בלוג

“כל ההתחלות קשות אבל אחר כך קל יותר”

מה שקורה כשארבעה ענקים ושלגיה יוצאים לדרך אל הלא נודע, הוא ששלגיה מאד דואגת לענקים. היא יודעת שבמקרי קיצון כאשר הענקים לא מקבלים מספיק מזון הם הופכים עצבנים ורעים. לכן בטרם יצאו לטיול להודו שלגיה דאגה מראש לצייד את הענקים בשלל צ’ופרים שיעזרו לעבור בשלום את היום הראשון של הטיסות…

הערימה על השולחן חיכתה לנו לפני שהמונית הגיעה. כל אחד ארז לעצמו כך שבשעה רבע לחמש כשמעבר לשער נראה המיניבוס הלבן שהגיע לקחת אותנו לשדה התעופה, כולם דהרו מכל קצות הבית עם תיקים על הגב ובידיים. חטפו מכל הבא ליד מערימת החטיפים, דחפו לתיקים ויצאנו לדרך…

את הדרך לשדה עברנו בשקט. כל הענקים היו מחוברים בדרך זו או אחרת למסכים. ההתרגשות, אם היתה שם, לא ניכרה בדיבור.

הכי גדול עוד חשב על העבודה

הכי בכור עסק בהכנת פלייליסט מוזיקלי לדרך

מספר 2 ילד דבש האזין מדי פעם אבל לא יזם שיחות על רגשות

והכי קטן בגיל ההתבגרות הכניס את האזניות למקום והתרכז בלהתעלם מהסביבה. ההתעלמות הזו עוד תעלה לו ביוקר בהמשך…

אני עקבתי בדאגה אחרי הפקקים והוייז. מאמה אינדיה עוד לא בפוקוס אצלנו…

סימנים ראשונים להתפרקות המעטפת התגלו אצל הכי קטן בשלב שיקוף התיקים – הילד ארז בתשומת לב תיק לטיול, עם מטען, ממתקים ומים. רק בשלב השיקוף בשדה הוא גילה כי התיק הזה נשאר, בעצם, בבית, ועל הגב בדרך להודו – מתנוסס בגאווה תיק ביצפר מכיל ספרים מחברות וקלמר…

כבר לא היה מה לעשות. ניחמנו את הילד והשתדלנו להיות מרוכזים מעכשיו. טיסה ארוכה ארוכה של אל על שנמשכה בדיוק כל הלילה והביאה אותנו עם בוקר למומבאי.

ועכשיו קלי קלות. תור של 150 ישראלים בדרך לויזה הניכספת לכניסה להודו. חלק התבלבלו ועמדו בתור הלא נכון. חלק ניסו להתגנב בתואנות שונות. המתח חתך את האוויר וגם הצעקות. במיוחד שההודים היו אדישים לתור ופתחו בעצלתיים מדי פעם דלפקים וסגרו אותם ובכלל התנהלו בנחת ובלי לחץ למרות הצעקות בעברית.

כשהכל הסתיים יצאנו לחפש את דרכנו לטיסת הפנים לקוצ’י. מסלול שהביא אותנו אמנם בסופו של דבר למלוננו בפורט קוצ’י אבל היה כרוך בהרפתקאות שונות ומשונות כמו טיסה שאחרה בשעה וחצי, ארוחת מטוס שהוגשה רק לשלגיה, אוטובוס לעיר שלקח שעתיים והכי חשוב – חוסר מזון כללי שהתבטא בחולשה, עצבנות קלה ופרצופים.

בסופו של דבר הגענו למנוחה ולנחלה. Delight homestay בית יפהפה בדיוק באמצע פורט קוצ’י. החדרים נחמדים, המזגן עובד ורק חסרה פה ארוחת ערב…

ושוב יצאנו לדרך לגלות את האוכל ההודי.

בינתיים התגלו מיץ קוקוס, אננס ומילקשייק בננה מתובל שהותיר את מספר 2 ילד דבש ללא נשימה.

אכלנו ולא הותרנו כלום: אלו גובי, פניר מסאלה, מטאר, דל, אורז, צ’פאטי ועוד…

ואז… כולם נרגעו ויכולנו להמשיך לסייר בקוצ’י ביי נייט, בנמל, לראות את רשתות הדייגים, להתחמק מהמוכרים בחנויות ולהבין – שהנה זה כבר התחיל…

שלום לך אמא הודו – מה מזמן לנו איתך המחר?

גיאורגיה היום השלישי – גריל חרשו

להתעורר בבוקר במלון הכי טוב בבקוריאני. עיירת סקי בשיפוצי קיץ, אבל הנופים מטריפים בירוק מכל הגוונים…

הילדים מתקשים להתעורר. כל הלילה הם עשו מסיבת קצב וג’אמינג (את ההורים לא מזמינים לארועים כאלה…) אבל הבטחה על ארוחת בוקר מצליחה להזיז את טרוטי העיניים וכולנו עולים לקומת הגג כדי לטעום את נפלאות המטבח הגיאורגי. כמו שידענו, אנחנו לבד במלון. נינה, המנהלת-הפועלת כבר עומדת לבד במטבח וממטגנת חביתות וגם… הפתעה – חצ’פורי! כבר הספקנו לטעום קודם אבל טרם קיבלנו הסבר כל כך ממצה על התופעה:

It’s a kind of bread…topped with cheese… Sometimes we make it like a Pizza…” כל זה מלווה בתנועות הידיים והבעות הפנים של נינה וכבר יש לגולנצ’יקים חומר גלם עשיר לצחוקים של היום.

 

היום אנחנו ביום “רגוע”. נסיעה לעיירה בורג’ומי הסמוכה, כשכל הדרך מלווים אותנו נופים הרריים משגעים והג’יפ רועד מצחוק על החצ’פורי-פיצה של נינה.

סיבוב רגוע בפארק ציבורי ומעיינות חמים מלאים באוכלוסיה מקומית של גיאורגים שמנמנים ומשופמים (ומשופמות…). הילדים לא ממש אהבו את ההרגשה ואחרי טבילה קצרה לובשים חזרה את בגדי הטיול… לאן עכשיו??

כשאני יוצאת למסע נשי רוחני תמיד יש לי יותר תוכניות ממה שמספיקים. הקצב איטי ורגוע עם עצירות להרהורים ומדיטציות… סיור של שעה הופך לחצי יום והעיקר שבסוף היום כולן מרוצות. במסע גולנצ’יקים גברי זה בדיוק ההיפך. הגברים האלו שועטים קדימה וממצים כל חוויה בשניות ומיד הולכים לבדוק מה עוד אפשר לעשות…

אז הסתיים הביקור בבורג’ומי אבל ידינו עוד נטויה. למרות שלא תכננו, מחליטים לנסוע עוד שעה דרומה לכיוון אחלציחה (אחלה – ציחה בלשון הגולנצ’יקים…) שהיא עיר עתיקה ומוקפת חומה עם מבצר מרשים. נחמד… אבל בדרך הבטן של הגולנצ’יקים מתחילה לקרקר. החצ’פורי של הבוקר כבר התעכל ועכשיו רוצים… בשר! על האש!

אבל איפה מוצאים מקום כזה? עיירה לא מוכרת ותיירותית מאד. אלי עוצר את הג’יפ בחריקת בלמים באמצע הכביש ושואל את הבחור הראשון הנקרה בדרך: איפה יש גריל חרשו (רוסית – טוב)?? רק יומיים בגיאורגיה וכבר למדנו שהשפה פה מאד דומה לרוסית עם כל מיני תוספות מהצד. אז גם אנחנו מערבבים כאוות נפשנו את כל השפות המוכרות והתוצאה: גריל חרשו – בשר על האש!

הבחור מיד מבין עם מי יש לו עסק. בתנועות ידיים הוא רומז לנו להצטופף ועולה על הג’יפ. מכוון את אלי בסמטאות עד שנוחתים “בול” על מסעדה ענקית של “גריל חרשו”. מאד חרשו ומאד טעים. הבחור הזה לא במהרה יישכח מחוויות הטיול. לעת עתה הוא נפרד מאתנו לשלום ואנחנו ממהרים להזמין שלל בשרים ולהרגיע את קיבתנו.

 

אחרי הארוחה, כולם רגועים ויוצאים לגלות את העיר. ירדן מציע לנו הרגעות ב”מעגל אנרגיות” משפחתי בראש אחד המגדלים של החומה המקיפה את העיר. הגולנצ’יקים ואני נותנים ידיים למעגל בזמן שירדן בפארודיה מצחיקה ביותר של אימא שלו, מזמן בקול רגוע שפע אור ואהבה וכולנו נקרעים מצחוק.

בחזרה “הביתה” לבקוריאני ולנינה, לספא של המלון ולמסעדה שבה לא מבינים אנגלית אנחנו פורשים לשנת לילה טובה ומתכווננים למחר.

היום השני – מסלול האגמים

ארוחת הבוקר בשמונה וחצי נתנה את הטון להמשך הטיול…
התיישבנו לשולחן שנערך במיוחד לקראתנו שם חיכו לנו לחם, אורז ופסטה קרה, כמה עגבניות וגבינה גאורגית. בתור שתיה קלה, הציע לנו הבחור מהקבלה, קנקן יין אדום מקומי…
מתרגשים מהיום שעומד לפנינו. היום אנחנו בדרך לבקוריאני Bakuriani. עיירה הררית קטנה. אין לנו יותר מידי מידע. שכרנו ג’יפ שנראה די קרבי (שנת 2005…), הורדנו סיפור דרך מהאינטרנט שדיבר על “דרך האגמים” ועל נסיעה בשטח, שמענו קצת המלצות מחבר… אבל לא התעמקנו. סומכים את ידינו על “מה שיהיה יהיה”. בדקנו בגוגל מאפס – ראינו שעתיים-שלוש נסיעה… מגניב. נסיון השטח שלנו שואף לאפס אבל אנחנו מלאי כוונות טובות. לא קלטנו איזו מין נסיעה מחכה לנו היום… חשבנו שזה יהיה קצר ואולי כדאי לנו להתעכב עוד בטביליסי שלא נשתעמם… מזל שכרגיל, אלוהימה דייקה אותנו ויצאנו לדרך על הבוקר..

תחילת היום בנסיעה לדידגורי Didgori. אתר קרבות ידוע בו נצחו 56000 גאורגים 156000 תורכים… הגוגל מאפס הראה שעה ורבע לשם. אחרי שעה ורבע הגענו ל…אמצע שום מקום. איפה הצלבים והפסלים מהסיפור? אני כדרכי נוברת עמוק יותר בגוגל ובדפים שלי. אלי פותח חלון ומנסה לשאול. האדם הראשון שיושב בצדי הכביש מחייך למשמע השאלות ולא עונה. אחר כך ראינו שהוא עיוור… הילדים מהמרים מי יצליח למצוא את הדרך.
אחרי התברברות של כחצי שעה והצלבות בין שני מקומיים, גילינו את הדרך, שנמשכת עוד כשעה וחצי, רובה בדרך עפר 4×4. מתישהו בדרך, ליד תחנת אוטובוס נטושה, פגשנו חבורת מקומיות חייכניות שמכרו שפע של גבינות תוצרת בית. הגולנצ’יקים, שארוחת הבוקר המוזרה לא השביעה אותם, מיד עמדו בתור לטעום מכל הגבינות ובסוף בחרו גבינה ושמנת. מעכשיו ובמשך השעות הקרובות, הדיון והמאמצים נסובו על מציאת מאפייה מקומית שיהיה עם מה לאכול את הגבינות…

אחרי עוד שעה של התפתלות סופסופ הגענו לאתר הקרבות. חרבות ענק תקועות בתוך כרי דשא ופסלים שמשחזרים את הקרב של מעטים מול רבים. הצטלמנו בשמחה באתר אבל המחשבות נדדו לכיוון המאפיה שבוששה להתגלות ומסעדת הפורלים שהיתה רשומה בסיפור הדרך שלנו ליד אגם צלקה…
בדרך חזרה לכביש הראשי התגלו באוטו 2 דיסקים. זה נהדר כי האוטו לא קולט בלו טות’ והרדיו המקומי לא משהו והגולנצ’יקים כבר צמאים למוסיקה נורמלית. מה זו מוסיקה נורמלית עבורם? את זה למדתי על בשרי בהמשך…
והדיסק הראשון נכנס לפעולה עם השיר “שיירת הרוכבים” שאהוב על סבא אדי וכולנו מריעים. כשהשירים ממשיכים באותו סגנון, התרועות נחלשו… ואחרי כמה שירים של עידן עמדי נאלצנו להוציא את הדיסק בכלל כי “זה חופר”…
השילוט “צלקה” לפנינו אבל גם מאפיה קטנה עם שולחן וכמה כסאות בחוץ. הפורלים יאלצו לחכות. בזמן שהגולנצ’יקים ירדו על כיכר לחם, גוש גבינה וכוס שמנת. מודה שטבלתי גם אני את פיתי הדלה שם (הפריכיות שלי).
ועכשיו אנחנו כבר בפאתי הכפר אבל איפה הפורלים? ואיך בכלל אומרים מסעדה? או דגים? בשפה הגאורגית המוזרה הזו…
ופה נפתחת סאגת ספר ההדרכה שקניתי לכבוד הטיול לגאורגיה וליווה אותנו לאורך הטיול: “ספר מיותר, שלא כתוב בו בעצם כלום על כלום!”. אחרי כמה הצהרות כאלה, הגולנצ’יקים נתנו לספר שם משלהם (ממש לא כדאי לציין אותו פה) וזו הבדיחה הראשונה מיני רבות שחזרו על עצמן במהלך הטיול. בקיצור הדבר הטוב היחיד בספר הוא השיחון שבסופו וכך למדנו לומר “ריסטורני” מסעדה “בזארי” שוק ו”טבזבי” דגים. ועם עוד כמה תנועות גוף וסיבובים בכביש, הגענו סופסוף למחוז חפצנו. מסעדה מקומית שיושבת על זרם דק של מים (נחל?) ומגישה שפע מאכלים מקומיים וגם דגי פורל שגדלים במעין חביות על הזרם. הדגים מתבשלים בגריל מאולתר וטעמם… גן עדן. אחרי ארוחה כזאת הגולנצ’יקים לא יכולים להמשיך בנסיעה בלי לשכב קצת… אז יורדים לשפת אגם צלקה המדהים לשכב רבע שעה בשמש…
שלווה..

מכאן הדרך ממשיכה בין הרים ובין סלעים. מסלול האגמים, דרך לגיטימית בגאורגיה, היא דרך עפר מקפצת ומקפיצה. אנחנו בדרך לאגם טבצ’קורי שיושב קרוב לקו הנפט מאזרביג’ן. ובאמצע הדהרה המטורפת פתאום מחסום. אנשי צבא עייפים שלוקחים את הדרכונים שלנו לביקורת לפני שנמשיך לאגם. חצי שעה של מתח והחייל מברך אותנו בדרך צלחה ואנחנו ממשיכים לדהור. הנוף מדהים והמון כבשים שמפוזרות בכל מקום. עוד חצי שעה ואגם טבצ’קורי כבר נגלה לעינינו בצבעו הטורקיזי המדהים. יורדים לתמונות. כולם מבקשים להצטלם בפוזת “אדמה רוח אישה” כמו בלוגו העסקי שלי, ומעכשיו גם זו עוד בדיחה…

עוד חצי שעה של דהרה בשבילים לפנינו אבל בקוריאני כבר ממש קרובה. אני גאה לספר לכולם על המלון הנפלא שהזמנתי לנו מרשת ידועה… לשני לילות.. וכולם מפתחים ציפיות…כולל אני.
בבקוריאני לא קל להתמצא. כרגיל בעיירות סקי, בקיץ הרוב נטוש או בשיפוצים. בכל זאת מסתובבים, שואלים ועוד קצת ובסוף מגיעים למקום די עלוב עם אווירה של משרד ממשלתי ומסדרונות של מוסד כליאה לנוער עבריין. חיכינו לכם, אומרת בעלת הבית ומחייכת. אני כבר בלחץ מהאנרגיות הלא טובות של המקום ואחרי סיבוב קצר אני מודיעה לה ולכולם שפה לא נשארים. נקודה…
הגולנצ’יקים לא מבינים למה אבל תומכים בי ואנחנו יוצאים לסיבוב לחיפוש מלון. הרבה מקומות סגורים או ממש עלובים. בסוף אני מוצאת את מבוקשי המתפנק במלון 4 כוכבים מפנק עם ספא. כנראה שאנחנו האורחים היחידים כאן וכולם רוקדים סביבנו. פותחים את הספא במיוחד בשבילנו. אז למרות הרעב והשעה המאוחרת כולנו לובשים בגד ים וחלוק מגבת ויורדים לשעה קלה של ג’קוזי וסאונה.
כשאנחנו מתחילים לבדוק, בעדינות, אם יש מסעדה פתוחה, קופצת לשרותנו נינה, מנהלת המלון. היא בחורה צעירה שעובדת ברשת ובאה במיוחד מדובאי לנהל את המלון ולהפוך אותו ראוי לרשת best western שקנתה אותו. היא מלאת מרץ ורצון לתת לנו הכללל וגם אין לה שום עבודה אחרת כי המלון ריק. אז נינה מתנדבת לבוא איתנו למסעדה המקומית (ששייכת למלון..) שם היא עוזרת לנו להזמין ומגישה לנו, מפנה ובאופן כללי מסתובבת סביבנו. אנחנו רעבים ועייפים לא כל כך שמים לב… גם לא לחשבון. מחר נבין למה זו היתה טעות..
לילה טוב במלון טוב אחרי טיול שטח ספא וארוחת ערב גרוזינית. יו הווו

היום הראשון – הטיסה לטביליסי

לקום לטיסת בוקר בלי שעון… רעיון גאוני. טיסת בוקר אבל מאוחרת. 7 וחצי אוכלים קורנפלקס אחרון, מזוודות לתא המטען, 8 בבוקר על האוטו. הדרך מהירה וההגעה לשדה מוקדמת. איזה כיף! יש זמן לסיבוב בדיוטי פרי. לקנות כמה שטויות, כפכפים ושוקולדים. למשפחה שלנו יש מנוי בדיוטי, כל כמה שבועות מישהו מאיתנו עובר כאן. אז אין מה להילחץ. עד סוף הקיץ נעבור פה עוד פעמיים לפחות.
טיסת גאורגיין אייר לטביליסי. הזדמנות ראשונה להכרות עם העם הגאורגי. הדיילת מחלקת הארכות לחגורות לטובת בעלי הכרס…
כולנו רעבים אחרי ארוחת הבוקר המוקדמת. הריח במטוס מעורר תקווה על חצ’פורי עסיסי. עד שהדיילים מגיעים אלינו, התקווה גזה. לחמניה עייפה גבינה לא מוכרת וגולת הכותרת – תבשיל כוסמת עם גזר! וסלט סלק… אני מאושרת. הגולנצ’יקים פחות… לי יש מנה וחצי לאכול וכולם מאשימים אותי שזימנתי לי אוכל ללא גלוטן:)
בנחיתה בטביליסי כולם מדברים בלי הפסקה על האוכל. אני מבינה שטיול ממש לא יהיה כאן היום.
דוויט הגרוזיני מחכה לנו ביציאה עם שלט eliahu sasson. אני לא מצליחה להבין איך כל העבודה עלי, חיפוש המידע, ההתכתבות במייל, סגירת הרכב..  ובסוף מחכים בדיוטי למיסטר ששון. נבצר מבינתי…
החלפת כסף בשדה, קצת הלם כי השער שציפינו לו היה הרבה יותר גבוה… לא נורא למי אכפת. כי חוץ ממני כולם כבר חולמים על ארוחת צהריים גאורגית.
גוגל מאפס מוביל אותנו למלון בפאתי העיר העתיקה של טביליסי, מקום חמים, בגאורגית. על פי האגדה, במאה החמישית הגיע לכאן המלך ווחטנג גורגסאלי לציד עופות. העופות שנפגעו נפלו הישר לתוך מעיינות מים חמים והתבשלו מעצמם. המלך התפעל, כרת את היערות שכיסו את האזור והקים שם את העיר, הקרויה על שם המעיינות החמים.
מלון ואזי. כבר להנמיך ציפיות. נמצא בלב אזור כפרי והרוס למדי. בפנים חמים ונעים. פקיד קבלה שמנמן ומדבר אנגלית חלקית בלבד. על דלפק הקבלה מונח… ספינר. הפקיד מכחיש בכל תוקף שזה שלו… הגולנצ’יקים מחייכים מתחת לשפם..
אני, אחרי מנה וחצי של תבשיל כוסמת בטיסה, דנה איתו בנחת על נקודות לטיול אחר הצהריים. הגולנצ’יקים מגדול עד קטן עצבנים. כל מה שמעניין אותם זו המסעדה בצדו השני של הנהר. בסדר בסדר…
זורקים את הדברים בחדר ויוצאים בחצי ריצה לעבר החלק התיירותי של טביליסי על גדות נהר קורה.
איזה מזל שתוך כמה דקות מצאנו את המסעדה שהומלצה לנו על ידי הפקיד השמנמן. Maspinzelo. חצר ענקית ומלצרים רצים בה. מתיישבים בחצר ותוך זמן קצר מתחילים בחיסול החצ’פורי, החינקלי ושאר מעדנים מקומיים.
סופסוף רוגע. אפשר להתחיל לבחון את המקום שהגענו אליו. החלק של טביליסי שנמצא על שפת הנהר, מלא מסעדות וברים. חנויות עם צ’ורצ’וחלה – נקניק פירות יבשים ומעדן מקומי. אחרי הליכה קצרה מגיעים ל”גשר השלום”, גשר זכוכית מודרני מחבר בין ישן לחדש. מחופה בתקרת זכוכית ירוקה. עכשיו הנה העניין, הגולנצ’יקים אכלו הרבה חצ’פורי חינקלי ולחם. צריכים לנוח. אז אנחנו יושבים בפארק בקצה הגשר ומתנמנמים. בסוף קמים ומזדחלים לכיוון הרכבל שעולה למצודת ניקאלה. עולים לתצפית יפה על טביליסי. בצד הדרך נמצאת “אמא גאורגיה”. פסל מתכת ענק בגובה 20 מטר שהוצב כאן בשנת 1958 בחגיגות 1500 שנים לעיר. אנחנו מחכים קצת ועוד קצת לשקיעה שלא מגיעה… השעה כבר 9 בערב. מתברר שבגאורגיה היפה השמש שוקעת לא לפני 10…

אז יורדים למטה ברכבל ועכשיו אנחנו כבר עייפים אבל אני, כרגיל, רוצה קפה. מתחילים להתקדם לכיוון המלון. החושך כבר כאן ומשום מה נעלמו כל בתי הקפה והמסעדות. אנחנו צועדים בחשיכה בתוך רחובות השוק הסגור של טביליסי העתיקה. פרצופים חשודים מכל עבר. אלי כרגיל לא מוותר. הוא ימצא פה בית קפה!
כמה שאלות והכוונות מהעוברים והשבים ופתאום בתוך הג’יפה מתגלה לנו samo. בית קפה על הגג עם תצפית מהממת על טביליסי by night ועם כרבוליות משובצות על כל כסא שלא יהיה לנו קר.
יאללה בלגן. השמיכה נוגעת בסנטר אבל מחממת. קפה הפוך שוקו אספרסו בלינצס מתוק. תענוג!
לילה ראשון לילה טוב מלון ואזי. מחר ארוחת בוקר מעניינת מצפה לנו…

גולנצ’יקים בגאורגיה

זוהי האנטיתיזה שלי. האוקסימורון שבו אני חיה. בצד אחד מנחה רוחנית, מדריכת נשים, תומכת בחוויית השינוי הנשית, מאמינה בכל ליבי באלוהימה ובמעשיה המדוייקים עבורי ועבור כל בני האדם.
הצד השני שלי טובע בטסטוסטרון. כאם לשלושה גברברים שהרוח מצליחה אולי רק לפזר את בלוריתם.  כאשה לאיש שזורם איתי אבל באמונתו יחיה. כמתחזקת משפחה שהצדדים החזקים שלה הם אוכל, כדורגל ו WWE (לא ממש יודעת מה זה אבל שיהיה… זה אחד מהנושאים של הבית). חבורת גולנצ’יקים (גולנצ’יקים כקונספט – רק אחד בצבא וגם הוא בחיל הקשר) ציניקנים ומקסימים, עם לב זהב ורגליים בקרקע וראש חכם שדוגל במדע בלבד…
אז ככה, רוב הזמן אני יוצאת עם נשים למסעות העצמה, מדברת את שפת הרוח, תומכת בסימנים, שום דבר אינו מקרי, הכל לטובה והכל מדוייק…
בבית אני המיעוט. מין נכחד, שורדת בקושי בתוך ים של טסטוסטרון. אמא מה יש לאכול? מה נאכל מחר? אפשר להביא חברים לראות כדורגל? אני יוצא הערב (מתי תחזור?.. ללא תשובה).
ואז ביום אחד, חופשה משפחתית מגיעה. 4 גולנצ’יקים ואני על ג’יפ אחד, בלי פילטרים, דוהרים בכבישי גאורגיה הרעועים ומפצחים יחד את חידות החיים…
אז קודם כל מה הם אוהבים:
שירים ברעש (לשירים שאני אוהבת הם קוראים פלייליסט הקאות)  קללות (בכל השפות – עברית אנגלית רוסית ערבית יוונית ומה עוד?), לירוק (יש לי ליחה), לצטט בלי הפוגה מתכניות ומערכונים שבכלל לא מצחיקים אותי ולהתגלגל מצחוק. כל הזמן.
אני יושבת במושב האחורי. לידי שאגות צחוק. הם קוראים לי “לביאה מסתובבת חופשיה” כי זה הסטטוס שלי בואטסאפ. הם עושים לי הרצאות חיקוי על רוחניות, עושים לי מעגלי אנרגיה ועוד פעם צוחקים.
אי אפשר איתם אי אפשר בלעדיהם.
אני יושבת מאחור עם הילדים. מקדימה הנהג והחייל – הם גדולים. אנחנו מאחורה דחוסים ומשתוללים.
ככה זה. גולנצ’יקים דוהרים בגאורגיה. שלגיה וארבעת הענקים.
מתחילים…