אז בעצם הכל התחיל מהטיול שלא יצא. כי אני, אתם מבינים, תיכננתי לבלות את הקיץ שלי על פסגות ההימליה ההודית. מתוך ערפילי הלחות של הקיץ הישראלי ראיתי את עצמי קרוב לפסגות המושלגות והגבוהות… מסע נשי רוחני… קרוב לאלוהימה.
ואז היא החליטה שלא מתאים לה. בשיח ביני לאלוהימה אני מאד החלטית. והיא גם. הבעיה שבנקודות המחלוקת – היא קצת יותר חזקה ממני. אז כלום לא עזר וכמו שקורה הרבה פעמים – תכניות ומעשים לחוד. העניין איתי שאני כבר מסתכלת מראש שנה קדימה ורואה איך בקיץ הבא אני אצטרך לחזור לשולחן הדיונים עם אלוהימה ושוב להכנס לשכנוע המייגע הזה – יש הודו אין הודו…
ולא בא לי! לא בא לי הדיון ולא בא לי שהיא תחליט עלי… אז החלטתי לשנות כיוון – משנה מקום משנה מזל לא? וכך מצאתי את עצמי מחפשת לאן כדאי לנסוע בקיץ הבא, בעוד שנה. סרקתי מפות, אתרים, גלובוסים וגוגל. עד שחזרתי לעשות את הדבר היחיד שעדיין לא עשיתי והוא – להקשיב ללב. שם התשובה.
ואכן בדיוק כך היה. אינסטינקט חייתי שנחת עלי כמכת ברק רמז על מקום עתיר מים וירוק, מקום עם מיתולוגיה ואלות רבות כוח (כמו שאני אוהבת), מקום עם חיבור לאנרגיות של מעלה. מקום שאלוהימה בעצמה תרצה להצטרף אלי לטיול.
וכך הלב דפק איר-לנד איר-לנד והידיים כבר תקתקו על המקלדת לסקר מטיילות קצר שהוכיח שאכן זה היעד לכיבוש.
וכך, בלי היסוס ובספונטניות של טיילנים מכורים, חצי משפחת ששון נרתמה למשימה – לשלוח אותי לטיול הכנה.
הילד של אמא, כמעט בן 15, הסכים לוותר על הכבוד ועל החוסר של אחיו הבוגרים (שפזורים כרגע בכל מקום ואתר – רק לא בבית) ולהצטרף לאמא ואבא בטיול אל ארץ הבירה והפאבים. וגם הגדול, בן ה 52, הסכים להקריב את עצמו וכמה ימי עבודה לטובת המשימה הלא-בלתי-נעימה הזו.
הידיים תקתקו עוד קצת, קנו כרטיסי טיסה, וסידרו לינות ומסלול. העיניים המשיכו לבלוע את הצוקים הירוקים שבתמונות והראש כבר מזמן המריא לשם.
אז זהו. שמחר גם הרגליים והגוף כולו מצטרפים לחגיגה – חצי ששון ממריאים לאירלנד. ומה שם יקרה? סבלנות היא מצרך יקר. נחכה ונראה…
אני מודה שכשחשבתי על “גואה” בהקשר של החופשה המשפחתית, לא ידעתי למה לצפות. המילים שריחפו שם היו יותר מתחומי מסיבות, ירח מלא, צעירים עם רסטות ועוד דברים שעכשיו, בסוף החופשה, נראה לי שאין צורך להזכיר אותם כאן. מן הסתם גם הם נמצאים כאן אבל, כמו בכל מקום במיקרוקוסמוס ההודי המטורף, זה לא רק זה. מקסימום גם. גם וגם היא המילה המתאימה יותר. תלוי מאיזה צד באת ולאן אתה הולך.
נחתנו בחוף פטנם שבמדינת גואה לפני כמה ימים (מי יכול לספור?). אחרי צעדה קצרה עם התיקים והמזוודה בחול הגענו, דרך שמשיות וכסאות צבעוניים ל Sea Land. הביתה.
תוך מספר דקות מהרגע שזרקנו את חפצינו בחדרים הכי מפנקים במקום (כי מגיע לנו…) והתיישבנו באחד השולחנות הפונים לים, התחיל פה המופע היומי הקבוע של שקיעת החמה. זוגות זוגות ומשפחות משפחות וילדים שמתרוצצים על קו החוף, הם ישבו או עמדו כדי לצפות בה והצוות החביב התרוצץ בין השולחנות כדי לחלק נרות לתאורה. שבו, תרגישו חופשי. תהנו מהים, מהשמש, מהשקיעה. תרצו תזמינו לכם איזה דג או דאל ואם לא תרצו – גם טוב. תחושה של הכל כלול כשבעצם הכל לא כלול.
כמה דקות אחרי שהתיישבנו כבר התוודענו למלכה הבלתי מעורערת של החוף – גבריאלה. גרמניה החיה באנגליה ובאה לכאן, כבר 7 שנים, בכל עונה לחצי שנה. זו היתה רק פתיחה למסע מופלא ומקוצר בחייה של האישה הכי ציורית שיכולנו לפגוש – בת 73 נוצריה אדוקה עם לב רחב, שמכירה את כל החוף, עושה כל בוקר יוגה בג’ונגל והולכת בכל יום ראשון לכנסיה בכפר. לידה פגשנו את נורה וריצ’רד – היא אנגליה, גם היא בשנות ה 70 (לאחר מכן הגדירה את עצמה באזני כאקס היפית) שמגיעה גם לחוף פטנם בכל שנה. בערבים יוצאת לבלות בין הבארים השונים – לפעמים זה לרקוד ולפעמים סתם להקשיב למוסיקה החיה המנוגנת פה. הוא אנגלי בן גילה של נורה והחבר הכי טוב שלה כבר 40 שנה לפחות שהגיע לכאן לחודש של הנאה וקצת כתיבה/ עבודה. בימים הבאים ראיתי אותו משוטט בחופים ומידי פעם מתיישב לכמה שעות במסעדה מול הים עם הלפטופ הקטן שלו וכותב את אשר על ליבו…
חוף פטנם, חוף קטן יחסית שגובל בחוף פאלולם הגדול והרועש. כאן נמצאות משפחות לא מעטות עם ילדיהן הקטנים. ישראלים אנגליים גרמנים הולנדים. גם הודים. ממלאים את החלק הצפוני של החוף בצהלות שימחה וחופש שיש רק לילדים שאין להם מושג על עמים צבעים וגבולות.
מגבריאלה, היודעת כל, למדתי שיש כאן גם גן ילדים שמנוהל על ידי גרמניה. כל הילדים ששוהים בגואה תקופה ארוכה, בלי קשר למוצאם, מבלים כל בוקר בשמחה בגן הבינלאומי ואחר הצהריים – בחוף עם המשפחה. החיים טובים…
בוקר אחד היכרתי את חבורת הנשים הגרמניות שגרות כאן בעונה עם ילדיהן הקטנים: קארול שהיא תאומה שמגשימה את רצונותיה ומספרת בחמלה על אחותה התאומה (שאינה כאן כמובן) שעסוקה בריצוי אחרים וחיה חיים אומללים. לקארול יש ילד בן 3, בלונדיני מלא חיים, בשם… יונתן. היא מגדלת אותו לבדה לאחר שגילתה שהיא בהריון אחרי פרידה מאביו. חלמה בלילה את שמו ואין לה מושג למה… גם היא מגיעה לכאן כבר שבע שנים בכל עונה וכל הקבועים עוקבים בעניין ואהבה אחרי ההריון הלידה וגדילתו של יונתן.
מירי מגרמניה גם היא מגיעה כל שנה עם שני בניה הקטנים ומתפרנסת מלימוד כיתת פילאטיס במעלה החוף.
אני מוקסמת מהסיפורים האלו. בכל יום אני פוגשת עוד נשים והסיפור הגדול הולך ומתגלה. וזה כל מה שבא לי לעשות. לכתוב אותו. ואני יודעת שזה עוד יקרה…
מסתכלת על הענקים שלי באהבה. הם ממש מבוגרים. הם לא ילדי ים שגדלו בגואה על החוף. ובכל זאת הם מלאי סקרנות לכל מה שקורה סביבם, גם כאן בחוף. אנחנו יושבים שעות בשלל שולחנות, מיטות שיזוף ומסעדות ומפענחים את מה שקורה כאן, בגואה, ובהודו בכלל.
בחלק המרכזי והדרומי של חוף פטנם, שורה של מסעדות שכל אחת מהן מכילה גם בונגלוס וחדרי אירוח ברמות שונות. לכולן יש שולחנות על החוף ומיטות שיזוף מכוסות במגבות חוף צבעוניות. תשכב איפה שתרצה. יקבלו אותך באהבה ויסדרו לך את השמשיה שיהיה לך צל. הכל באהבת חינם, אם כי כשתרצה להזמין אצלם שתיה או אוכל יביאו לך גם בשמחה. וגם אם לא תזמין, עדיין הכל טוב.
ערב ערב לקראת שקיעה עורמים את המיטות בערימות, מסדרים את השולחנות בשורות אל מול הים והם מתמלאים לאט לאט בשוכני החדרים. פנסיונרים אנגלים צמאי שמש או זוגות משוועים לרומנטיקה או משפחות עם ילדים שכבר התעייפו. כשהשמש שוקעת, מפזרים בשקדנות 2 נרות עטופים בכיסוי זכוכית בכל שולחן ופותחים את ארגזי הדגים שהגיעו ישר מהים וערב חדש מתחיל – מואר בנרות ומלווה באוכל טוב.
הענקים שלי מרגישים קצת מוזר כאן. בשלב הזה של “הטיול” כבר אין באמת טיול. אין סדר יום ואין חובות. רק חופש. חופשה. ותארו לעצמכם שזה לא פשוט פתאום. גם הגעגועים עושים את שלהם ואני מרגישה איך בתוך כל הטוב הזה, הם רוצים בעצם לחזור הביתה.
וכך את הימים האחרונים אנחנו ממלאים במשיכת חבל דמיונית – אני מושכת עוד קצת לכיוון החופשה והחופש והם מושכים כבר חזרה לכיוון הבית.
הענק הכי גדול כבר מרבה לשבת עם המחשב שלו בענייני עבודה ומבטו טרוד.
הבכור – מחפש עניינים ומצהיר על שיעמום.
ילד דבש מתגעגע לקומונה ולשנת שירות.
הכי קטן התינוק של אמא – הכי מבסוט כי יש פה וייפיי טוב ולא צריך להתאמץ, אבל גם הוא כבר רוצה הביתה…
ובכל מקרה, הכל אפשרי ומצד שני אין דבר היכול לעצור את הזמן. הטיול הזה תוכנן במשך זמן רב – אבל את מה שקרה בו אי אפשר היה לתכנן. פתאום הוא הגיע וככה הוא זרם והיה טוב וטוב שעוד מעט חוזרים. כי החיים ממשיכים וההרפתקה הבאה כבר מעבר לפינה…
כשמטיילים במשפחה יש ציפיה להיות יחד, להרגיש ביחד, לחוות ביחד . במציאות, לא כולנו אותו דבר. לא כולם רואים עין בעין את הדברים. לכל אחד הרצון שלו, הצרכים שלו והפרשנות שלו את המציאות. לפעמים זה לא פשוט כשיש התנגשות בין הרצונות, ולפעמים אפשר פשוט לצחוק על הפערים ולעבור את המיני-משברים האלה בהומור.
לענק הכי גדול יש רצון להרגיש עצמאי. הוא גדול ויודע הכל ולא יכול רוצה שמישהו אחר יוביל אותו, ידריך אותו ובכלל… הוא מוכן ללכת ברגל, לטעות, ללכת לאיבוד, לישון עם נמלים והעיקר שהוא ירגיש בזרימה חופשית ועצמאית עם הטיול. שלגיה גם רוצה לזרום אבל שיהיה בתנאים טובים וסבירים ואם אפשר שלא ממש נתאמץ. שהאוטו יהיה ממוזג ושהנהג ידע לאן הוא נוסע (היא תגיד לו לאן לנסוע ותתווכח איתו שהיא צודקת ויודעת יותר אפילו שהוא נולד כאן…) ובכלל, שלגיה אוהבת לארגן את הדברים מראש ובנחת והענק הגדול אוהבת להרגיש ספונטני. כשהוא מרגיש שהדברים מאורגנים מדי הוא קורא להם “פלסטיק” ואומר
שזה כמו לטייל “מאחורי ויטרינה של זכוכית”.
שלושת הילדים הענקים מתנהלים בתוך הפער הזה, לפעמים נוטים יותר לפה ולפעמים לשם. וכך מתנהל לו המסע המשפחתי הזה, בין הקצה המאורגן לבין הקצה הזורם. בדרך כלל בנעימות. לפעמים פחות… ואז מישהו מהצדדים צריך לוותר.
שלגיה שעשתה את ההזמנות מראש שתלה במכוון כמה אטקרציות “מעבר לויטרינה” ועל כך נסב היום הזה…
השכמה מאד מוקדמת הבוקר. בשעה 6:20 כבר עולים לרכבת לגואה בעיירה הוספאט. המרחק אליה מהאמפי – שעה נסיעה. בגלל הפער שתואר קודם, היה דיון שלם סביב כלי הרכב שייקח אותנו לתחנה. האם ריקשה? (רכב 3 גלגלי קשוח ומיטלטל – יש בו מקום צפןף רק לשלושה אנשים והמזוודות בקושי – אבל יותר מתחכך, מרגיש לענק פחות “פלסטיק”) או מיניואן טיוטה אינובנה (ממוזג ונוח לשלגיה עם מקום למזוודות אך נותן לענק תחושה שהוא תייר)?
למזל כולנו המחיר היה כמעט זהה והבחירה נפלה על האופציה המפנקת (האחרונה להיום…) והנהג הגיע בחמש בבוקר לאסוף אותנו, ארוזים ומוכנים להרפתקה החדשה, שרק שלגיה ידעה מהי…
בדרך לתחנת הרכבת של הוספאט אפשר לראות את הודו המתעוררת לתוך החשכה. השמש עוד לא זרחה ומרכבות רתומות לצמדי שוורים מקורננים נוסעות בדרכים, נשים כובסות וכבר משועממים עומדים או יושבים בצידי הדרכים, הקיוסקים פתוחים והמסחר כבר מתנהל בדרכו ההודית. התחנה לא גדולה, ומלאה הודים צבעוניים, חלקם עסוקים במכירת צ’אי או דברים אחרים וחלקם עדיין ישנים על רצפת התחנה, ממתינים אולי לרכבת שתיקח אותם למקום אחר…
אחרי הצ’אי של הבוקר בכוס כפולה, מבררים היכן הקרון שלנו ומתיישבים להמתין לרכבת שמאחרת בכ 20 דקות למרות המורשת האנגלית שהשאירה פה מסילות ברזל ובירוקרטיה אך לא את הדייקנות.
ואחרי הדיונים המקדימים את הנסיעה לגבי מהותה המדוייקת של הויטרינה שהענק מבקש להימנע ממנה, הרכבת מתקרבת לתחנה, ארוכה מאד, והקרון שלנו אי שם בחלק האחרון. בינתיים הרכבת צופרת והקרונות הראשונים קרבים לרציף. התחנה מתעוררת לחיים ואין תחליף למבטי הענקים למראה הקרונות הדחוסים בעשרות ומאות מקומיים בצפיפות גדולה ובתנאים סניטריים לא ממש מפלסטיק…
בעוד אנחנו נדחקים עם התיקים בנסיון למצוא את מקומנו בקרון המחלקה השלישית (הקרונות הראשונים היו כנראה מחלקה שישית וצפונה…), הענק הגדול פולט “אפשר לקבל מבחנת זכוכית?” והמתח מתפוגג בבת אחת לצחוק משחרר.
בחשיכה אנחנו מוצאים את המושבים שלנו: שתי שלישיות של דרגשים תלויים זה מעל זה, על כל אחד סדין, כרית ושמיכת צמר אפורה – שלא ברור אם הם נקיים או משומשים. מגלים איך לפתוח את הדרגש האמצעי ונדחקים בחשיכה איש לדרגשו בצחוק גדול ומהוסה. מוצאים איש את התנוחה הנוחה לו בדרגש הצר ונרדמים לשעה קלה עד שנערי ארוחת הבוקר מתחילים לעבור בין הקרונות ולהציע את מרכולתם.
לאט לאט הרכבת מתעוררת עם השמש שפוקחת את עיניה בהדרגה. דרגשים מתקפלים וכלי מיטה נזרקים לדרגש העליון. אנשים חולפים לשני הכיוונים בדרכם לצחצח שיניים בשרותים המאותגרים שנמצאים בשני קצוות הקרון.
משיחה עם שכנינו, זוג צעירים לבושים היטב עם ילדה כבת 4, מתברר שהרכבת יצאה אמש בשעה 21:00 מהעיר היידרבאד והתחנה הסופית שלה קרויה “וסקו דה גמה” על שם הפורטוגזי המפורסם שהגיע לחופי גואה לפני כ 500 שנים. התחנה שלנו קרויה magdaon אך מכונה בפי המקומיים “מרגה” אליה צפויים להגיע בשעה 13:30. כבר אמרתי שהדייקנות נשארה עם האנגלים באנגליה…
מתברר שהענקים הצעירים גם הם חטפו איזה וירוס בהאמפי. הצעיר ביותר כבר מתעורר אבל שני הגדולים בעילפון מסויים. לא מרגישים טוב. אף אחד כאן לא רעב וכך שלגיה והענק הכי גדול נשארים בתורנות שמירה ונשנוש של המאכלים השונים המוצעים למכירה ברכבת האינסופית – ממתקים מחלב, סמוסות ממולאות תפוח אדמה, פצפוצי אורז עם בצל וכמובן ווג’ בריאני האהוב עלינו (אורז עם ירקות).
הרכבת ממשיכה בשקשוק וטלטול מתחנה לתחנה. הענקים נרדמים וערים חליפות. לפעמים כולנו ערניים ומדברים ולפעמים כל אחד מתנמנם לו על דרגשו. שלגיה כמעט מסיימת את הספר שלה והענק הכי גדול פותח בשיחות עם ההודים השכנים.
מדי פעם הרכבת פשוט עוצרת באמצע שום מקום. האנגלים בנו את מתווה מסילות הברזל בהודו אבל זה היה לפני 400 שנים. הם לא צפו את ההתרחבות ולכן יש רק מסילה אחת או שתיים וכשצפויה רכבת ממול, אנחנו עומדים ומחכים בסבלנות עד שתעבור. לפעמים יורדים מהקרון לנשום קצת אוויר או להקיא… ואז חוזרים לשגרה ולטלטול.
כמה דקות לפני ההגעה לתחנה שלנו, הרכבת שוב עוצרת לחצי שעה. אנחנו כבר באיחור של שלוש שעות וכל העצבים מתוחים. אנשים עומדים עם המזוודות ביד והרכבת גם עומדת.. הנוף הג’ונגלי בחוץ משגע אבל – שאנטי שאנטי. אנחנו בהודו…
סופסוף יורדים לתחנה הומה ורוגשת. כולם בפרצוף עצוב של “אני לא מרגיש טוב ולאן הבאת אותנו”. הענק הכי גדוך הולך לעמוד בתור האינסופי לתשלום עבור מונית שתיקח לחוף פטנם, החוף שלנו.
המונית מגיעה ונוסעים שעה. שוב מדינה חדשה, גואה. הנוף שונה, הרבה יותר מיוער. ממש ג’ונגלים. נעלמו שדות האורז של האמפי. מגיעים לחוף מותשים והנהג עוצר לנו איפשהו ברחוב החנויות ומסמן לנו להמשיך הלאה ברגל. ואנחנו גוררים את התיקים, דרך החנויות וגם על החול עצמו עד שמגיעים למסעדה קטנה ומאחוריה… חדרי גן העדן שלנו…
גואה. הגענו.
השמש שוקעת לאיטה מול הים הרוגע וספינות הדייגים. אנחנו יושבים לשולחן עם גבריאלה הגרמניה בת 71 שחיה באנגליה כבר 40 שנה ובאה לכאן לארבעה חודשים מדי שנה. עם נינה, חברתה מאנגליה עם אותו סיפור ועם ריצ’רד החבר של נינה שמבין בכדורגל האנגלי שהענקים אוהבים.
השיחה קולחת אל תוך הלילה ומסתיימת במזרון המתוק והנוח שבחדר
בוקר שני בהאמפי. מי שלא ישן בלילה הראשון, ישן מצויין בלילה השני. החדר חשוך ורק קולות המאוורר החלוד מחליקים בחריקה שקטה בחלל האוויר. התעוררתי ביקיצה טבעית בשעה 09:00 (!!) הכי כיף להתחיל את הבוקר עם צ’אי מסאללה. כל כמה דקות מתעורר עוד מישהו. ברגע שהמלצר מביא למישהו את הצ’אי שלו וכבר הוא נשלח להביא עוד אחד… לאט לאט שאנטי שאנטי. הודו…
הבוקר התינוק של אמא לא מרגיש טוב. כואבת הבטן ובחילות. גם ככה הוא לא יותר מדי מתלהב ושומר על פאסון אוסטרו-הונגרי, עכשיו הוא ממש אבל ממש רוצה להישאר במיטה. מה עושים מה עושים?
בינתיים עד שיוחלט, הכי גדול איבד סבלנות. זהו. הוא חנוק. האוויר של האורז גורם לו להתעטש. הוא מרגיש בויטרינה של זכוכית וחייב לצאת עכשיו. עכשיו!
מנקודת הישיבה הנמוכה שלנו בזולה שעל קצה השדה, אנחנו מסתכלים עליו בהבנה ומשחררים אותו לסיבוב בוקר.
בינתיים מתארגנים לאט לאט. מסיימים את הצ’אי. משכנעים את התינוק המגודל להתחיל את היום איתנו. מכניסים תרופות בתיק ועכשיו ההחלטה החשובה: איפה אוכלים ארוחת בוקר? אתמול היה טעים אבל האווירה לא משהו. מחליטים לאכול בקפה עם האווירה מאתמול בערב והשעה המאוחרת מאיצה את צעדנו. לא מחכים להכי גדול. שיסיים את הסיבוב-נשימת-אוויר שלו, ימצא אותנו…
מתיישבים בנחת בקפה המוכר והאוכל מבושש להגיע… ארוחת הבוקר מסתיימת ב 12 והסיכום: אתמול היה טוב יותר.
ועכשיו, לעניין. היום יוצאים לטיול דו גלגלי. בהודו בכלל, כלי הרכב הנפוץ הוא טוסטוס. מקומיים נוהגים בכל מקום, מצב וצורה. נשים בסרי, גברים בלונגי וכפכפים. נוהגים לבד בשניים בשלשות ולפעמים משפחה שלמה יושבת על הטוסטוס, מחבקים זה את זה והופה לדרך. לפעמים הגבר אוחז בכידון והאישה מאחוריו בישיבה צידית כמו שרכבו פעם בימי הביניים על סוסים…
גם התיירים, במיוחד הצעירים ביניהם, אימצו את הפשטות הבלתי נסבלת של הדו גלגלי הזה, שנוסע כ 40 קמ”ש ואין כאן צורך בשום רשיון מיוחד כדי לנהוג בו. עלמים ועלמות בסנדלי טבע, שורש או כפכפי הוויאנס, לרוב בלי קסדה ועם שרוואל, מרחפים לכל כיוון בכלי הרכב האולטימטיבי שלא נכנע למהמורות בכביש ומשתלב היטב בין הולכי הרגל והריקשות.
הכי גדול צועד ברחוב כמו השיח מסעודיה, אחריו שני הענקים, אחריהם אני, שלגיה ובסוף נשרך התינוק שרוצה רק לחזור לחדר. עיניו של השיח סורקות לכל עבר מחפשות קטנועים להשכרה (שיש בכל פינה). הוא בודק מחירים תוך שניה, לא מתמקח בכלל וממשיך הלאה סמוך ובטוח שהטוסטוסים האידאלים מחכים לו בהמשך. בסוף הוא נוחת על המוכר הכי רמאי שמנסה למכור לו דלק במחיר כפול ממחיר הקטנוע…
אבל הזמן כבר דוחק וגם ענקים מתפשרים. וכך, למרות המוכר הקשקשן, שני הענקים עוברים תדרוך/ שיעור קצר ויוצאים לרכיבת מבחן בין הדוכנים.
לוקחים 2 קטנועים וטוסטוס. הוחלט שהכי גדול ירכיב את שלגיה, הבכור את התינוק של אמא ומספר 2 ירכב לבדו. לאחר 3 דקות אנחנו כבר בדרכים. הבכור מתלונן שהתינוק לא יושב טוב מאחוריו אז אנחנו מחליפים וכעת אני מאחורי בכורי, רוכבים ברוח הקרירה ומנהלים שיחות קצרות. מג’נגלים בין הבורות בספק כביש ספק שביל המוביל להאמפי, עוברים את האוטובוס סליפר הצהוב שמחכה לצעירי גואה שימלאו אותו בלילה ובינתיים עובר סדרת תיקונים באוויר הפתוח. וכבר אנחנו דוהרים הלאה בין שדות אורז ירוקים לכיוון מקדש הקופים, כשכולם כבר מכירים את האנומן, האל הקוף מהרמאיינה ההודית.
580 מדרגות מפרידות בין חניית הדו-גלגליים לבין המקדש. התינוק של אמא לא מרגיש טוב אז שנינו נשארים למטה, נהנים מטוב ליבם של מוכרי הקוקוס בפיצוציה שמנדבים לנו את כסאותיהם. לאחר כשעה, הילד לא מתאושש ומבקש שוב לחזור לחדר. מכיוון שאין סימן לענקים, אני נכנסת לפקעת הריקשות שמחוץ למקדש, מתמקחת קצת ובסופו של דבר מוצאת ריקשה המסיעה את שנינו, מרחק 10 דקות אל שאנטי גסטהאוס. שם אני מציידת את הילד/ הענק במים ותרופות, בהוראות לתקשורת בויפיי והוא נשכב לו במיטה מתחת למאוורר ומחכה להחלמה.
הריקשה שמחכה בחוץ מחזירה אותי לטיול ושם אני פוגשת את שלושת הענקים מתינים לי ליד הקטנועים. אני חוזרת לרכב מאחורי הענק הגדול והמנוסה ביותר. בין שדות האורז והשיער המתבדר ברוח אנחנו מנהלים שיחות עומק של זוגיות ומאחרינו הבכור והדבש דוהרים בסקוטרים.
מגיעים לאגם שבסכר, עוקפים אותו, עוצרים רק למיץ אננס וכבר יושבים לארוחת צהרים. ממשיכים בנסיעה – ששון דוהרים בדרכים!
הכבישים מתפתלים בין שדות וכפרים. עוצרים איפה שרוצים וסופסופ הכי גדול מרוצה מהחיים.
כשחוזרים הביתה, מוצאים את הכי קטן עדיין הכי חולה וזה מעציב. כשהשמש מתכוונת לשקוע, הכי גדול מחליט להשאר עם הכי קטן ושלגיה יוצאת עם שני הענקים לסיבוב שקיעה ופרידה מהדו-גלגליים. מגלים מקום חדש ונפלא במעלה גבעה הסמוכה לבית ויושבים לחגוג את סוף היום הנפלא הזה.
חוזרים לעזרא הכובס שנמצא ליד דודו פלאפל המפורסם… מקבלים חזרה ארבעה שקים של כביסה ריחנית מקופלת ומגוהצת. ישששש
הערב הזה, הגסט האוס שלנו הומה חיים. כך גם הזולה שלנו מלאה. אז יושבים בה שוב עם השויצרי הנווד ההיפי וחברתו הגרמניה לשיחה אל תוך הלילה. לילה אחרון בהאמפי ומחר… מחר יום חדש להרפתקאות…
חושך. היום עדיין לא הסתיים. כולנו רובצים בזולה שעל שפת שדות האורז. כל אחד עם המסך שלו. רעש חזק של צפרדעים, ציקדות ומי יודע מה עוד, מגיע מהשדה שמאחורי. סביבי מרחפים ענני היתושים ומרחוק צלילי המוזיקה מגסטהאוסים שכנים או אולי משלנו… למי איכפת. שרועים על מזרנים בעייפות מתוקה של “אנחנו עשינו את שלנו”, מחכים למחשבה עצלה שתעבור לרגע בראש ותחליט בשבילו מה לעשות עכשיו, אחר כך, מחר כך…
הגענו לכאן אתמול בערב אחרי יום ארוך של טיסות ונסיעות והכל בגלל גחמה של שלגיה ששמעה שהאמפי מקום “מדליק” (הכי צעיר טוען שזו מילה של זקנים – נכון? ). לקחתי את כל ארבעת הענקים, ארזתי אותם לשתי טיסות, עקרתי אותם ממדינת קרלה החייכנית והבאתי אותם לאמצע שדות האורז של מדינת קרנטקה. נווה מדבר בארץ סלעים ענקיים ומקדשים עתיקים. ארץ פרועה שהפכה לאתר התיישבות של מיטב הנוער הישראלי בטיול אחרי צבא. אחרי שבוע בו שמענו רק את עצמנו, החל מאתמול – עברית היא שפת הרחוב פה. וכמעט כולם מדברים עברית כולל ההודים. בכל המסעדות יש אוכל ישראלי ושלטים עבריים מודבקים בכל פינה. קהילה קטנה על נתיב החומוס של התרמילאים הישראלים.
אתמול אחרי שעת טיסה במטוס דו מנועי רועם, כשהטויוטה אינובה. שהגיעה לקחת אותנו משדה התעופה של בלארי, התחילה לנסוע בדרכים המאובקות, כבר הבנו שזהו. משהו השתנה וסיפור חדש מתחיל.
האמפי, בלב גבעות סלעים ובולדרים ענקיים, הוא כפר הממוקם משני גדותיו של נהר. הצד הצפוני הוא ארץ המטיילים. מכל העולם אבל בעיקר מישראל. גסטהאוסים, מסעדות, חנויות, ריקשות, טוסטוסים להשכרה והרבה אנשים שהולכים עם ובלי סיבה לאורך הרחוב. משני הצדדים פרושים שדות אורז נצחיים ציוריים. הגסטהאוס שלנו שוכן בקצה הרחוב מעל שדה האורז. מקום מצויין לבלות בו.
הצד הדרומי של הנהר הוא “האמפי בזאר” – כפר הודי סואן שכולו שוק אחד גדול למקומיים ולתיירים. מעבר לכפר, משקיפים על האזור כמה מקדשים אדירים ורשת של עתיקות. נהגי הריקשות לעולם לא מתייאשים מלרדוף אחריך ולהציע טיול בין המקדשים. בהודו, כמו בהודו, הכל מתערבב. גם מקדשים שהם שרידים ארכיאולוגיים, הם פעילים ומתקיימים בהם טקסים. הברהמינים (הכוהנים) מסתובבים לבושי לונגי לבן עם סל ובו מצטלצלים להם סירים וצלחות שונות הדרושים להם לביצוע הטקסים.
בין המקדשים האנשים והבזאר מסתובבים רצים משחקים ואוכלים להם עשרות קופים שובבים שנותנים לביקור שם אופי של ספק גן שעשועים ספק ביקור בספארי…
בקיצור, שתי גדות לנהר, שתי מדינות. כשחזרנו מהביקור בגדה הדרומית אל המולת הגדה הצפונית ציין הבכור שעכשיו צריך להחתים דרכונים ולקבל אשרת כניסה לישראל 😜
אז אחרי יום הטיסות של אתמול, היום אנחנו בקצב אחר של טיול. קמים בנחת בעיניים טרוטות לשתות את הצ’אי מסאללה בזולה מול השדות. השעה מאחרת ולמי איכפת. כל הכפר עדיין ישן (המטיילים ישנים והמקומיים מכינים להם את היום…). לאט לאט מתמתחים ויוצאים לסיבוב בין שדות האורז. חווים מפגשים מרגשים וגם קצת מלחיצים עם הקופים שבדרך. הבכור והכי גדול נכנסים לבית ספר מקומי וזוכים לקבלת פנים חמה.
ועכשיו הגיע הזמן לארוחת בוקר חגיגית של מטיילים באחד מבתי הקפה. אנחנו בוחרים בג’רמן בייקרי הסמוך שמספק קפוצ’ינו מעולה ומוזלי ענקי ועוד סוגים של ארוחת בוקר מפנקת שאפשר למצוא רק בעיירות מטיילים כאלה. הכל טעים ואז בחיוך שבע אנחנו מתפנים לחצות את הנהר לגדתו הדרומית.
“המעבורת” המקומית שנוסעת 3 דקות מגדה לגדה, בשעות האור בלבד, היא סירת מנוע מיושנת ומטרטרת שיוצאת לדרך רק כשהשיט הראשי מחליט שיש מספיק נוסעים. אז מחכים בגדת הנהר בשמש שמתחילה לחמם מאד, משלמים ל”כרטיסן” 20 רופי לבנאדם ובוחנים מקרוב ומרחוק את שלל המקומיים הצבעוניים הרוחצים ומכבסות בנהר הרוגע. כשסופסוף הסירה מתמלאת עד תומה, מתניעים את המנוע המטרטר ומפליגים אל הצד השני. ארץ חדשה…
כבר בירידה מתנפלים עלינו עשרות נהגי ריקשה ומוכרים שונים שרוצים למכור את מרכולתם ואת עצמם. אנחנו נאלצים לגרש אותם בחיוך ובאסרטיביות ולמרות זאת הם ממשיכים ללוות אותנו במעלה הכפר, מלהגים בעברית ומנסים את מזלם – אולי נתייאש…
השמש חזקה מאד הבוקר, אנחנו לא מתייאשים. מצטיידים בעוד ועוד מים ונכנסים למקדש הכי גדול. לשם כך יש לחלוץ נעליים בפתח ולצעוד יחפים בגבורה. מסביב הקופים רוקדים ומשתעשעים אחד עם השני ואוכלים שלל פירות ממנחות המבקרים – בננות, קוקוסים, פפאיה ועוד. הביקור מפגיש אותנו שוב עם דמויות שכבר מוכרות (מסיפורים בתחילת הטיול). הכי קטן, התינוק של אמא, לא כל כך אוהב את ההתעמקות שלנו במקדשים, אבל מספר 2 ילד דבש, מתחקר אותי לכל פרטי הסיפורים המיתולוגיים ופילוסופיית החיים ההודית. מה שנקרא, מסע דו צדדי.
הבכור שלי, לעומת זאת, דוגל במידע מקיף ולכן הוא מקפיד לקרוא בעצמו על האיזור ומנהגיו ומשלים את ההסברים שלי ומוסיף ידע רב שאף פעם לא ידעתי…
הביקור במקדש מפתיע אותנו, כי המקום העתיק רוחש חיים. אנשים מתפללים וברהמינים מצלצלים בפעמון. אחד מהם אף מטביע טיקה אדומה במצח האמיצים שביננו.
אנחנו מטיילים במקדש והופכים לאטרקציה בעצמנו – כולם רוצים להצטלם איתנו. בשורות בזוגות בסלפי… הכל הולך…
בשיאו של הביקור אנחנו פוגשים את לאקשמי. הפילה. זקנה מאד וצבועה בצבעי האל שיווא. לפניה ערימה ענקית של ענפים לאכילה. כשניגשים ושמים לה שטר של 10 רופי בחדק, היא מוסרת את הכסף לבעליה, מניחה את החדק על ראש המשלם ומברכת אותו בבירכת הפילים. מגע מחוספס ועדין כל כך שרק פילה עם נשמה של פיה מסוגלת לו…
משם אנחנו ממשיכים לסייר בין העתיקות, המקדשים, חנויות הבזאר ומאות המקומיים שעסוקים בשלהם. השמש ממשיכה לקפוח ואנחנו מחסלים בקבוקי מים, גלידה מקומית, אננס וכל מה שיעזור לצנן את עצמנו.
בסיום יושבים כל הענקים בדוכן מקומי לאכול טאלי ופאקורה של פלפל חריף אש.
שלגיה בוחרת לשבת מהצד. שלגיות לא תמיד בנויות לאוכל של ענקים קשוחים בשוק…
בחזרה לגדה הצפונית, אנחנו הפעם בסירה עם חבורת רוסים ולומדים שוב על הבינלאומיות של המקום.
לקראת השקיעה אנחנו יוצאים לדרך אל אחת מגבעות הסלעים שמקיפות אותנו. מכל עבר נוהרים אנשים לצפות בשמש שכנראה לא תראה את עצמה היום כי הראות מעורפלת היום בגלל השרב. הענקים בספק לגבי תצפית השקיעה כי אין להם כוח לשמוע את נגני היוקליילי שיגיעו לגבעה, אבל כדי להתחשב בשלגיה כולנו צועדים בין שדות האורז ומטפסים על סלעי הענק, שם פזורים יחידים וקבוצות בתצפית על הנוף הנהדר ובציפיה לשמש שתשקע.
מתיישבים ברחבת סלע גדולה, מאחורנו מיטב צעירי המולדת הישראלית הומים בהתרגשות ופורטים ביוקליילי… לימיננו צעירי אמריקה ועוד חברים מרחבי הגלובוס: צרפת, רוסיה וספרד. כולם מאוחדים בציפיה. הנוף מרטיט אך את השמש לא נראה היום בגלל העננים…
בירידה מההר, אנחנו כבר מתכננים את בילוי הערב – על מסעדות רבות יש שלטים על מופעי מוסיקה חיה. מתרגשים!!
בדרך פוגשים את עזרא ודוכן המכבסה “בריח של בית” שלו. לכולנו כבר הצטברה כביסה רבה. אז בדרך לארוחת ערב, כשכולנו לובשים את מיטב המחלצות שקנינו בבוקר, כל אחד נושא על גבו את שק הכביסה שלו. מגיעים לעזרא ופורקים את הכביסה על הדוכן וסופרים את הבגדים כי עזרא לוקח 10 רופי לבגד, שזה חצי שקל… 94 פריטים ספרנו. פחות מ 50 שח נצטרך לשלם לו מחר… יותר זול מבבית. האמת שלשלגיה בכלל לא אכפת המחיר. העיקר שהיא לא תצטרך לכבס…
אחרי הכביסה, כרגיל, אף אחד כאן לא רעב אבל כולם כבר מומחים באוכל הודי, אז מזמינים לשולחן שלל מנות צבעוניות וטעימות שנטרפות תוך שניות. המופע של הערב כולל תופים ורקדן-אש שמשתלבים בשולחן הצבעוני.
בפתיחתו של כל מסע נשי רוחני אני מודיעה לבנות שהנה הגענו אל מרחב חדש שבו הכל אפשרי. רק תבקשי – תקבלי.
גם במסע גברי-לא-רוחני (וגם בחיים בכלל…) אני מעודדת אותם לבקש. כי רק אם מבקשים אפשר לקבל. עקב כך, יש פה מליון בדיחות, של ענקים בלבד, על שלגיה שעונה על בקשה או תלונה במילים “לא רשמתם” – על שם רשימת הקניות שתלויה על המקרר ועליה צריך לרשום את כל הבקשות. שהרי איך אפשר לצפות שיגיעו הביתה מיני טובין ספציפים אם הם לא כתובים ברשימה? שלגיה לא זוכרת בקשות ולכן – תבקשו – תרשמו – תקבלו…
בכל פעם שבקשה מתגשמת זה גורם לי אושר גדול. לכן אתם יכולים להבין שיום כזה, שבו התקבלו לפחות 2 בקשות, הוא יום מיוחד!
הבוקר אנחנו עדיין בקוצ’י. מתוכנן לנו יום של הפתעות והרפתקאות, נסיעה בכלי רכב שונים ומשונים והלב פתוח לכל המתנות שיגיעו בדרך.
אז הבוקר מתחיל כרגיל בארוחת בוקר במטבח האפלולי של דייויד ופלאורי. כמו בכל בוקר אנחנו לוקחים עמנו את הקופסא של הנסקפה והסוכרזית ומבקשים רק מים חמים וחלב. ישראלים אמיתיים. צ’אי מסאלה נשתה אחר כך.
היום אולי ניכנס לים… בישרתי להם עוד אתמול וביקשתי להתלבש בהתאם. הלונלי פלאנט מכנה את צ’ראי ביץ’ בשם – הפנינה הנסתרת של קוצ’י – האמנם? עוד מעט נראה…
בינתיים הדרך עוד ארוכה.
קוצ’י בנויה מסדרה של איים וחצאי איים שביניהם תעלות, גשרים ומעבורות. הבוקר אנחנו נוסעים לוייפין איילנד – רצועת ים מפרידה בינו לבין פורט קוצ’י וצריך לחצות אותה במעבורת. הרפתקה.
יוצאים ברגל לכיוון הנמל. אנחנו כבר בני בית פה ומכירים כמעט כל סמטה. שלגיה אמנם תכננה את הטיול אבל כשזה מגיע לניווטים – הענק הכי גדול מוביל – כדי שנגיע בשלום.
והמעבורת… רחבה לא גדולה, אליה זורמות ראשונות מכוניות מכל גודל וצורה. כשמסתיימת מכסת המכוניות, פורצים קדימה אופנועים וטוסטוסים מכל גודל ומין ועליהם בני ובנות הודו לבושים שלל מחלצות סארי לונגי דוטי ושלוואר קמיז, צבעוניים כביום היוולדם ולרגליהם כפכפים. אחרונים צועדים הולכי הרגל וממלאים את הרווחים שנותרו בתווך בין המכוניות לאופנועים. אנחנו התגנבנו ראשונים עוד לפני המכוניות ולכן זכינו לשבת על ספסל קטן בצד המכוניות. לידי על הספסל שלל נשים בשלל צבעים. אחת מהן שמחה להצטלם איתי ומבקשת שאשלח את התמונה לבנה. שיראה. ככה זה בהודו. לא פחות משאנחנו מחפשים אטרקציות, אנחנו אטרציה בעצמנו…
שיט קצר כרבע שעה ואנחנו עוגנים בוייפין. מעין תחנה מרכזית הומה אדם וחנויות. בצד המוני ריקשות חונות והאוטובוס לחוף צ’ראי עומד להגיע בכל רגע.
אחרי דיון קולני בין שילגיה לענק הכי גדול, האם לנסוע לחוף בצמד ריקשות משקשקות או באוטובוס מקומי מיטלטל, האוטובוס מגיע ואנחנו עליו. כל כסא ברוחב חצי איש כי זה הגודל המקומי. אנחנו נדחקים. כל אחד ליד מישהו אחר בתחילה והדרך מתחילה לשקשק. האוטובוס דוהר בין הכפרים. אנשים יורדים ועולים. כולם בתלבושת אחידה של לונגי לבן עם שוליים מוזהבים. לעיתים ארוך ומטאטא את הרצפה. לפעמים מקופל למעלה כמו חיתול. חולצת כפתורים צבעונית, סנדלים חומות ורגליים מלוכלכות. הנשים יותר מגוונות בסארי בשלל צבעים. כולם עומדים או יושבים בשקט מוחלט. אין שיחות. אין צעקות. אין שיחות טלפון. בחוץ הרחוב צורח משאגת מנועי הריקשות ועל הקונצרט השקט באוטובוס מנצח, בחיוך עייף, כרטיסן מבוגר עם טיקה בין העיניים שזוכר את כולם וניגש לכל מי שעלה בשקט ובנימוס לגבות דמי נסיעה בסך 19 רופי בדיוק (1 שח) וגם מחזיר עודף.
תוך כדי המהומה שבחוץ, העין שלי קולטת התקהלות יוצאת דופן במה שנראה כמו מקדש גדול. למרות שהחוף עוד לא פה, יורדים מהאוטובוס ומגלים במגרש ענקי דוכנים של פסטיבל וערימות של צואת פילים בכל מקום. כמעט ואין דוברי אנגלית אבל איכשהו אנחנו מבינים שיש פה פילים ואיזו חגיגה. ואכן, באחת מפינות המגרש עומדים כמה פילים מבויישים. רגליהם בשלשלאות אבל נראה שמפנקים אותם היטב. כולנו מתרגשים לפגוש את החיות האצילות האלו ומצטלמים כמו ילדים קטנים. איש מבוגר שמדבר קצת אנגלית מסביר לי שהערב יהיה פה פסטיבל ו 24 פילים ייצעדו…
אני מתחילה להבין שהבקשה שביקשתי כשנחתנו בקוצ’י, בקשה צנועה – לפגוש בדרך פסטיבל עם פילים, והיא עומדת להתגשם! לפני שנתיים, בטיול אחרי צבא לכבוד גיל 50, פגשנו בקוצ’י פסטיבל כזה, שנקרא “פוראם” וצעדנו ברחובות עם הפילים והברהמינים והמנגנים. בשנה שעברה, חיפשתי פוראם כזה אבל לא ביקשתי… והפעם… ביקשתי ואני עומדת לקבל! פשוט מאמצע שום מקום הוא נחת עלינו, בזמן המדוייק ביותר, כי מחר אנחנו טסים מפה…
אחרי שהבנו שהבלגן יתחיל בארבע אחר הצהריים, סיכמנו שנחזור לכך אחרי הבילוי בחוף צ’ראי ויצאנו שמחים בשנית בדרכנו לשם.
בריקשה הודית, המכילה 3 הודים צנומים, נדחקנו 5 ששונים גדולים ובשרניים, נסענו 10 דקות והגענו. חוף צ’ראי. הפנינה של קוצ’י. אכן מיקום מיוחד בין תעלות מים מתוקים לבין הים הערבי הכחול, אבל שפת הים חסומה בחומת סלעים ולאורך כביש החוף מנוקדים בצפיפות במסעדות, חנויות ומלונות דלים ומפוארים.
לא ממש פנינה אבל מקום עם אופי.
אנחנו צועדים בחול עד שההמולה מפנה מקום לשקט ולבית קפה קטן וחמוד על החוף. אנחנו נכנסים בשמחה למה שיהיה לנו בית ארעי לשעות הקרובות. מבחוץ הדקלים מתנועעים ברוח הקלילה והמיית הגלים משקיטה את התרגשות הקרנבל. על האושר הגדול יכולה להעיב רק הבשורה שאין כאן בירה ואלכוהול – מה שמאכזב במקצת את הענקים הגדולים.
יושבים להזמין משהו לנשנש ואני מגלה שיש קרפ נוטלה! זו היתה משאלה של הענקים מהיום שבו גילו שג’פאטי, פרוטה, אפאם וכל הפיתות ההודיות קצת מזכירות להם את המאכל הזה – אבל אין להשיגו. אז היום הם קיבלו. אפילו שתיים!
שהות מענגת של שעתיים-שלוש בקפה הציורי, טבילה בים הערבי וקצת בהיה מול האופק ואנחנו מוכנים כבר לטעום משהו… קטן…
אני מודיעה שהיום אני אוכלת דג מבושל בתוך עלה בננה וכך אנחנו יוצאים לחפש את המנה המבוקשת ולא מוותרים עד שמוצאים את המסעדה המתאימה ופורקים עליה את רעבוננו בשלל דגים, חיות ים, אורז עם ירקות ועוד מאכלים הודיים חריפים חדשים או מוכרים שלמדנו לחבב.
הגיע הזמן למצוא את דרכנו לפוראם הציורי בעיירה צ’ראי. מיקוח קצר (ידינו על התחתונה..) עם נהגי הריקשות, שמסבירים לנו שהדרך הראשית לכיוון המעבורת והפסטיבל חסומה על ידי המשטרה, ואנחנו מוצאים את עצמינו בשתי ריקשות הדוהרות בדרכים עוקפות בנפתולי הכפרים שלאורך החוף והתעלות. בדרך כולם בבגדים חגיגיים צועדים לכיוון העיירה המרכזית לטקס.
הנהגים המסורים דוהרים ומגיעים לבסוף אל הקצה האחורי של המקדש ושם אנחנו קובעים מקום מפגש. הפעם המגרש הגדול כבר מלא יותר ואת הכביש הראשי גודשים עשרות צופים וצועדים וברהמינים עם חצוצרות, מתופפים וכמובן – פילים. מכל עבר מגיעה דבוקה נוספת. כל פיל מקושט בזהב ופרחים צבעוניים ועל גבו 3-4 פרחי כהונה לבושי כתום אדום או צהוב. הם כולם מותשים אך גאים. כשהפילים צריכים לעבור מתחת לחוטי החשמל ונשימתנו נעתקת – הם פשוט מתכופפים ומקפלים את הסמל שעל ראש הפיל ופשוט עוברים…
רעש בלגן מהומה התרגשות. צילמנו מכל הזוויות, הענקים גם קנו קני סוכר שתהיה להם תעסוקה לדרך. הגיע הזמן לשוב לריקשות המחכות, מה שההודים מכנים “אינדיאן פרארי”. ועכשיו לדהור עם הרוח עד המעבורת והשקיעה שצבעה את היום המופלא הזה בצבע שאי אפשר לשכוח.
בטיול של תרמילאים, הכי כיף לא לדעת מה עושים היום… לקום בנחת, לצאת לסידורים, לשתות קפה, אחר כך לראות מה קורה ולאן הולכים…
אז אצלנו זה לא ככה. למרות ששלגיה הזהירה את הענקים שהטיול המשפחתי הזה הוא יותר בעניין של beeing ופחות של doing, עדיין יש באוויר ציפיה לפעילות שתהיה ולכן שלגיה מתנהלת פה כמו במבצע צבאי שבו הכל צריך לדפוק כמו שעון.
אולי זה רק בראש שלי, אבל חבורת הגברברים שלי לא ממש זורמת כמו מסע נשי רוחני. יש בהם הרבה סקרנות וציפיה, שיתוף פעולה ורצון לדעת ומצד שני… תנסו לומר לחבורה שכזו “איזו אישה מקסימה” או “טקס מדהים” נראה מה תחטפו על הראש… יש להם הומור פנימי וציניות מזן שאני לא ממש מבינה. גברים ממארס…
בקיצור, אחד הימים היפים לפנינו. נוסעים לשיט בתעלות המים של קרלה ה back waters. רשת של תעלות העוברות בתוך הג’ונגל הסמיך הגובל בחוף. החלטנו להצטרף לסיור יום קבוצתי שיוצא מקוצ’י. דיוויד ההודי המשופם והשרמנטי, בעל הבית שלנו, ארגן לנו את הטיול. ואכן, בשמונה בדיוק התייצב המיניבוס בשערי הגסטהאוס ויצאנו לדרך אחרי תדריך אמא וארוחת בוקר מוקדמת. ארוחת הבוקר פה ממש קטנה. קונטיננטלית זו ארוחת פאר לידה. בדרך כלל זה מתאים לנו כדי להשאיר מקום לטעימות של היום…
יצאנו לדרך. הכביש מתפתל בין הגסטהאוסים של קוצ’י, אוסף אליו עוד זוג צרפתים, זו הודים צעירים ובלגית אחת בודדה.
אחרי כשעה של נסיעה בתוך התנועה ההודית הסואנת מגיעים לרחבת עפר ועליה עוד מיניבוסים ועוד כמה תיירים שיהוו היום את ה”קבוצה שלנו”. אנחנו נמרחים היטב נגד שמש ונגד יתושים ומטפסים בגבורה לסירות קטנות שעליהן ספסלים. אני יושבת באמצע על כיסא כתר אדום ומרוצה מהחיים הטובים. מאחורינו שייט במדי קרלה (חולצת כפתורים וטיטול-לונגי כתום ויחף ובלי שיניים) משיט את הסירה באמצעות מקל במבו ארוך שאיתו הוא דוחף את הקרקעית. אנחנו מתקדמים לאיטנו בתוך תעלות קטנות וציוריות, בין בתים צבעוניים וכובסות ציוריות שיושבות בתוך המים. מדי פעם ילדים מנופפים לשלום ופעם אחת ביקשו מאיתנו מתנה – עט ונתנו באהבה…
יום של רוגע ואפילו השמש לא צורבת יותר מדי. נעים. באוויר, קול נשי שר מנטרות במקרופון שחבוי בין עצי הג’ונגל – לכבוד סיומו של חג במקדש הסמוך. פיל מציץ אלינו מבין העצים – הוא כבול בשרשראות וללא שיניים. המדריך מסביר שבתהלוכה שבסוף החג, הפיל יצעד צבוע ומקושט. בינתיים הוא נראה די אומלל.
יורדים לביקור בבית המוקף עצי תבלין. רואים מקרוב עץ קינמון, אגוז מוסקט ופלפל שחור. אגוזי קוקוס בשפע. על כסא קטן מונחות כמה שקיות תבלינים למי שרוצה לקחת הביתה קליפות קינמון ואגוז מוסקט שחור. בקבוצה שלנו אין קונים… ובעלת הבית אוספת לשק דל את מרכולתה. חוזרים לסירות. בדרך, שיט פסטורלי מאין כמוהו. הסירות שקטות והאנשים מתרכזים ביופי. רק הענקים שלי ערניים לחלוטין ומנהלים דיונים ברומו של עולם, עושים חיקויים וטופחים זה לזה על הגב בקולי קולות. נסיון שלי להשקיט אותם קצת מסתיים בצחוק גדול – אז אני מוותרת… ככה זה. גברים ממארס. במיוחד ענקים מששון. ככה הם קולטים. תוך כדי צחוק.
תוך כדי השיט אנחנו פוגשים שוב… את הפיל. טובל להנאתו בנהר וארבעה נערים משפשפים את גופו למשעי.
ארוחת צהריים מהווה את השיא של הסיור. אנחנו נכנסים לסוג של מכלאה מגודרת ובתוך שורות של שולחנות וספסלים. כמה גברים משופמים בלונגי כתום מנקים במרץ (הסמרטוט לא נראה נקי במיוחד.. ) עלי בננה ירוקים, שאחר כך מונחים לפנינו אחר כבוד – אלו הן הצלחות שלנו היום. במהירות וביעילות הם עוברים בינינו ומחלקים ערימות קטנות של אורז קרלה (שהוא עגול וקשה יותר) ורטבים מוכרים ולא מוכרים. מחלקים כפות (הזוג ההודי אוכל בידיים כמובן) ויאללה בתיאבון. אחרי שיוצאים מההלם, הכל ממש טעים ויש תוספות שוב ושוב עד שכולם שבעים ומקנחים בבננות קטנטנות ומתוקות להפליא ובקינוח של חלב מתוק ואטריות אורז. יאממי!
החלק האחרון של הסיור כולל שיט איטי מאד בתעלה גדולה בספינה גדולה יותר ומקורה בפיתוחי חבל העשוי מאגוזי קוקוס. הבטן מלאה ורוח נעימה וכולם מנמנמים וחולמים כבר לסיים ולחזור הביתה…
אבל… היום עדיין לא הסתיים!
הבחור המשופם שלנו מקבל אותנו בחיוך בכניסה לגסטהאוס. הוא תמיד מחייך!
מנוחה קלה בחדר והענקים חסרי מנוח. אז משנים תוכניות ויוצאים כולנו להרפתקה שתותיר אותי בחיוך רגוע וזוהר אותם לא ממש נינוחים…
לעיסוי האירוודי התכוונתי ללכת לבד. מקסימום עם ילד דבש. ואז גם הבכור גילה עניין והגדול ביותר אמר גם אני. וכך יצא, שארבעה מתוך חמישה יצאנו בצעד קל לבית שבו יש שלט מבחוץ: איושוודה ספא”. הזמנו מבעוד מועד והם מוכנים לקראתנו. אבל האם אנחנו מוכנים לקראתם?
בתדרוך לקראת המסאג’, כמו מדריכה טובה שאני, הסברתי לגברברים שהעיסוי נעשה בשמן רב. מחמת הצניעות ההודית, גברים מעסים גברים ונשים – לנשים. הם שמעו… אבל אולי לא הפנימו…
בקיצור, בעוד אני מתענגת על ידיה של אנו הצעירה בת 22 שזילפה על גופי כדים של שמן אירוודה מיוחד תוך כדי עיסוי יסודי, הגברים בחבורה קיבלו טיפול דומה מחבורת גברים משופמים 🙂 חלקם יצאו מהטיפול לא כל כך רגועים וסייג לחוכמה שתיקה ושומרת נפשה תרחק…
הרהורים שעברו בי במהלך העיסוי האירוודי:
שמתי לב שתוך כדי העיסוי המחשבות שלי נודדות כל הזמן – מה קורה עם הענקים, לאן נלך מחר, מה עם טיול פסח, איך אמא שלי מרגישה… ועוד ועוד. כך בעצם אני לא ממש חווה את העיסוי שלי כאן ועכשיו אלא את המחשבות והדאגות שלי. לא חבל? כי מחר כשאהיה במקום אחר אחשוב על העיסוי.
החלטתי להתמקד במגע, בשמן, בתחושות הגוף. מה אומר לכם, לא פשוט. שלא לומר כמעט מלחמה שהתחוללה ביני ובין המחשבות שלי שניצלו כל פתח כדי לזלוג למקום אחר. מעניין…
עד שסיימתי את הדיון המחשבתי עברה שעה וגם העיסוי הסתיים. אנו היפה נטלה את ידי והוליכה אותי למקלחת ושם הציגה בפני דלי ומצקת והורתה לי לרחוץ את השמן מגופי…
מקלחת מדלי! איזה כיף לי!
אוותר על תיאור היציאה ממכון האירוודה כשאני אני וילד דבש זוהרים מעונג מרחפים על עננים ושני המעוסים האחרים בפרצוף לא ברור. גברים ממארס…
כולם נתקפו עכשיו רעב אימתני. הרי ארוחת הצהריים על עלה בננה היתה מזמן….
את המסעדה לארוחת ערב הם בחרו כבר אתמול אחרי השיעור בישול של לינדה. אצל הדייגים בנמל ממש סמוך לרשתות הסיניות. כמה כסאות בחול וחבורה של הודים צעירים ומלאי חיים שרים ורוקדים ומבשלים.
האם לספר על כמות האוכל בארוחת הערב הזו? נראה לי שרוב עניי הודו היו שובעים ממנה. וכל מה שהגיע לשולחן נאכל ולא נותר דבר…
2 דגים גדולים ו 2 קטנים על הגריל, שרימפס מסאללה ברוטב חריףףףף אש, צ’פאטי ודאל, צ’יפס חיוור ווג’ בריאני, מלווים במיץ אננס סחוט טבעי וכמה בירות שקנינו בחוץ והוחבאו מתחת לשולחן…
כשסיימנו את כל זה כבר הרימו כסאות וניקו את המסעדה וכולם הלכו לישון.
לכל יום בטיול יש צורה, צבע וניחוח משלו. היום יש ריח של הפתעות לא ידועות בתוך הידוע והמוכר. איך זה יכול להיות? מזכירה שאנחנו בהודו. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ופה הכל אפשרי. אז גם אם הייתי פה כבר פעמיים. גם אם כאילו אני יודעת מה עומד לקרות, מה שיפה כאן הוא שקורים דברים אחרים לגמרי והיום לובש לאט את התחפושת המפתיעה ביותר שלו. ולא. שום דבר גדול לא קרה. רק המון דברים קטנים.
נתחיל בכך, שעל הבוקר תפסתי מצברוח ייעודי והחלטתי לסגור את מה שנשאר פתוח. מלווה בהרבה מוטיבציה יצאתי לברר ולחפש לנו שיעור בישול משפחתי בהודו. כל הענקים במשפחה מחזיקים מעצמם כאלה שיודעים לבשל ורצו ללמוד איך עושים את זה. שלגיה אמרה לעצמה שאולי ככה הם יבשלו בשבילה… ויצאתי לחפש לנו מורה לבישול. בעל הבית שלח אותי ואת הבכור לטיול בוקר מקסים בביתה של מאריה, מורה מוסמכת לבישול ברחוב סמוך. דפקנו בשער הבית ואיש נופף לנו בידו לעלות למעלה. אז חלצנו נעלינו ועלינו. איש נכבד פנים קיבל אותנו והושיב אותנו מיד על הספה בבית פורטוגזי רחב ידיים ומסוייד להפליא. עוד לא הספקנו להתיישב ומיד למדנו את כל קורות חייו של האיש הנעים שלפנינו. לבוש חולצת כפתורים מוכנסת במכנסיים עם חגורה ויחף, הוא הסביר שחזר לא מזמן ממיסת הבוקר בכנסיה, הציג עצמו כמורה לאנגלית וסיפר על חיים מעניינים כפקיד רישום ומכס בעומאן ועוד סיפורים רבים. היינו בטוחים שטעינו בבית למרות השלט הברור ושהאיש פשוט חיכה למישהו שידבר איתו. עד שהגיעה המורה לבישול והתברר שאין לה זמן בשבילנו…
הרווחנו ביושר את החוויה הראשונה של היום וחזרנו לאסוף את שאר המשפחה ולהזמין שיעור בישול במקום אחר.
מתברר שלינדה היתה פנויה… ועל שיעור הבישול אחרי הצהריים אספר בהמשך.
אחרי הסידורים היה נחמד לצאת לדרך לכיוון בית הכנסת העתיק של קוצ’י ברובע מנטצ’רי, מה שנקרא Jew Town. ואת בית הכנסת מכנים לפעמים Jew Church…
שני נהגי ריקשות חייכנים הסכימו לקחת אותנו לשם במחיר מופחת תמורת עצירה בחנות, גם אם לא נקנה דבר. כמובן שכמעט קנינו.
בדרך נתקלנו בפסטיבל מקומי לכבוד פרנסיסקוס הקדוש בכנסיה עם מתופפים שהגיעו הישר מטקס במקדש ההינדי הסמוך. רועש ושמח. ומפתיע.
הליכה קצרה ברובע היהודי הובילה אל בית הכנסת של קוצ’ין בן 500 שנה. באופן לא מפתיע, בהודו, יש לחלוץ נעליים בכניסה לבית הכנסת… מפגש מפתיע עם חברים הודים ותיקים בבית הכנסת והקטן ביותר שסחב על גבו טלית ותפילין מחליט להניח תפילין בבית הכנסת העתיק, מה שריגש את כל המבקרים הרגעיים.
אחרי סיבוב משמח בשלל חנויות צבעוניות ומסחררות ממשיכים הלאה…
לארוחת צהריים. היום החלטתי להפתיע במסעדה מקומית.
קרישנה קפה באמצע פאלאס רואד. מסעדה קטנה מקומית וצמחונית באמצע רחוב הודי-לא תיירותי טיפוסי. יש חדר פנימי עם מזגן שעליו משלמים יותר. לאלה שיושבים כמונו מחוץ לחדר הזה, יש מאווררי ענק שאיכשהו מערבלים את האוויר המלא ריחות של תבלינים וטיגון.
התפריט – טאלי (מגש עם אורז ורטבים שונים), מאסלה דוסה (כבר תיארתי אותה) ואוטפאם עם בצל (לא מגלה מה זה… סוג של לביבה שטוחה ענקית מקמח אורז עם בצל למעלה… טעיםםםם בטירוף). אחרי כמה דקות כבר אין מקום בשולחן והמלצרים שמחים ומסתובבים סביבנו ממלאים עוד ועוד אורז ורטבים שונים.
אחרי חצי שעה הכל נגמר. סהכ 480 רופי שהם פחות מ 30 שח לכולנו…
בדרך חזרה לגסט האוס כדי לנוח לפני השיעור אצל לינדה, שוב תופים ורעש מהרחוב הסמוך. אנחנו פונים ימינה ומגלים את עצמנו בלב תהלוכת חתונה צוהלת. החתן והכלה קצת מבוגרים ונבוכים ולבושים בשלל מחלצות, צועדים מתחת למטריה צבעונית ומסביבם מרקדים ומתופפים…
נפרדים מהרוקדים ופתאום אנחנו ממש מול מגרש שבו מתנהל משחק קריקט עממי. הפועל פורט קוצ’ין מול מכבי מנטצ’רי. מספרים ורודים מול צהובים. מתח רב וצהלות שמחה. אנחנו שם צופים מעודדים מוחאים כפיים. הופכים כמעט לחלק מהנוף…
אחרי הרפתקאות מרובות עושים הפסקת רענון בבית. איזה כיף שאפשר! שוטפים את הזיעה של 876 אחוזי לחות, נחים קצת ושוב יוצאים לדרך, אל שיעור הבישול של לינדה. את לינדה הכרתי אותה בטיול קודם: הודית קטנה וזריזה שידה בכל ויד כל בה, מנהלת גסט האוס, מארגנת סיורים וטיולים, כביסות והסעות וגם… מורה לבישול. סיפור עצוב יש בבית על הבן הבכור שנהרג בתאונה ולמרות ידיה הזריזות ופיה שלא פסק לרגע מלדבר, יש חוט של עצב שניכר בבית וביושביו. החל מפינת הזיכרון בחדר ועד לעיניים העצובות של הבעל שעוזר לאישתו במסירות בשיעור הבישול.
והיא יודעת לבשל! בתוך שעה, מצויידת בכירת גז בעלת שתי להבות ובלון גז גדול ואדום, קיצצה, ערבבה, טיגנה, בישלה, לשה, הקפיצה, סיפרה והכינה מול עינינו המשתאות ארוחת פאר בעלת 6 מנות – כל אחת שונה וייחודית ומחולקת למספר שלבים. בין לבין הקפידה עלי שארשום הכל כמו שצריך…
בסוף ערכה לנו את השולחן והגישה לנו מכל טוב מעשי ידיה המתובלים בנדיבות. היא כמובן לא הכירה את הענקים שלי… אם בנתה על שהאוכל יספיק גם למשפחה, אז טעתה…
כשנפרדנו מלינדה בהבטחה להיפגש שוב וברכות על ראשנו, יצאנו למסע אחרון אל הנמל של קוצ’י. שם, במסעדה מאולתרת בשוק הדגים מול רשתות הדייגים המפורסמות, ישבנו לצ’אי אחרון ומיץ אננס סחוט טבעי ומשחק משפחתי של “חי צומח דומם”.
אכן יש קסם בהתמסרות המשפחתית הזו למסלול הקבוע-הלא קבוע ולא ידוע. הודו הפתיעה היום בגדול.
למרות שארוחת הבוקר נקבעה לשעה 9, אנחנו, המבוגרים האחראים, התעוררנו הרבה קודם. איזה כיף להתחיל את היום בכמה פרקים בספר…
נכנסתי לחדר של הילדים שהיו מכורבלים בתוך השמיכות והסדינים בבלגן מוחלט ושמח שיכול להיות רק בחדר בו ישנים 3 בנים שהשתוללו עד השעות המאוחרות של אתמול.
שתי דקות אחרי שפקחו עיניים, השף הכריז שארוחת הבוקר מוכנה. אנחנו ישנים בגסט האוס קטן בתוך מטעי התה, ששייכים רובם לתאגיד העצום של “טאטא”. כאן זה נקרא הום סטיי. כמה בחורים שחרחרים מטפלים בנו בשמחה ובראשם שף חייכן ומשקיען. ארוחת הבוקר על המרפסת הגדולה מול הרי התה מחכה לנו בשולחן ערוך יחד עם שאר האורחים. דוסה מסאללה מכוכבת ברוטב קוקוס ופרוסות אננס עם תה הל מחייכים אלינו באהבה.
הילדים רצים למעלה וכולנו מתיישבים לשולחן הבינלאומי, אוכלים ומחליפים מסלולים וסיפורי דרכים.
אחרי הארוחה סנג’ו הנהג כבר עומד מוכן ולבוש. האוטו מצוחצח ויוצאים לדרך לסיבוב באיזור. הייתי פה כבר פעמיים. פעם אחת מרדתי בנהג (שאני אירגנתי :)) וסרבתי לצאת לסיור, פעם שניה בטיול מאורגן עם מדריך מי-שם-לב-לאן-הולכים 😜
אז אני לא באמת יודעת להגיד לנהג שלנו לאן לנסוע. בתוך תוכי מתחוללת המלחמה הבאה:
מצד אחד – המקום הזה כל כך יפה שלאן שלא ניסע זה יישאר יפה
מצד שני – המדריכת טיולים הישראלית העקשנית שבי מתעקשת לא להפסיד שום דבר חשוב…
בסוף מתפשרת עם עצמי על רשימת העצירות לאותו יום וסופסוף לדרך.
בקרלה, לפחות 80% מהאוכלוסיה נוצרים או מוסלמים. את זה יש לנו בבית. הילדים רוצים לראות לשמוע ולהבין על המיתולוגיה ההודית, על בודהיזם ומנהגים אחרים.
מדריכת הטיולים שבי שמחה להוסיף לרשימת אתרי המסלול עוד 2 מקדשים הינדואיסטים מלאי פסלים, ציורים, נרות, תפילות ואווירה. אחר כך, הילדים משלמים בגדול על הסקרנות כי המדריכה הזו לא יכולה להפסיק לדבר…
אז מה היה לנו היום?
ביקור במוזיאון התה/ מפעל תה מקומי. אחד מ 16 מפעלים שמפיקים בכל יום נתון 21 טון תה לייצוא. כמובן הביקור מסתיים בחנות… הבכור נדיב לב – מחפש לקנות תה ייחודי לעבודה. מספר 2 ילד דבש חיפש סוגי תה שהוא אוהב.
הכי קטן והכי גדול חיכו בחוץ כי זה לא מעניין בכלל ואני עם הארנק…
אחר כך המשכנו לנסוע בתוך הנוף המטריף הירוק. סנג’ו סבלני בהחלט נוהג בזהירות וממתין בסבלנות כשאנחנו בכל 5 דקות עוצרים לטעום משהו, לצלם משהו, להרגיש משהו. תראו לבד:
פתאום הגיעה השעה 12 וכמעט סיימנו את הסיור. אני, הפעם בכובע המדריכה הישראלית הסופר עקשנית, מתעקשת עם סנג’ו להגיע לנקודה שנקראת “טופ סטיישן” – שם הנופים מופלאים (כאילו עד עכשיו לא היו…) ובכלל רואים משם את טאמיל נאדו, שהיא כבר מדינה אחרת…
סנג’ו הנאמן נוסע, אם כי לא בשמחה. הנופים אכן קסומים וברגע ש”עוברים את הגבול” לטאמיל נאדו, הכביש הופך גרוע מאד מחורר ומשובש. אבל מה זה חשוב, שלגיה והענקים שמחים ומאושרים. תיכף מחכה לנו הליכה של 2 קילומטר לשחרר רגליים ולצפות בנוף…
כשמתקרבים לטופ סטיישן אנחנו שמים לב שמשהו השתנה. נכון. זה ענן לבן שירד עלינו ובלע בתוכו את ההרים… אבל היי, כבר נסענו, כבר הגענו, אז יורדים מהאוטו ויוצאים בצעד קל בתוך הענן אל נקודת התצפית, בתוך שורה של דוכנים ססגוניים שכולם מוכרים אותו דבר בדיוק – אננס, מנגו חטיפים וצעצועים צבעוניים. בסוף השביל הפתעה – עמדת תשלום. מי שרוצה לראות דברים שרואים מכאן, שישלם בבקשה 50 רופי לאדם. אנחנו כבר בתוך ענן לבן, אבל עקשנים… משלמים ויורדים לתצפית לצלם את הקיר הלבן מקרוב 🙂 וההרים? אין להם זכר…
למזלנו, לאחר שחזרנו לכביש הטוב יותר של קרלה גם ההרים והמטעים חזרו להראות ומה למדנו? בעצם כלום. השליטה לא בידנו. לפעמים ככה לפעמים ככה. העיקר המשפחה הטיול והצחוק.
רגע לפני שחוזרים לגסטהאוס שבלב מטעי התה, עצרנו במונאר העיירה. מקום מג’וייף למדי אבל יש אופציה למתוח קצת רגליים ושוב לטעום קצת דברים חדשים. וזה מאד חשוב כשמטיילים עם ענקים, כי אם הם נשארים כל היום באוטו הם נהיים קצת עצבנים… שלגיה יודעת לשחרר להם קצת את הקיטור בצורה מבוקרת..
הביקור בשוק ההומה והצבעוני מספק הזדמנות טובה לעלות למקדש המקומי ולהשתתף בטקס לכבוד שיווה-לינגם בו עשרות נשים יפות ולבושות היטב יושבות בשקט ושרות תפילות מתוך דפים מודפסים אל מול מזבח ועליו אבן שחורה ומקושטת.
הלינגם הוא, בפשטות, איבר מינו של האל ההורס שיבה. עשוי מאבן מיוחדת ובעלת עוצמה אנרגטית ומוערץ עד מאד. כמובן שהטקס, בו השתתפו נשים בלבד, היה כר פורה לחבורת הענקים שהתעקשו להבין מה זה “טקס הבולבול” הזה. לכי תסבירי….
שוב, שיאו של היום הבאמת מדהים הזה, בארוחת ערב של השף עם החיוך הלבן. הפעם השולחן הבינלאומי כלל קבוצה של צרפתיות שרובן לא דיברו אנגלית. השיחה זרמה בקושי אבל בהתמדה וכשהגענו להעצמה נשית, שוב שלגיה נשארה לבדה בשולחן והענקים הלכו לחדר לבדוק אם האינטרנט עובד פה…
לפעמים, שנת לילה עריבה מספיקה כדי לעשות את יום המחר ליום נפלא. הלילה בולע את כל הכאבים והעייפות ופולט אותך למחרת חדשה ואנרגטית.
הלילה נפלנו כולנו שדודים אחרי הטיסה ועוד טיסה והעיכוב והאוטובוס וכל מתנות האתמול. אני היחידה שעוד ישבה וכתבה את הבלוג בזמן שכולם כבר חרפו.
התעוררתי בבוקר בידיעה שהיום נוסעים… עוד כמה שעות. הדרך למונאר שאי שם בלב הרי הגהט המערביים אמנם יפה אבל ארוכה ומתפתלת. היה בי זיכרון עמום לכאב גב מאתמול שהוחמר בטיסה אבל נשכח קצת עם ההגעה להודו. מיד כשירדתי מהמיטה ידעתי שהוא לא נעלם. ממש לא. כל צעד הרגיש כמו מבחן מעבר וידעתי שהיום אצטרך הרבה עזרה. תרגול טוב לאישה עצמאית שחיה בין גברים חזקים ולא צריכה מהם כלום אף פעם.
ארוחת הבוקר בסלון הקסום של דייויד ופלאורי, המארחים ההודים שלנו היא לגמרי קונטיננטלית. צלחת פירות קטנה, קפה (hot water small glass – את הקפה הבאתי מהבית), חביתה טוסט וחמאה. מספיק בקושי לששונים שחיפשו איפה מסתתר פה המזנון של הכל כלול.
אחרי הקונטיננטלית והתארגנות קצרה כבר חיכתה לנו מחוץ לשער הבית טויוטה אינובה אפורה ומצוחצחת ולידה בחור מטופח בשם סנג’ו שהתגלה כנהג יעיל ונחמד.
אחרי שהילדים המתוקים העלו את המזוודה שלי לגג האוטו ביקשתי לשבת בכסא שליד הנהג ויצאנו לדרך. משפחה אחת. עוד לא צוהלת. עדיין עייפה וקצת בהלם. מתרגשת לקראת המפגשים שיזדמנו לנו היום. עדיין מגששת את הביחד הזה שנפל עלינו כאן. בהודו.
נוסעים בדרך למונאר. בינתיים הדרך עדיין עוברת במישורים של קרלה. דקלי קוקוס, פפאיה, שדות אורז, אננס. גן עדן עלי אדמות. והכל צבעוני ומחייך כל בית בצבע אחר, כל בגד מבד אחר – לא תוכל למצוא אף פעם בגד “כזה” בחנות כי יש רק אחד מכל אחד. הפירות מונחים בערימות צבעוניות, חטיפים תלויים בשרשראות. המשאיות והאוטובוסים מקושטים בפרחים פרפרים שרשראות וכתובות שצועקות למרחקים והתוצאה – בלאגן מאורגן ושמח כמו שרק בהודו יכול להיות. האנשים בדרכים אדיבים ומחייכים. שמחים להכניס אותך לסיפור חייהם וגם לשמוע מאיפה באת. והם אפילו מתרגשים. אנחנו במדינת קרלה (אחת מ 28 המדינות המרכיבות את מה שאנחנו קוראים “הודו”), רוב האוכלוסיה נוצרית והם ממש מתרגשים לשמוע שאנחנו מארץ הקודש!
ואנחנו ביום של נסיעה, מתפתלים לנו בכביש ההררי. עוצרים מדי פעם לטעום איזה אננס טרי שחתכו במיוחד בשבילנו, לאכול “מסאללה דוסה” (מין קרפ קראנצ’ ענקי ומגולגל ובתוכו תפוח אדמה ורטבים בכל מיני צבעים…) ואוטפאם (בצק אורז עם בצל בצורת פיצה מקומית). באוטו האווירה מתחממת.
סנצ’ו הנהג כמעט ולא עומד בקצב השאלות שמומטרות עליו מכל עבר. מעניין…
קצת לפני שמגיעים, עוצרים בחוות תבלינים לשמוע על צמחי המרפא והתבלין באיזור. עשרות “חוות” כאלה צומחות בכל פינה ורובן מתבססות על חנות (גדולה) ועוד שטח אדמה(קטן – עם הבטחה הודית שיש עוד שטח גדול מאחור..). הנוהל הוא כזה – קודם משלמים על הסיור, מקבלים מדריכה ויוצאים לדרך. אנחנו קיבלנו את רינה. החייכנית בהתחלה. סבלנית בהתחלה. עברה איתנו צמח צמח וסיפרה את סגולותיו המופלאות. אם עשירית מהסיפורים היו נכונים כנראה כולנו היינו רזים, בריאים וחכמים ללא מאמץ. במציאות, מסתבר, ההודים רוצים פשוט להיות עשירים… הסיור מסתיים, איך לא, בחנות. שם, במתקפה מרוכזת מנסים למכור לנו באגרסביות כל בקבוקון שבטעות הסתכלנו לכיוונו. אחרי שאנחנו יוצאים עם קניה קטנה מדי, הם כבר בכלל לא נחמדים וגם לא מחייכים. אנחנו מרגישים כמו ניצולים ממתקפה גרעינית. כמה טוב שיש את הטויוטה שלנו…
עוד כמה פיתולים והנוף משתנה לחלוטין, משכיח במהרה את החווה ותבליניה. מכל עבר מקיפים אותנו מטעי תה ירוקים, ירושה מהאנגלים ששלטו כאן 200 שנים. אני רק רוצה לרדת כבר וללכת לאיבוד בתוכם…מונאר – היל סטיישן בגובה 1600 מטר כבר מקדמת אותנו בחיוך.
למזלנו בית ההארחה שלנו קרוב ונמצא ממש בתוך המטע. מקום קסום עם חלונות שפונים לירוק שבחוץ. אנחנו נחים רק לרגע ומיד יוצאים לטיול שקיעה משפחתי ומצחיק בין עצי התה הגמדיים. בדרך, עוקבים אחרי זוג שיצא לטיול רומנטי ומתיישבים בדיוק מאחוריהם בזמן שהשמש נותנת פינאלה אחרונה ושוקעת אל מאחורי ההר…
אקורד הסיום ליום הזה, בדמות ארוחת ערב משפחתית לכל דרי הגסט האוס – ארוחת שף שעולה על כל דמיון הודי – לקבוצה בינלאומית המורכבת ממשפחת ישראלית שכזו (אנחנו…), זוג סקוטים, זוג אנגלים ושתי חברות אמריקאית וצרפתית…
אחרי שכל הענקים ממצים את העניין בשיחה סביב השולחן ושלגיה נשארת שם לבדה, המסיבה ממשיכה אל תוך הלילה בחדר של הבנים.
