת ויורדים לשעה קלה של ג’קוזי וסאונה.
כשאנחנו מתחילים לבדוק, בעדינות, אם יש מסעדה פתוחה, קופצת לשרותנו נינה, מנהלת המלון. היא בחורה צעירה שעובדת ברשת ובאה במיוחד מדובאי לנהל את המלון ולהפוך אותו ראוי לרשת best western שקנתה אותו. היא מלאת מרץ ורצון לתת לנו הכללל וגם אין לה שום עבודה אחרת כי המלון ריק. אז נינה מתנדבת לבוא איתנו למסעדה המקומית (ששייכת למלון..) שם היא עוזרת לנו להזמין ומגישה לנו, מפנה ובאופן כללי מסתובבת סביבנו. אנחנו רעבים ועייפים לא כל כך שמים לב… גם לא לחשבון. מחר נבין למה זו היתה טעות..
לילה טוב במלון טוב אחרי טיול שטח ספא וארוחת ערב גרוזינית. יו הווו
מיכל את כותבת נפלא, מצחיק ומותח.
אני במתח מה יהיה בהמשך😉😍
תודה על התאורים וצריך הרבה עבודה עם גאורגיה
תודה רבה יפה שלי. גיאורגיה היא סוסה אצילית. צריך רק לדעת איך לרכב…